windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key מרים אלגזי-גרא: ח י י ם - קטעים מתוך אסופת זיכרונות אישיים ממלחמת העולם השנייה.
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

14/11/2011-19/5/2017
אלכסנדריה - שירי נוסטלגיה / اسكندرية – أغاني حنين / Alexandria – Nostalgic Songs
אלבר לוֹנְדְר - 1932-1884 / העט המושחז
אלבר לונדר : יהודי נודד, האם הגעת? (קטע*)
מרים אלגזי-גרא: ח י י ם - קטעים מתוך אסופת זיכרונות אישיים ממלחמת העולם השנייה.
...ועל כל פשעים תכסה אהבה / יעל אונגר
צילום מגויס / עודד ידעיה, אש ורודה
ירושלים החדשה / דרמה מאת דייויד אייבס בתיאטרון החאן, ירושלים / בועז טרינקר: ראיון עם הבמאי סיני פתר
נתן רועי: בפנתיאון של נובודוביצ'י עם חרש אילם
אמיל זולה - "תמורת לילה של אהבה" (ספר חדש, קטע)
אמאל אלמת'לות'י (שירים) / آمال المثلوثي (أغاني)
הסופר יצחק שָמי (1949-1888) / נתן רועי: יצחק שָמי, ערבי–יהודי נשכח / חנן חבר (בקולו) על יצחק שָמי
טאהא מוחמד עלי - طه محمد علي (1931-2011) - שלושה שירים / ثلاث قصائد
יעקב בסר – 2006-1934 / שיר חורף
אטהואלפה יופנקי - Atahualpa Yupanqui
צ'ארלס דיקנס / 1870-1812 - סופר העשׁוּקים והחלכאים
צ'ארלס דיקנס / מחווה-הוקרה / ניצול ילדים באנגליה הוויקטוריאנית
אלני קראינדרו - Eleni Karaindru / קטעי מוזיקה, יוון
אמן, אמונה, אמנות - הגלריה לאמנות של גבעת חביבה, תערוכה קבוצתית - 20.1-20.2.2012
"אמא, אדמה" – סרט תיעודי / בימוי: רבקטל פיינה
סדנאות צילום בכפרים הבדואים אלסרה ואל-עראקיב בנגב
נתן אלתרמן: תפילה לשנה החדשה
סזריה אבורה - הדיווה היחפה מ-Cape Verde איננה
נתן אלתרמן - אל תתנו להם רובים (1935)
חשופות (Whistleblower), סרט - סחר נשים בחסות "כוח השלום" של האו"ם בבוסניה
וִיקְטוֹר חַרַה – Victor Jara: אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָךְ, אָמָנְדַּה / יחד נמצא את הדרך - שני השירים בקולו / תרגום: אלעד זמיר
רוזה אשכנזי, קנרית מתוקה שלי, שירים – Roza Eskenazi

ח י י ם

מאת מרים אלגזי-גרא*

    שתי קוביות-סוכר

    בשחרו של יום (מי כבר ספר את הימים במרתף), כשלא אחת היינו בטוחים שהבניין שלנו נפגע, השתרר פתאום שקט מוחלט. כאילו המלחמה לקתה בהלם. שמעתי דיירים סביבי מנחשים מה קורה בחוץ. איש הג"א של הבניין עלה מן המרתף בזהירות אל פתח הבניין כדי לבדוק את פשר הדממה, ובשובו צעק בהתרגשות: "הרוּסקים פה!" לבי ניתר מתוך חזי. מישהו הגיב בביטחון: "אל תדאגו, שלנו יכו בהם בחזרה." עכשיו הרגשתי שלבי מפרפר מפחד. אבל כעבור כמה דקות שוב נכנס מישהו ואמר שהוא חושב שאין מה לעשות, הרוסקים כבשו כבר גם את הרובע שלנו. קמה מהומה, ערבוביה של התייעצויות, של קולות חרדים מפני הברברים, וגם של יודעי-כל, שהבטיחו שכל זה זמני בהחלט. איש ההג"א היסה את האנשים והורה לכולם להישאר בינתיים במרתף. אבל המהומה של שככה, ואני ניצלתי אותה וחמקתי החוצה.

