windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale אמיל זולה - "תמורת לילה של אהבה" (ספר חדש, קטע)
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

14/11/2011-12/8/2017
אלכסנדריה - שירי נוסטלגיה / اسكندرية – أغاني حنين / Alexandria – Nostalgic Songs
אלבר לוֹנְדְר - 1932-1884 / העט המושחז
אלבר לונדר : יהודי נודד, האם הגעת? (קטע*)
מרים אלגזי-גרא: ח י י ם - קטעים מתוך אסופת זיכרונות אישיים ממלחמת העולם השנייה.
...ועל כל פשעים תכסה אהבה / יעל אונגר
צילום מגויס / עודד ידעיה, אש ורודה
ירושלים החדשה / דרמה מאת דייויד אייבס בתיאטרון החאן, ירושלים / בועז טרינקר: ראיון עם הבמאי סיני פתר
נתן רועי: בפנתיאון של נובודוביצ'י עם חרש אילם
אמיל זולה - "תמורת לילה של אהבה" (ספר חדש, קטע)
אמאל אלמת'לות'י (שירים) / آمال المثلوثي (أغاني)
הסופר יצחק שָמי (1949-1888) / נתן רועי: יצחק שָמי, ערבי–יהודי נשכח / חנן חבר (בקולו) על יצחק שָמי
טאהא מוחמד עלי - طه محمد علي (1931-2011) - שלושה שירים / ثلاث قصائد
יעקב בסר – 2006-1934 / שיר חורף
אטהואלפה יופנקי - Atahualpa Yupanqui
צ'ארלס דיקנס / 1870-1812 - סופר העשׁוּקים והחלכאים
צ'ארלס דיקנס / מחווה-הוקרה / ניצול ילדים באנגליה הוויקטוריאנית
אלני קראינדרו - Eleni Karaindru / קטעי מוזיקה, יוון
אמן, אמונה, אמנות - הגלריה לאמנות של גבעת חביבה, תערוכה קבוצתית - 20.1-20.2.2012
"אמא, אדמה" – סרט תיעודי / בימוי: רבקטל פיינה
סדנאות צילום בכפרים הבדואים אלסרה ואל-עראקיב בנגב
נתן אלתרמן: תפילה לשנה החדשה
סזריה אבורה - הדיווה היחפה מ-Cape Verde איננה
נתן אלתרמן - אל תתנו להם רובים (1935)
חשופות (Whistleblower), סרט - סחר נשים בחסות "כוח השלום" של האו"ם בבוסניה
וִיקְטוֹר חַרַה – Victor Jara: אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָךְ, אָמָנְדַּה / יחד נמצא את הדרך - שני השירים בקולו / תרגום: אלעד זמיר
רוזה אשכנזי, קנרית מתוקה שלי, שירים – Roza Eskenazi

אמיל זולה* -

"תמורת לילה של אהבה"** (ספר חדש, קטע)

העיר הקטנה פ*** בנויה על גבעה. למרגלות סוללות מגֵן קדומות זורם לו נחל, משוקע ועמוק מאוד, השַנְטְקְלֵר,1 שנקרא כך מן הסתם בשל שאון הבדולח של מימיו הצלולים. כאשר באים בדרך המובילה לוורסאי, חוצים את השַנטקלֵר, בשערה הדרומי של העיר, על גבי גשר אבן בעל קשת אחת בלבד שמעקותיו הרחבים, נמוכים ומעוגלים, משמשים כספסלים לכל זקני הפרוורים. ממול, עולה רחוב בּוֹ-סוֹלֵיי ובקצהו כיכר שוקטת, "כיכר ארבע-הנשים" שמה, מרוצפת באבנים גדולות, מכוסה עשב סבוך המוריק אותה כמו אחו. הבתים רדומים. מדי חצי שעה, צעדוֹ המשתרך של עובר אורח מעורר כלב לנבוח מאחורי דלתה של אורווה; והמולה בפינה נידחת זו מקים גם מַעברם הקבוע, פעמיים ביום, של הקצינים בדרכם לאכסניה שלהם, שברחוב בו-סוליי, שם הם מסבים לארוחותיהם.

