windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale אלבר לוֹנְדְר - 1932-1884 / העט המושחז
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

14/11/2011-12/10/2017
אלכסנדריה - שירי נוסטלגיה / اسكندرية – أغاني حنين / Alexandria – Nostalgic Songs
אלבר לוֹנְדְר - 1932-1884 / העט המושחז
אלבר לונדר : יהודי נודד, האם הגעת? (קטע*)
מרים אלגזי-גרא: ח י י ם - קטעים מתוך אסופת זיכרונות אישיים ממלחמת העולם השנייה.
...ועל כל פשעים תכסה אהבה / יעל אונגר
צילום מגויס / עודד ידעיה, אש ורודה
ירושלים החדשה / דרמה מאת דייויד אייבס בתיאטרון החאן, ירושלים / בועז טרינקר: ראיון עם הבמאי סיני פתר
נתן רועי: בפנתיאון של נובודוביצ'י עם חרש אילם
אמיל זולה - "תמורת לילה של אהבה" (ספר חדש, קטע)
אמאל אלמת'לות'י (שירים) / آمال المثلوثي (أغاني)
הסופר יצחק שָמי (1949-1888) / נתן רועי: יצחק שָמי, ערבי–יהודי נשכח / חנן חבר (בקולו) על יצחק שָמי
טאהא מוחמד עלי - طه محمد علي (1931-2011) - שלושה שירים / ثلاث قصائد
יעקב בסר – 2006-1934 / שיר חורף
אטהואלפה יופנקי - Atahualpa Yupanqui
צ'ארלס דיקנס / 1870-1812 - סופר העשׁוּקים והחלכאים
צ'ארלס דיקנס / מחווה-הוקרה / ניצול ילדים באנגליה הוויקטוריאנית
אלני קראינדרו - Eleni Karaindru / קטעי מוזיקה, יוון
אמן, אמונה, אמנות - הגלריה לאמנות של גבעת חביבה, תערוכה קבוצתית - 20.1-20.2.2012
"אמא, אדמה" – סרט תיעודי / בימוי: רבקטל פיינה
סדנאות צילום בכפרים הבדואים אלסרה ואל-עראקיב בנגב
נתן אלתרמן: תפילה לשנה החדשה
סזריה אבורה - הדיווה היחפה מ-Cape Verde איננה
נתן אלתרמן - אל תתנו להם רובים (1935)
חשופות (Whistleblower), סרט - סחר נשים בחסות "כוח השלום" של האו"ם בבוסניה
וִיקְטוֹר חַרַה – Victor Jara: אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָךְ, אָמָנְדַּה / יחד נמצא את הדרך - שני השירים בקולו / תרגום: אלעד זמיר
רוזה אשכנזי, קנרית מתוקה שלי, שירים – Roza Eskenazi

אלבר לוֹנְדְר - 1932-1884

העט המושחז

                                    המקצוע שלנו לא נועד לגרום הנאה, ולא להטיל דופי, הוא נועד לנעוץ את        

                           העט בפצע... לפצע הזה נקרא לוֹ בשמו: האדישות.

                                                         אלבר לונדר, סחר העבדים השחורים, ארץ עֵץ-הָבְנֶה, מתוך המבוא

אלבר לונדר נולד במשפחה ממוצא צנוע בעיר וישי שבצרפת. כבר בגיל צעיר גילה משיכה לספרות. הוא היה קורא ספרים מושבע ובעל משיכה מיוחדת ליצירותיהם של ויקטור הוגו ושארל בודלר. עוד טרם מלאו לו 20, עלה לבירה פאריס. בתחילה, הוא ניסה את כוחו בכתיבת טכסטים פיוטיים ובפרסומם. את ניסיונו הראשון בעיתונות עשה בעיתון בעיר ליון – Le Salut Public (שלום-הציבור). כך החל לממש את ייעודו בחיים: להיות עיתונאי.