    היה בוקר של ינואר צח וקר, והאוויר צבט את לחיי ואני עמדתי, מסתכלת סביבי, מתקשה לקלוט שהסיוט הזה נגמר ואני חופשייה! הרחוב היה שומם ודומם. פתאום ראיתי שני חיילים קטנים, מלוכסני עיניים, כנראה מאחת הרפובליקות האסייתיות, מאובקים, מפויחים, הולכים להם ככה, על המדרכה הלבנה, כאילו היה זה הדבר הכי טבעי בעולם,  ועל כומתת הפרווה שלהם כוכב אדום. מהופנטת פסעתי לקראתם, מחייכת במין אושר חלומי: "שלום חברים! אני יהודייה מיוגוסלביה." המילים יצאו מפי בסרבית, כמובן זו הפעם הראשונה בראש חוצות מאז בואי לבודפשט. אחד מהם העביר ידו על ראשי במין עדינות מחוספסת. חברו הכניס את ידו לכיס מקטורנו העבה ושלף משם אוצר בלום: שתי קוביות סוכר אמתיות! הוא תחב לי אותן ביד, וכשהשניים המשיכו בדרכם, הם הסתובבו אלי ונופפו לשלום כמו ידידים ותיקים. רצתי בחזרה למרתף, בדרך לא יכולתי להתאפק, קובייה אחת הכנסתי בפה ואת האחרת המשכתי להחזיק בגבורה ביד, ניגשתי לקלרי ואמרתי לה: "מהר, עצמי עיניים ופתחי פה!" והכנסתי קוביית הסוכר השנייה לפיה. זה היה יום השחרור שלי, ה-13 בינואר, 1945.

    מעתה היו נתונים כל מעייני לשובם של יקירַי. כל ערב טוויתי בדיוני את הרגע המאושר שבו יופיעו בדלת וארוץ אל תוך זרועותיהם המושטות אליי. דמיינתי אך אספר להם את כל מה שעברי עליי, אסביר להם איך נעלמו צמותיי וכמה התגעגעתי אליהם. מחשבות אלו ערסלו אותי לתוך השינה. סבתא חזרה מהגטו לבניין שלנו, אבל הפעם השתכנה בחדר בקומת הקרקע. שאלתי אותה איפה החפצים שלנו, הספרים שלי, הבובה שלי, אבל היא לא ידעה לומר מה קרה להם. בכיתי את בובתי האהובה. היה ברור שלא אחזור לגור עם סבתא.

    רעב

    המחסור התחיל לתת את אותותיו – החנויות נשארו נעולות או נפרצו וכל תכולתן נשדדה. גם אצל משפחת מילישיץ' הורגש כבר המחסור. יום אחד אפתה מרגיט נני לחם מקמח תירס אמתי, את חצייה של הכיכר עטפה במגבת מטבח, ושלחה אותי למסור אותה לידי סבתא. זו הייתה אחת המשימות הכי קשות בחיי. עד היון עולה באפי ריחו המשכר של הלחם הטרי ההוא שליווה אותי כל הדרך. פעמים אין-ספור שלחתי את אצבעות ידי לתוך הסל, אל מתחת למגבת, כדי לקחת רק בִּיס קטן, באמת רק ביס, פרור. הוקל לי מאוד כשמסרתי לבסוף את הלחם לידי סבתא מבלי לנגוע בו. העינוי נגמר.

    כעבור זמן קצר עברתי לגור אצל פירי נני. היא קיבלה את פניי באותו חום מיוחד שהקרינה תמיד. מה מאוד נזקקתי לחום הזה בדירה הקרה, שרק במטבחה היה קצת חימום. עכשיו התוודעתי באמת לרעב ולקור. הייתי יוצאת עם רובי להריסות של האגף המופצץ בבניין, ושם חיטטנו, אולי יתמזל מזלנו ונמצא דבר מאכל כלשהו. בין השברים מצאנו פעם צנצנת ריבה בשלמותה! עלינו בחזרה בשמחה של מנצחים.רובי בן השתים-עשרה לא ויתר גם בהמשך. הוא הִרבה לשוטט ברחובות ויום אחד חזר עם שלל רב. אנשים פרצו למחסן של חברת ממתקים המפורסמת שְטומֶר (STUMMER). עד שרובי הצליח להגיע ל"חומר", נשארו רק שק של "זִיזִי" לא מסוכרים (בארץ הייתי רואה זיזי בחנות של גברת קפלן, אבל מעולם לא שאלתי איך קוראים לזה בעברית ובוודאי שלא עלה בדעתי לקנות זיכרון מר כזה). גם במצב של רעב, הזיזי עוררו בי בחילה, אך עד מהרה, כשבטני קרקרה כהוגן, אכלתי אותם כאילו היו מאכל-תאווה. אחר-כך התברר שרובי הצליח להביא משטומר גם כמה גושים של קקאו לא מעובד ולא ממותק עדיין. הריח שיגע את כולנו, התמכרנו לו כמו שמתמכרים לסם, אבל לתוך הפה של יכולנו להכניס אף לא פרור. רק עם הזמן, כשהאיכרים היו עוברים מבית לבית ומוכרים מצרכי יסוד תמורת תכשיטים יקרים – לכסף לא היה שום ערך – נוצל גם הקקאו.

    מפעם לפעם נפוצה שמועה שיש בשר סוסים. רובי, שהיה מנוסה כבר בחוויות עולם, נטל סכין מטבח, ומיהר החוצה. בשובו היו בגדיו קרועים ומלוכלכים, אבל הוא חייך חיוך של מנצח. פחדתי להסתכל על הנתח שהיה בידו. מה אומר ומה אספר? בארוחת-הערב, שהוגדרה חגיגית, אכלתי גם אני מבשר הסוס המסכן, שהיה מורעב ולא עמד בכפור השלגי. הבשר היה צמיגי, טעמו מתקתק משהו, אבל גמרתי עד הפרור האחרון. הייתי רעבה.