ז'וליין מישׁוֹן התגורר בביתו של גנן, משמאל. הגנן השכיר לו חדר גדול בקומה הראשונה, ומכיוון שהוא עצמו התגורר בחזית האחרת של הבית, הפונָה לרחוב קתרין, שם היה גנו, חי לו ז'וליין בנחת, עם חדר מדרגות משלו ועם דלת נפרדת, ובגיל עשרים וחמש כבר התכנס בהרגליו הכפייתיים של בורגני זעיר שפרש לגמלאות.

הגבר הצעיר איבד את אביו ואת אמו בגיל רך. בעבר היו בני משפחת מישון רצענים באָלוּאֶה, ליד העיר מאנְט. במותם, שלח דוֹד את הילד לפנימייה. אחרי מות הדוד עבד ז'וליין זה חמש שנים בסניף הדואר של פ*** במשרה זעירה של לבלר. הוא השתכר חמש מאות פרנק, בלי תקווה לקבל אי פעם יותר מכך. אבל הוא חסך כסף ולא העלה בדעתו משרה טובה יותר וגם לא חיים מאושרים יותר משלו.          

גבה קומה, חזק, גרום, היו לו לז'וליין ידיים גדולות שהביכוהו. הוא חשב שהוא מכוער, ראשו מרובע כאילו שאגודלו של פַּסל קשה-יד הזניחו במצבו הגולמי; ודבר זה עשהו ביישן, בעיקר בנוכחותן של עלמות צעירות. כובסת אחת אמרה לו אגב צחוק שהוא אינו כה מכוער, ודבריה נסכו בו מבוכה רבה. בחוץ, בידיים מתנודדות, בגב כפוף, בראש מושפל, היה פוסע פסיעות ארוכות כדי לשוב מהר ככל האפשר אל אפלוליותו. גמלוניותו שיוותה לו נמיכות-רוח מתמשכת, צורך חולני בבינוניות ובאלמוניות. דומה שהסכין להזדקן כך, בלי חברים, בלי אהבת אישה, עם מנהגים של נזיר מתבודד.

 

 

חיים אלה כלל לא העיקו על כתפיו הרחבות. ז'וליין, בסיכומו של דבר, היה מאושר מאוד. הוא ניחן בנפש רגועה וזכה. קיומו היומיומי, מונחה על ידי הרגליו הקבועים, היה רצוף שלווה ונועם. בבוקר היה יוצא למשרדו, ממשיך בניחותא את מלאכתו מאמש; אחר כך אכל ארוחה קלה, ושב לכתיבתו; אחר כך סעד ארוחת ערב, שכב במיטתו, ישָׁן. למחרת היה השֶמֶש מחדֵש את אותו סדר יום וכך במשך שבועות וחודשים. רצף מתמשך זה נעשה לבסוף למנגינה רוויית רוך שעִרסלה אותו כבחלום, כאותם פרים המושכים את המחרשה ומעלים גרה לעת ערב על גבי הקש הטרי. הוא לגם את כל מקסמיה של השיגרה החדגונית. הנאתו היחידה הייתה שלפעמים, אחרי ארוחת הערב, ירד ברחוב בו-סוליי וישב על הגשר עד לשעה תשע. הוא הניח לרגליו להיטלטל מעל המים, מביט בשַנטקלֵר הזורם בלי הרף מתחתיו, עם הרחש הצלול של גליו הכסופים. ערבות בוכיות לאורך שתי הגדות הרכינו את ראשיהן החיוורים, השקיעו במים את בבואותיהן. מן השמים ירד אפרם הדק של הדמדומים. והוא נותר שם, בלב השֶקט העמוק, מוקסם, חושב במעומעם שהשַנטקלֵר ודאי מאושר כמוהו בהתגלגלו תמיד על גבי אותם עשבים, בלב דומייה כה נאה. עם הנץ הכוכבים היה שב לישון וחזהו מלא וגדוש רעננות.

