windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale אלבר לונדר : יהודי נודד, האם הגעת? (קטע*)
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

20/12/2010-13/11/2011
 
לואיזה וילהלם (1978-1911) Lujza Wilhelm / מאת חיים גמזו ודוד גלעדי
לזכרו של טאהא מוחמד עלי (2011-1931) في ذكرى طه محمد علي /שני שירים - قصيدتين / רוני סומק על קובץ שיריו
שני סרטים על פגעי המלחמה בעיראק / י.אלגזי
קלאוס מאן (1949-1906): עבור מי אני כותב ?
ויקטור חרה Victor Jara - לזכרו / אנחנו כאן חמשת אלפים (המלים) / מבחר שירים בקולו
מבחר שירי 'פאדו' בביצוע הזמרת הפורטוגזית עמליה רודריגז* (1999-1920)
ילידים אינדיאנים בארגנטינה שאינם מוותרים על מכורתם - סרט דוקומנטרי של חוזה מלדבסקי
מלחמת יוני 1967: אֵם כָּל חַטָּאת / יהושע בר-הלל - שיר מאת יבי
9 במאי 1945 – יום הניצחון על גרמניה הנאצית / העֲגוּרִים, מאת רסוּל גמזטוב / הלחין ושר: יאן אברמוביץ' פרנקל
שיר ל-1 במאי / ברטולט ברכט: שאלותיו של פועל תוך-כדי-קריאה / תרגם מגרמנית: מרדכי אבי-שאול
סרט: אנשים ואלוהים - סיפור אהבה
על מלחמה ואהבה - "החיים ושום דבר מלבדה", סרט ישן שאסור להחמיץ
رشا عمران: عشرون صبية غيري (شعر) / רשא עומראן: עשרים בחורות זולתי (שירה), תרגום: פרץ-דרור בנאי
הבחירה שלי בתחרות האירוויזיון: פרדי שהין-שול / Freddy Sahin-Scholl
"נשים של קפריסין" - סרט שכדאי מאוד לראות וללמוד ממנו / י.א.
140 שנה לקומונה של פאריס 1871 / שירים
יוסף אלגזי / תערוכת צילומים: מאבקים פוליטיים וחברתיים / 1976-1966 / يوسف الغازي / عرض صور: نضالات سياسية ة وإجتماعية
8 במארס - יום האשה הבינלאומי / נאזים חִכְּמֶת: הנשים שלנו
אנואר בראהם, נגן עוּד ומלחין מתוניסיה - أنور إبراهم, مسيقي وعازف عود تونسي
שווה צפייה והקשבה עד הסוף: "מי אסיר של מי?"
עודד ידעיה: הנדון יוסף אלגזי / תערוכת צילומים "גוף ראשון פעיל"
להיות סוֹמָלִי שחור בגרמניה / מתי יקום בישראל עיתונאי-חוקר כגינתר ולראף ?
תיאטרון החופש בג'נין מציג - مسرح الحرية في جنين يقدم
לב טולסטוי - תזכורת לחייל: אינך יכול להיות רוצח, אינך יכול להיות חייל !
מרק טוויין, סופר וסטיריקן / מאה שנות לעג, מאת קורין לֶאן

אלבר לונדר

יהודי נודד, האם הגעת? (קטע*)

 

כשפגשתי אותו בחורף האחרון מהלך בקרפטים חשבתי שהוא צועד לפלשתינה. השמש שוב זרחה בשבילו מעל ארץ כנען. לפי דבריו של צפניה בן כושי בן גדליה בן אמריה בן חזקיה –  ציון שרה שירים, ישראל הריעו, ירושלים מלאה שמחה וצהלה. בורא עולם הרחיק את האויבים וסוף סוף ביטל את הגזֵרה. במקומות רבים בקרב ממשלות אירופה ואמריקה שמעתי, שאנגליה מצייתת לקול האל, מחזירה לארצם את מי שהוגלו ומשיבה להם את תהילתם בארץ שידעו בה חרפה.