 

 

כעבור שנתיים עבר ליומון  הפריסאי הגדול – Le Matin (הבוקר) בו  ערך כרוניקות פוליטיות. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוא שוחרר מהשירות מטעמי בריאות. זמן מה עבד כרפורטר בבית הנבחרים. את ניסיונו הראשון בתיאור פגעי מלחמת העולם הראשונה עשה בספטמבר 1914 בעיר Reims (רימס). הכתבה בה תיאר את הפצצת הקתדרלה של העיר בידי הצבא הגרמני זכתה להדים נרחבים. מכאן ואילך דרך כוכבו. הוא הפך לכתב הצבאי הצרפתי הראשון. במהלך שנת 1915 הפליג לדרדנלים. מחבל הבלקנים הוא שב לצרפת בה הקדיש את כתיבתו לתיאור חיי החיילים הפשוטים (בעגה הצרפתית העממית - les poilus) ואת מצוקותיהם בחפירות.

בכתיבתו הוא היטיב לשלב תיאורים ציוריים עם דיווחים אמינים. המליצה עמדה בשירות סיפור המעשה.  סגנונו עורר את חשדותיהם של מפקדי הצבא שהתייחסו אליו כעל צעיר חוצפן למדי, כמי שלא ניתן לפקח עליו ולרסנו. מאחר שכתבותיו מהחזית זכו לתהודה רבה וגם לאהדה גדולה אצל קהל קוראיו, הן אילצו את מפקדי הצבא להסתגל אל העיתונאי שלא ניתן היה לרסן.

למחרת חתימת הסכם הפסקת האש בנובמבר 1918, כתב לונדר, "הניצחון, איזה כֹּהל משכר!" (La Victoire, quel alcool !)  כשהתפכח משיכרון השלום, הוא תר אחר נושאים בוערים אחרים. בספטמבר 1919 כאשר סיקר את הפוטש של גבריאלה ד'אנונציו (Gabriele d'Annunzio) בפיומה (Fiume) הוא לא הסתיר את אהדתו לתנועתו הרומנטית-פוליטית של המשורר האיטלקי שבישרה את עלייתו של הפשיזם באיטליה.

מאיטליה נסע לונדר למזרח הקרוב. הוא שהה בסוריה ובלבנון עליהן כפתה צרפת המנצחת, לא בלי התנגדות ועימותים, את המנדט שלה על שתי הארצות. במאמרים בהם תיאר את השתלטותן של צרפת ובריטניה על  הפרובינציות העות'מאניות לשעבר, הוא שילב ניתוח פוליטי ורוח של הרפתקנות.

שתי המהפכות ב-1917 ברוסיה, השתלטותם של הבולשביקים על השלטון ברוסיה, מלחמת האזרחים שהתנהלה בה וניתוקה משאר העולם – ריתקו אותו. אך כדי לכסות נושאים אלה, הוא נזקק הן לכסף רב והן לאשרת כניסה לרוסיה שלא עמדו לרשותו. פניותיו החוזרות למשרד החוץ הצרפתי לקבלת סיוע, כולל פיננסי, נדחו. גם נכונותו לשלב שליחות עיתונאית עם פעילות מחתרתית לערעור השלטון הבולשביקי החדש לא קידמו את תוכניותיו.  בלית ברירה, הוא שם את פעמיו לארצות הבלטיות אליהן הגיע כשבכיסיו אף לא פרוטה אחת. מאסטוניה הוא נסע לפינלנד וממנה הגיע לשכנתה העיר פטרוגרד ברוסיה. המסע העוקף נמשך 52 ימים.

תיאוריו על החיים ברוסיה חדשה רחוקים מלהחמיא למהפכנים. הוא תיאר את בירת הצארים לשעבר "חצר קודרת" המאוכלסת בעניים מרודים ורעבים. המשטר הבולשביקי תואר על ידו "מונרכיה אבסולוטית. המונרך אינו נקרא לואי ה-14 או ניקולאי ה-2, אלא הפרולטריון הראשון". לנין (Lénine) תוּאר על ידו כ"עורך ניסויים, מעין מדען מטורף לבוש חלוק לבן כשבידיו מבחנה (אדומה, כמובן)"; "חיות הניסויים של לנין הם בני-אדם. הוא כבר הרג מאות אלפים". בחלוף השנים, אלבר לונדר לא חזר בו מהתיאור הזה. במרחק הזמן חסידיו יוכלו לומר שהפרזה קיצונית זו לא היתה אלא השתקפות נאמנה של התקופה...