עם זאת, היו לז'וליין הנאות אחרות. בימים של חופשה היה יוצא ברגל, לבדו, שמח להרחיק ללכת ולשוב מותש מעייפות. הוא גם קשר ידידות עם אילם אחד, פועל חרט שבזרועות שלובות טייל עמו על המֵל, במשך שעות אחר-צהריים רבות, בלי להחליף ולו סימן. ולפעמים, בירכתי "בית הקפה של המטיילים", שיחק עם האיש האילם משחקי דמקה אינסופיים, רצופים שתיקה והרהורים. היה לו פעם כלב שמרכבה דרסה אותו והוא שמר את זכרו בנאמנות קנאית ושוב לא רצה להכניס בעל חיים אל ביתו. בסניף הדואר התלוצצו עמו בדבר ילדונת בת עשר, ילדה לבושה סחבות שמכרה, ברגליים יחפות, קופסאות גפרורים ואשר הוא היה מרעיף עליה פרוטות בלי לקחת ממרכולתה. אך הצקותיהם הרגיזוהו, על כן היה מסתתר כדי לשלשל את פרוטותיו לידי הילדה. מעולם לא ראוהו בחברת אישה, בערב, על סוללות המגן. הפועלות של פ***, ריבות ממולחות מאוד, הניחוהו גם הן לנפשו בראותן אותו נשנק בנוכחותן ומפרש כלגלוג את צחוקיהן המעודדים. בעיר, היו שאמרו כי הוא שוטה, והיו שטענו כי יש להישמר מבחורים כמוהו, בחורים ענוגים כל כך החיים בגפם.

גן העדן של ז'וליין, המקום שנשם בו לרווחה, היה חדרו. רק שם הרגיש מוגן מפני העולם. אזי היה מזדקף, צוחק לבדו, וכאשר הבחין בבבואתו במראה הוכה בתדהמה להיווכח עד כמה הוא צעיר. החדר היה רחב ידיים; ז'וליין הכניס אליו ספה גדולה, שולחן עגול, שני כיסאות וכורסה. אך עדיין נותר לו מקום לצעוד בו: המיטה כמו אבדה במעמקי גומחה גדולת ממדים; שידה קטנה מעץ אגוז, בין שני החלונות, נראתה כצעצוע של ילדים. הוא היה מטייל, מותח את רגליו, כלל וכלל לא נלאֶה מעצמו. מעולם לא כתב דבר מחוץ למשרדו וקריאה ייגעה אותו. כיוון שהזקנה, שניהלה את בית ההארחה שאכל בו את ארוחותיו, התעקשה להשכילו והשאילה לו רומנים, היה הוא משיבם לה בלי יכולת לחזור ולומר מה כתוב בהם, עד כדי כך היו בעיניו סיפורים מורכבים אלה נטולי היגיון. הוא היה מצייר מעט, תמיד אותו הראש, צדודית של אישה, ארשת פניה חמורה, סרטים רחבים שזורים בשערה ועטרה של פנינים בצמתה האסופה על עורפה. אהבתו היחידה הייתה המוזיקה. במשך שעות-ערב ארוכות היה מנגן בחליל ושעות אלה היו לו, מעל הכול, שעות של נופש ופורקן.

ז'וליין למד מעצמו לנגן בחליל. זמן רב היה  חליל עץ ישן וצהוב אצל סוחר גרוטאות בכיכר השוק אחת מכמיהותיו הנוקבות ביותר. היה לו הכסף הדרוש, אך הוא לא הרהיב עוז בנפשו להיכנס פנימה ולקנותו, מחשש שיהיה ללעג. לבסוף, ערב אחד הרהיב עוז ונשא את החליל בריצה, חבוי מתחת למעילו, צמוד אל חזהו. אחר כך, בדלתות וחלונות מוגפים, בשקט בשקט, כדי שאיש לא ישמע, פיענח במשך שנתיים שיטת לימוד נושנה שמצא אצל מוכר ספרים זעיר. וזה שישה חודשים בלבד העז לנגן בחלונות פתוחים. הוא הכיר רק נעימות עתיקות, איטיות ופשוטות, רומנסות מהמאה הקודמת שלבשו רוך אינסופי כשגמגם אותן בכבדות של תלמיד שְטוף רגש. בשעות ערב חמימות, כשהרובע נם את שנתו והשירה הקלילה יצאה מן החדר הגדול שנֵר האירו, אפשר היה לחשוב שקול אוהב, רוטט ורפה, מפקיד בידי הבדידות והלילה את מה שלעולם לא היה אומר לאור היום.