שמחתי בשמחתם של אלה.

אילו היו קיימות בעולם רק צרפת ואמריקה, גרמניה ואנגליה – לא הייתה ציונות. נביאי השיבה היו מדברים אל אנשים אטומי אוזניים. האם יכול היה נחמיה לבוא ולומר בפריס, בלונדון, בברלין, בניו יורק:

"לך אל יהודה, אל ארץ קִברות אבותיך ובנית אותה"? 

קברי האבות נמצאים עכשיו בבית הקברות פֶּר-לַאשֶׁז. בתקופתנו הפרוזאית, הציונות נראית מכיכר הבורסה כמו בדיחה של מוקיון גרוע. אלה הם דברי ישראל-של-פריס. זו אינה דעתי שלי. במקרים מסוימים האידאל הוא חסר תועלת, אני יודע זאת. הפרחים שבאגרטל הניצב על השולחן – אותם לא אוכלים!

עובדות הן עובדות. היהודים שעל גדות האוקיינוס האטלנטי הפסיקו להיות היהודים של ציון. אפשר להסביר בפרוטרוט מדוע קשתו של תיאודור הרצל לא פרטה על נימי נפשם, אך מספיק לומר שלהיות יהודי אין משמעו להיות משורר. לא כל הנוצרים בזמנו של גוֹדְפְרוּאָה מבּוּיוֹן היו צלבנים. היהודים-הצרפתים שהביטו אל חופי פלשתינה עשו זאת מרחוק, ודרך קצה קצהו של טלסקופ רב עוצמה.

הבה נמקם אם כן את הבעיה היהודית במקום הימצאה: בפולין, ברוסיה, ברומניה, בצ'כוסלובקיה, בהונגריה. שם נודד היהודי הנודד. היהודי בארצות אלה הוא בעיני האחרים כמו כלב משוגע באיזה חור באפריקה בעיני הכלבים האחרים. מרחיקים אותו מהבתים. הוא משוטט, מחפש משהו לאכול. האם הוא מנסה להתקרב לעיר? תושבי העיר מכוונים אליו את נשקם. הבה נצא מעט מגבולותינו. העולם לא נמצא כולו על מפת צרפת. בתקופתנו מתרחשת דרמה, דרמה עתיקה שחידשה לפתע את נעוריה, דרמה נוקבת: הדרמה של הגזע היהודי.

ברוסיה, היהודים מחכים להישחט. כשהסובייטים ייסוגו, יוכל הצלב-האדום להכין את האמבולנסים. האספסוף האָרי יחשוף את ניביו.

שנאה מקיפה אותם בפולין, שנאה ברומניה. שנאה איתנה שמכסה עליהם כמו לוח אבן... לעולמי עולמים! במַרמַרוֹש, במעמקי הבור העצום של הקרפטים, משם אינם יכולים להיחלץ בציפורניהם השחוקות, אומללות איומה!

שם, בארצות הללו, מתחת לשמים הנמוכים, הוקרנה יום אחד הארץ המובטחת בפנס קסם. ארץ מובטחת חדשה, כבר לא ארצו הישנה והאפרורית של משה, אלא ארץ מובטחת מודרנית, בצבעים, צבעי היוניון ג'ק. היהודי הנודד נעצר לפתע. כמה יפה הייתה הארץ שהראו לו! שמש! תפוזים! עצים לבנות מהם בית!

"האמנם?" קרא, כמו סַנבּלט בזמנו של אַרתַחשַסתָא, "מה תעשו, יהודים אומללים? האמנם תקימו שוב את ירושלים? האם תוכלו להחיות את האבנים השרופות מערֵמות העפר?"([1])

"אתה אמרת," ענה לו אנגלי לבן-שֵׂער.

"האם אתה ארתחשסתא המכונה ארך-היד?" שאל היהודי הנודד.

"בתקופתנו," ענה לו האיש לבן-השֵׂער, "אין זו היד אלא הזרוע שצריכה להיות ארוכה. אני הוא בלפור המכונה ארך-זרוע."