    המזון העיקר שלנו באותם ימים היה סלק סוכר. אין לי מושג מאיפה הוא הגיע ואיך, ועוד בכמויות מסחריות, אבל אכלנו גם אותו כמו אנשים רעבים בבודפשט. פירי נני המתוקה אמרה חיוך מעודד שזה בריא, אנחנו נִגדל ונהיה גבוהים בזכותו. כמו שאתם מכירים אותי, עליי זה לא השפיע, אבל את רעבוני שברתי.

    קפואה

    בגלל הכפור קפאו לי הרגליים. לא היו לי נעליים טובות, גם לא גרביים חמים, גם לא תנור להתחמם לידו. הרגליים החליפו צבעים, אחר-כך הופיעו גם כל מיני פצעים. היה אחד עקשן במיוחד, שהזדהם, כאב אימים, ועשה לי ממש חור גדול. הרגליים התנפחו כל כך שעכשיו הסתובבתי בנעלי הבית של אֶרווִין, בנה הבכור של פירי נני. אז עוד לא ידעתי שהוא לא יחזור ממחנה הכפייה. כשעלה לי החום לא היה לי הכוח לקום. פירי נני היקרה שלי הייתה מבוהלת, איך ולאן היא תיקח אותי לטיפול לפני שיתפשט הריקבון ברגל. עלי תחבורה עוד לא פעלו ובכלל, התקשיתי לעמוד על הרגליים. מצבי הלך והחמיר. לבסוף, אחרי התרוצצויות רבות הצליחה פירי נני לאתר רופא. הפצע המוגלתי הסריח כהוגן, והרופא, איש קשיש, שעורר בי פחד בסבר-פניו החמור, אמר לפירי נני חד וחלק: "אם לא יהיה טיפול מיידי, כל הרגל של הילדה בסכנה." בהתאם לקביעה זו הוא החל לטפל בפצע בנמרצות כזאת שחטף ממני בעיטות לא-רצוניות, אך כואבות. הוא נעלב עד עומק נפשו, אמר שאני ילדה פראית (אני!) וכפויית טובה, אבל פירי נני, שמצד אחד נזקקה לשירותיו, ומצד אחר לא היתה מוכנה לבגוד בי בעד שום הון שבעולם, יצאה להגנתי ובחיוכה כובש-הלב פייסה את האיש האיום הזה. במשך כל הטיפול הזה הוא לא הפסיק לרטון על הדרך הארוכה שעשה בשלג, על הטיפוס הבלתי-אפשרי לקומה החמישית, על הקור בדירה, על הקושי שיש לו להשיג את החומרים הדרושים לטיפול. אני חושבת שכל זה נועד לשכנע את פירי נני שעליה לשלם יותר מהמקובל. אבל היא שמרה על קסם חיוכה, חיכתה בסבלנות עד שעטף את רגלי בתחבושת עבה ואחר-כך הזמינה אותו לכוס תה עם סוכר אמתי. פעולת הריכוך שלה, שלא היה בה שמץ חנפנות, עשתה את שלה, אבל באינפלציה שהשתוללה אז לא היה ערך לכסף שלה. לא שאלתי אותה איך היא שילמה לו. רובי החכם אמר לי שנתנה בתמורה תכשיט בעל ערך רב. הרופא חזר מספר פעמים, הוא נראה לי כבר יותר חביב, אולי משום שחל שיפור במצבי, ואולי בזכות התשלום שהובטח לו. עד שהגיע היום המיוחל שבו יכולתי כבר לרדת עם רובי לרחוב בנעלי הבית המיותמות של ארווין ולדשדש ברחוב המושלג. צלקת הפצע ההוא, בצורת מטבע, נותר לי עם היום למזכרת.

    לא רק אני התמקמתי בביתה של פירי נני. היו שם עוד אורחים רבים, שלא הניחו לישון ומצצו את דמנו: הפשפשים. מנין צצו וטרחו להגיע עד הקומה שלנו, לא הצלחתי לגלות. התגרדנו במרץ, מעכנו אותם ואת החללים ספרנו לפי כתמי הדם שהשאירו על הסדין. אחר-כך עייפנו גם מלהילחם בהם ונעשינו די אדישים לנוכחותם. אני לא זוכרת איך נפטרנו מהם.    

-------------

* קטעים מתוך אסופת זיכרונות אישיים ממלחמת העולם השנייה.

שחרור בודפשט, ינואר 1945 - 

למעלה: סיור של חיילים מהצבא האדום

מתחת: תושבים פוקדים את עירם המשוחררת  

 

 

31/7/2012