לעתים תכופות, כיוון שהכיר את הנעימות מן הזיכרון, היה ז'וליין מכבה את הנר, מחמת החסכנות. עם זאת, הוא אהב את החשיכה. ואז, יושב ליד חלון, לנוכח השמים, ניגן בעלטה. עוברים ושבים היו נושאים את ראשיהם, מחפשים מאין באה המנגינה הרפה והיפה, הדומה לסלסוליו הרחוקים של זמיר.

חליל העץ הישן הצהוב היה סדוק במקצת ובשל כך היה לו צליל מצועף, כפתיל קולהּ השובה-לב של מרקיזה משכבר הימים השרה עדיין בצלילות רבה מינואטים מימי נעוריה. אחד אחד התעופפו הצלילים במשק כנפיהם הקליל. נדמה היה שהשיר בוקע מן הלילה עצמו, עד כדי כך  נמסך ברחשי הצל ההסויים.

ז'וליין פחד מאוד שיתרעמו עליו ברובע. אך אנשים ישנים שינה כבדה בפרובינציה. מלבד זאת, בכיכר ארבע-הנשים התגוררו רק נוטריון, סָבוּרְנֶן שמו, ושוטר ותיק בגמלאות, סרן פִּידוּ, שניהם שכנים נוחים, שוכבים לישון בתשע בערב. ז'וליין חשש יותר מכול מדרי מעון אצילים, בית מַרְסָאן, שזקף מעֶברה האחר של הכיכר, ממש מול חלונותיו שלו, חזית אפורה ועגומה, חמורת סבר כחזית של מנזר. רחבת כניסה של חמש מדרגות, שעשבים פשטו בהן, הובילה לדלת עגולה, שראשי מסמרים גדולים מאוד הגנו עליה. בקומה היחידה היו ערוכים בשורה עשרה חלונות שתריסיהם נפתחו והוגפו בשעות קבועות, בלי שאפשר יהיה לראות חדרים מאחורי הווילונות הכבדים המשוכים תמיד. משמאל, עצי הערמון של הגן יצרו רכס של ירק שנחשולי עלוותו השתרעו עד לסוללת המגן. ובית מרשים זה, עם הפארק שלו, עם חומותיו הקודרות ואווירת השעמום המלכותי השורה עליו, השיא את ז'וליין לחשוב שאם בני מַרסאן אינם אוהבים נגינת חליל, עליהם לומר רק מילה אחת כדי למנוע אותו מלנגן.

הגבר הצעיר חש חרדת קודש כאשר נשען על אדן חלונו, עד כדי כך נראו לו רחבי ידיים שטחי הגן והמבנים שבו. בחבל ארץ זה היה הבית נודע לשֵם, וסופַּר כי אנשים זרים באים ממרחקים לבקר בו. גם אגדות התהלכו בדבר עושרם של בני מַרסאן. זמן רב צפה ז'וליין בבית הישן, מבקש לחדור אל מסתורי הרכוש האדיר והכול יכול. אך במשך השעות ששכח עצמו שם, לא ראה אלא את החזית האפורה ואת רכס עצי הערמון השחור. מעולם לא עלתה נפש חיה במדרגות החשופות של רחבת הכניסה, מעולם לא נפתחה הדלת הירוקה מטחב. בני מַרסאן חרצו את דינה של דלת זו ונכנסו לבית דרך שער מסורג ברחוב סנט-אַן: נוסף על כך, בקצה סימטה, ליד סוללת המגן, הייתה דלת קטנה שהובילה אל גן שז'וליין לא יכול היה לראותו. לגביו נותר הבית מת, בדומה לאחד מאותם ארמונות בסיפורי פיות, המאוכלס בדיירים בלתי נראים. מדי בוקר ומדי ערב, הבחין רק בזרועותיו של המשרת שפתח לרווחה את התריסים. אחר כך שב הבית ולבש את פניו הקודרים, פני קבר נטוש בדממתו של בית קברות. עצי הערמון היו כה סבוכים, עד שהסתירו מתחת לענפיהם את שבילי הגן. וקיום זה, סגור ומסוגר, מתנשא ואילם, הגביר שבעתיים את התרגשותו של האיש הצעיר. העושר הוא אם כן שלווה עגומה זו, ששב ומצא בה את צמרמורת הקדוּשה הצונחת מכיפת הכנסיות?