אז אמר היהודי הנודד ללורד:

"אם ייטב בעינֵי אדוני הלורד ואם ימצא עבדך חן בעיניך, שלחני ליהודה."

"הנה מכתבים, יהודי שלי," אמר הלורד, "מכתבים לשליטי הארצות שמעבר לנהרות ולהרים, מכתבים כדי שיתנו לך לעבור עד שתגיע לארץ פנס הקסם שלי."

והיהודי הנודד הלך לכיוון זרועו הארוכה של הלורד האנגלי, ולפני עשר שנים הגיע לאדמת פלשתינה.

*

בתוך זמן קצר הוא הבחין שיותר ממאה אלף אחרים הלכו בעקבותיו. אז אמר להם: "נקום ובנינו." ([2])

אבל האויבים סבבו אותם וצפו עליהם.  

ודאי הבנתם מיד שמדובר בערבים. בצל זרועו של הלורד בלפור היו ערבים. "נו, טוב!" אמרו אלה שהגיעו מגליציה, מאוקראינה, מבסרביה, מבוקובינה, "ביד אחת נעבוד, ובידנו האחרת נאחז בחרב, כפי שעשו אבותינו שבאו כמונו באביב של שנת 537 לפני ספירת הנוצרים."

אמרו ועשו.

הם קנו מיליון ומאה שלושים אלף דונם אדמות. הם הקימו מאה ואחד יישובים. הם אמנם לא היו צריכים להקים מחדש את חומות ירושלים משום שאלה לא נהרסו מאז הפעם האחרונה, וגם לא להשיב לשערים את הדלתות, המנעולים והבריחים, אך הקימו שכונות מרשימות בפִתחה של העיר הקדושה. דיזנגוף בנה את הגבעה האביבית, רוטנברג זיווג את הירדן לירמוך, טולקובסקי נטע עצי תפוז.

סיפור נפלא! אבל יהודי נודד, איפה מצאת את הכסף?

בעולם כולו.

כשאחיך הפזורים ראו אותך נוטל בנחישות את מקל הנדודים וצועד בבת אחת מהקרפטים לנהר הירדן, מבטיהם היו נשואים אליך. אתה נדמית בעיניהם לגיבור לאומי, ולתוך קופסאות כחולות מעוטרות במגן דוד שנפוצו בכל הארצות שבהן חיו קרוביך, הם שלשלו בכל יום, בכל שעה ובכל תירוץ –  מרקים, דולרים, שילינגים, פֶּסוֹס ופלורינים.

אז התחלת לעשות שטויות.

מקל הנדודים הישן שלך נעשה גא כחנית. הנחת לו ליפול בקור רוח על רגליהם של הערבים. רוחך הרוגשת והנרגשת טאטאה עשרים מאות של כֶּשֶל מחשבתי. חזרת לביתך כמו אלה שהלכו בשעתם אחרי לואי השמונה עשרה, בלי לנסות להכיר את מי שקנה את ביתך מאז שעזבת אותו. החוצפה אינה תמיד דבר רע, בתנאי שמַפנים אותה כלפי הגדולים!

נמאס לך להיות תחת עול המגף. כל אחד יודע כמה נחמד לחזור ולהרים את האף. אבל כשהאף בשמים, כבר לא רואים מה קורה מסביב. יהודי נודד, הלורד האנגלי כבר סילק את ידו מן העניין!

אתה, מגולח, גזוז-שֵׂער, הקפוטה שלך מושלכת לאשפה, צווארך חופשי בצווארון הפתוח, העמדת פנים שאתה היפה בין הנבלים!

אל תכחיש, כי ראיתי אותך. הלכת לך מאחורי דגל, כמו מנהיג של קבוצת כדורגל, זקוף כמו כבאי זקן! מי שבמשך זמן כה רב עורר רחמים, ודאי יתפתה ויתאווה לעורר כבוד. אך העוטה עור חדש, ידידי, בל יצא למרפסת, כי אז יהיה צפוי להידבק במחלות קשות.

ואתה עמדת שם, שעון על המעקה. מכריז את סודותיך לכל עבר. היית כמפקד העליון המחלק את תוכניות הקרב שלו במחנה האויב. השנה תאסוף מיליון לירות יותר מבשנה הקודמת ותקנה את הר הכרמל! "שמעו, ערבים!" אמרת, "אתם רוצים לדעת מה מטרתי? הנה היא: יצירת רוב יהודי במקום הזה. היודעים אתם מה אני עושה בציריך השנה? אני מבטיח לעצמי את כל פלשתינה, לא פחות ולא יותר. הסוכנות היהודית, ערבים יקרים, שהקים הקונגרס זה עתה, תאפשר לי לעניין את היהודים הלא-נודדים בקניית הארץ היפה. בתוך עשר שנים, היא תהיה שלי. בתוך עשרים שנה, חמש מאות אלף מאחי הקטנים יבואו ויצטרפו אלי. הלורד לבן-השֵׂער וארך-הזרוע ירומם אותי למעמד שווה לזה שיש לקנדה, לאוסטרליה. אני אהיה הדומיניון השישי. תרועת חצוצרות, הקשיבו!"

ובנוסף גם ניגנת את התקווה!

מה עשה שכנך, הערבי היקר?

ראשית הוא התבונן סביבו. ראו זה פלא! הלורד ארך-הזרוע עזב את המקום! אחר כך הוא התחיל לספור. עדיין לא היו לך חמש מאות אלף, זה היה הזמן לפעול. הוא התרומם על קצות אצבעותיו, ובזמן שאתה היללת את עצמך, הוריד הוא על עורפך מכת אלה נמרצת.

יהודי נודד, מה שלומך?

ובכן! שלומו לא כל כך רע. אחרי הקזת הדם הייתי מצפה למצוא אותו במצב יותר גרוע. פניו היו חיוורות יותר, קולו קצת יותר חלש, בהילוכו היסוס קל, אבל הוא לא נפל למשכב. חשוב מכול – וזהו החידוש המרשים ביותר בחייו של היהודי הנודד – הוא לא כופף את גוו!

*

באותה העת, אחרי כל הסיפורים הללו, מצאתי את עצמי בחוף תל אביב. היה זה היום הראשון של השנה היהודית: ראש השנה. על שפת הים התנהגו היהודים בצורה מוזרה מאוד. נדמה היה שהם מחטטים בחזם ומנסים לעקור משם בקושי דבר מה. אחר כך הניפו זרועותיהם לכיוון הים התיכון: את חטאיהם הם השליכו לים!

"הגיע הזמן!" אמרתי לעצמי. " סוף-סוף הם הבינו. לו רק יזכרו גם להטביע את גאוותם המיותרת, הכול יסתדר."

האם זוהי נבואה?

האם היהודי הנודד הגיע?

בעצם, למה לא?

 

Post-scriptum    "שואלים אותי..."

 

הכתבה האחרונה בסדרת הכתבות של אלבר לונדר הופיעה בפֶּטי פַּריזְיֶאן ב-7 בנובמבר 1929 תחת הכותרת: "שואלים אותי...". כתבה זו לא נכללה בספר שיצא לאור בהוצאת אלבן מישל שנה אחר כך.

מצאנו לנכון להביא כאן את הסיכום הזה, המדגיש את נדיבותו – ואת ראייתו הצלולה – של לוֹנְדְר. בכותבו שיהודי צרפת אינם נרדפים, לא היה יכול לחזות את ויתורו המביש של ממשל וישי לדרישותיה הגזעניות של גרמניה הנאצית...

                                                                           פלוריז לוֹנְדְר ([3])

 

תיארנו את הדרמה של הגזע היהודי כפי שנגלתה לעינינו. זוהי דרמה בשתי מערכות; הראשונה במזרח אירופה, והשנייה בפלשתינה.