פעמים רבות, לפני ששכב לישון, כיבה את נרו ועמד שעה ארוכה ליד חלונו כדי לגלות במפתיע את סודותיו של בית משפחת מַרסאן! בלילה, חסם הבית את השמים בכתם כהה, עצי הערמון פרשו על סביבם יַמָה של דיו. מן הסתם סגרו היטב את הווילונות בבית פנימה, אף לא הבהוב של אור לא הסתנן מבין חרכי התריסים. גם לא הייתה לבית הנשימה האופיינית לבתים מיושבים, מקום שם חשים בהבל פיהם של אנשים ישנים. הבית נעלם כליל בחושך. רק אז הרהיב ז'וליין עוז בנפשו ליטול את חלילו. הוא יכול היה לנגן באין מפריע; הבית הריק החזיר אליו את הד הצלילים הזעירים הפניניים; פראזות מסוימות, מואטות, אבדו במחשכי הגן, שם אפילו לא נשמע משק כנפיים. נדמה שחליל העץ הישן הצהוב משמיע את נעימותיו העתיקות מול ארמונה של היפהפייה הנרדמת.

------------

* אמיל זולה (Emile Zola – 1840-1902), אבי הזרם הנטורליסטי בספרות הצרפתית, מוּכר לנו בעיקר בזכות הרומנים הנטורליסטיים פרי עטו, וכמובן ששמו חקוק בלִבנו בשל מעורבותו הפוליטית הדרמתית בפרשת דרייפוס. המכתב הגלוי ששיגר לנשיא צרפת, ה"אני מאשים" הנודע, נחרת על דפי ההיסטוריה כמופת לָרגע שבו אין איש הספר והרוח יכול עוד להחריש ולהיות אדיש מול שקרים, עלילות שווא ועיוותי דין המקעקעים את ערכי היסוד של חירות האדם והאזרח והשוויון לפני החוק, וכל זאת מטעמים של תככים פוליטיים וגזענות בדרגים הגבוהים ביותר של הממסד.

אבל אמיל זולה כתב גם סיפורים, אף הם ברוח השקפתו הריאליסטית-נטורליסטית, ושניים מהם מובאים כאן לראשונה בעברית. בשניהם אנו עדים לכוחות עצומים שאינם ניתנים לשליטה, המגמדים את האדם ועושים בו כרצונם. באחד מהם, "השיטפון", מדובר באיתני הטבע האדירים הגורמים לאובדנם של בני אדם בקְרב בין לא-שווים. ואולם, דווקא ברגעי האסון מתגלה האדם כגיבור השומר על צלם אנוש ועל אהבתו ונאמנותו עד הרגע האחרון. מנגד, בסיפור "תמורת לילה של אהבה", כוחם של איתני הטבע הוא כאַיִן וכאפס בהשוואה לטבע אחֵר –  הפכפך, בוגדני, שטני – טבע המפתה את האדם התמים להאמין באהבה ולעשות בשמה מעשים בל ייעשו. אמונה זו היא הגורמת לאובדנו. הטבע הזה, המעניק לנו רגעי אושר מתוקים אך קצרים, ובסופו של דבר גורם לנו לאבד צלם אנוש ומביא לסופנו – הוא טבע האדם. ראובן מירן

** אמיל זולה, "תמורת לילה של אהבה" (בלוויית "השיטפון) [Pour une nuit d'amour, suivi de l'inondation], תרגמה מצרפתית אביבה ברק, בהוצאת נהר ספרים, 2012.



1 פירוש השם הוא "שר (שיר) צלול".

30/4/2012