דיברנו רק על שני המקומות הללו מכל העולם, משום שהם היחידים, מנקודת המבט היהודית, שהדרמה מתרחשת בהם.

דרמה של עליבות מצד אחד. דרמה של אידאליזם מן הצד האחר.

התמונות הללו צרבו את מבטנו ואת לבנו, ומטרה אחת עמדה לנגד עינינו: להראות את מה שראינו בעצמנו.

כעת שואלים אותי שאלות.

שואלים אותי: "מהי הציונות?"

הציונות היא תנועה שנולדה מהאנטישמיות ושניזונה מהאינסטינקט של הנפש היהודית. במילים אחרות, הציונות היא התוצאה של הרדיפות.

הסיבה לכך שיש ציונים פעילים ברוסיה, בפולין, ברומניה, היא שהיהודים במדינות הללו לא נעשו רוסים או פולנים או רומנים, ושהם נרדפים.

אם כן, האם ישנם שני סוגים של יהודים? ללא ספק: אלה שנטמעו ואלה שלא נטמעו.

עולה במוחי השוואה. ניקח את האמריקנים. האמריקנים כולם נטמעים. אירים, גרמנים, דנים וכדומה, הם כיום אמריקנים. אם תאמרו להם לחזור מחר לאירלנד, לגרמניה או לדנמרק הם ישאלו מדוע אתם חומדים לצון. לפני חמישים שנה איש מהם לא היה אמריקני. אנחנו יודעים שהיום כולם אמריקנים. אם תגידו שלאירי, לגרמני, לדני אין פינה קטנה במעמקי לבו שבה, מזמן לזמן, בעונה המתאימה, מנץ לו פרח דני, גרמני או אירי – אתם מתכחשים לטיבו הבסיסי של האדם. אבל האם זה מונע מהם להיות אמריקנים?

ובכן! בעבור היהודים שנטמעו, היו צרפת, אנגליה וכולי, אמריקות. הם צרפתים או אנגלים, כפי שהאירים הם אמריקנים. במקרה זה, הציונות אינה בשבילם. וההוכחה, כפי שראיתם, היא הוכחה ניצחת: אין אף צרפתי שנעשה יהודי בפלשתינה. ואמרתי לכם שיש רק אנגלי אחד...

שואלים אותי עוד: "ראשי הציונות, למשל תיאודור הרצל בעבר, ודוקטור ויצמן כיום, האם הם חושבים שכל יהודי העולם צריכים להיענות לקריאתם וללכת להתיישב בפלשתינה?" הם אינם חושבים כך. תיאודור הרצל לא היה משוגע, ודוקטור ויצמן אינו מטורף. גם אם הם משתמשים במונחים שונים: הרצל מדינה יהודית; ויצמן – בית לאומי (הוא לא השתמש במונח זה אך הסכים לו) –  שניהם סוברים שפלשתינה אינה יכולה להיות אלא מולדת לחסרי מולדת.

בל נקרא לה מקלט; בל נקרא לה מחסה. מדוע לפגוע ברגשותיהם של האומללים? אך מותר לנו לחשוב כרצוננו.

שואלים אותי: "מה דעתך על הציונים המציגים את הדילמה הבאה: 'מעתה כל יהודי  יהיה ציוני, או, אם הוא מעדיף להישאר צרפתי, אנגלי וכולי, עליו להפוך קתולי או פרוטסטנטי.'" אני עונה שהציונים הללו הם אולי נשמות טהורות, אבל בכל מקרה הם אינם סובלנים, ואי-סובלנות היא דבר שאי אפשר לשאת. אבל אני אומר עוד, שיש לסלוח להם, לא משום שאינם יודעים מה הם אומרים, אלא משום שהם אומרים זאת בלהט הקרב.

אומרים לי עוד: "דיברת על תוכנית שתהפוך את פלשתינה לממלכה או לרפובליקה יהודית. אולי לא כל יהודי העולם ייאלצו להגר אליה, אבל כולם יהיו תלויים בה. תושבי צרפת, אנגליה, פולין וכדומה יהיו כולם אזרחים יהודים." אני עונה: ראשית, תוכנית זאת אינה אלא חלום; ושנית, חלום זה אינו אלא חזיון תעתועים.

אומרים לי: "אי אפשר לבחון את השאלה היהודית מנקודת המבט הצרפתית ומנקודת המבט האנגלית רק מהצד היהודי. העמים האלה צריכים לשאול את עצמם אם עזיבת היהודים תהיה בשבילם אובדן או רווח." אני עונה שאין טעם לענות. עוסקים בשאלה כשהיא צצה. השאלה היהודית קיימת בפולין, ברוסיה, ברומניה. יש לבחון אותה בארצות האלה. ובכל זאת, כדי להשביע את סקרנותכם, בעיני אין בעיה להכריז שלעם שאינו סובל מפיצוץ אוכלוסין אין עניין לאפשר לחייליו או לרבי-הטוראים שלו לעזוב...

שואלים אותי: "האם אתה מאמין שהציונות, כפי שהגה תיאודור הרצל, כפי שההתרחשויות הגשימו אותה ככל הנראה בפלשתינה, עשויה להיות הפתרון לדרמה היהודית?" אה! לא. יודעים אתם שיש לכל הפחות ארבעה עשר מיליון יהודים בעולם. מתוך ארבעה עשר מיליון, שבעה מיליון עברו אמריקניזציה, כלומר צרפתיזציה, גרמניזציה, אנגליזציה וכולי. שבעה מיליון עדיין אומללים, נודדים, נרדפים. נעשה חשבון דמיוני: נניח שפלשתינה יכולה לקלוט... שש מאות אלף יהודים. שלושה עשר מיליון וארבע מאות אלף ייזנחו אם כן לאנחות! פלשתינה אינה פותרת את הבעיה: היא רק מפחיתה את משקלה.

שואלים אותי: "האם היהודים היו ממשיכים להגר לפלשתינה אילו בוטלה הצהרת בלפור?"

לא! הם נמשכים לשם רק בזכות רעיון המולדת. אילו היה מדובר אך ורק לחיות בקרב הערבים, היו מעדיפים להישאר במקומותיהם.  

*

לבסוף שואלים אותי: "האם אתה רואה את התיישבות היהודים בארצם העתיקה כעובדה קיימת?"

בכל מקרה אני רואה אותה כעובדה כבדת משקל. כי היהודים לא הלכו בדרך פלשתינה על דעת עצמם. אנגליה היא שכיוונה אותם לשם. וחמישים ואחת אומות אישרו את החלטתה. האם מאז עשו היהודים טעויות חמורות עד כדי כך שהאומות ינצלו אותן כדי לחזור בהן ממילתן? לא!

ליהודים אולי חסר שיקול הדעת, המתינות. גם אם האומות לא ידעו שהארץ כבר מיושבת בערבים, היהודים עצמם צריכים היו לשים לב לכך. כעת הם יודעים זאת: הם שילמו ביוקר בשביל הידע הזה, ואני מאמין שהם מוכנים להחליף את תקופת הכיבוש הגאוותני בתקופה של שיתוף פעולה.

האם הערבים מעוניינים בכך? כרגע הם עונים: "לא!"

במזרח אין ערכו של "לא" דומה לערכו במערב. בארצות מסוימות, אחרי "לא" אפשר בכל זאת להמשיך בשיחה. ובכל זאת, אין לדבֵּר עם פגיון ביד.

זו בדיוק הסיבה שבגללה אנגליה נמצאת בפלשתינה.

האם ייתכן שאנגליה אינה מבינה זאת?

-------------

* מתוך אלבר לונדר, היהודי הנודד הגיע (Albert Londres, Le Juif errant est arrivé); תרגום מצרפתית: מיכל אילן; הוצאת ספרים נהר, 2008. באדיבות ההוצאה.

 


([1] על פי נחמיה ג 34.

([2]  נחמיה ב 18.

 

   בתו של המחבר.([3]

18/9/2012