אם מה שכתב לונדר על רוסיה הבולשביקית בראשית דרכה מזכה אותו בהגדרה של איש ימין, הרי למקרא התיאורים שלו, שנים לאחר מכן, על מושבת העונשין בקאיין (Cayenne – עיר הבירה של גיאנה הצרפתית, שימשה כמושבת עונשין מ-1854 עד 1938) ניתן להגדירו כאיש שמאל.

מרוסיה סייר לונדר באירופה המזרחית, ומכאן, בשנת 1922, יצא למסעות ביבשת אסיה. במאמרים שפרסם על הודו הוא תיאר בהרחבה את התנועות שתבעו את עצמאותה של תת-היבשת מידי האימפריה הבריטית.

נשוב למושבת העונשין בקאיין: ברפורטז'ות אותן פרסם בעיתון Le Petit Parisien הוא חשף בפני קוראיו את התנאים הקשים מנשוא בהם חיו וסבלו הנידונים לעבודת פרך במושבת העונשין אותה הוא כינה "בית חרושת לפורענות" (usine à malheur). הוא לא היה העיתונאי הראשון שהתעניין וכתב על מושבת העונשין. ואולם, אלה שכתבו עליה לפניו עמדו על ההיבטים הפולקלורים של המקום ושל החיים במושבת העונשין, ואילו לונדר סיפק בכתב עדות חיה על החיים בגיהינום שנקרא קאיין. ברפורטז'ות שלו הוא תיאר את המקום, את תנאי חייהם הקשים והמפרכים בו, את סבלותיהם הנוראיים של הנדונים, וגם את חלומות הבריחה שלהם שמימושם היו מעשי התאבדות.

בכתבות על קאיין הוא התמקד במקרה הספציפי של אז'ן דיודונה (Eugène Dieudonné), אסיר נמלט שטען לחפותו. הכתבות של לונדר על הפועל האנרכיסט דיודונה ריגשו את קהל קוראיו. בסופו של דבר, הן גרמו שנערך לו משפט חוזר אשר בסיומו זכה לחנינה. לונדר לא הסתפק בתיאור מקרהו הפרטני של דיודונה, הוא חשף את הפיגור הכלכלי והסוציאלי של גיאנה – "אולי בעוד 5,000 שנים תוקם אנדרטה שתתאר את האדש שיבנה את הנמל" – כתב.

עם שובו  לפאריס פנה לונדר במכתב לשר המושבות הצרפתית דאז, אלבר סארו (Albert Sarraut) בו הוא תבע לשלם שכר לנידונים במושבת העונשין, להעניק להם טיפול רפואי נאות, לבטל את העונשים הגופניים, ולערוך רה-ארגון מנהלי של מושבות העונשין. גם אם יוזמתו של לונדר לא הניבה תוצאה קונקרטית מיידית, היא הותירה את רישומה העמוק על דעת הקהל הצרפתית. ב-1929 כאשר עלה הנושא על בימת התיאטרון בפאריס, שיחק אלבר לונדר את התפקיד של עצמו. בעקבות לונדר הלכו עיתונאים נוספים שתיארו בצורה ריאליסטית את החיים הקשים מנשוא במושבות העונשין. מותר לחשוב שיוזמתו של לונדר פתחה את הדרך בפני הצו הממשלתי משנת 1938 שהסדיר את תנאי חייהם של האסירים בקאיין.

הכתבות של לונדר זכו להדים נרחבים. העיתונים היו צרים מלהכיל את כולן. רבות מכתבותיו קובצו בספרים. בהדרגה השתחרר לונדר מהתכתיבים ומההנחיות שכפו עליו עורכיו ומעסיקיו. הוא לא נשמע ללחצים שהופעלו עליו. בהדרגה התנתק מעיתונים שלטעמו היו קרובים מדי לממסד ולשלטון בארצו. לונדר לא שאף לאובייקטיביות. בכתבותיו תמיד העיד בגוף ראשון. הוא לא חיפש לפנות לקונצנזוס, הוא ביקש "לנעוץ את העט בפצע". הוא היה עיתונאי מגויס.

ב-1924 נסע לונדר לאלג'יריה. במהלך מסעו הוא ביקר במושבת העונשין של הצבא הצרפתי בביריבי (Biribi). גם הפעם זכו התיאורים על התנאים הנוראיים בביריבי להדים נרחבים. בזכות עטו המושחז, נחשפו הצרפתים לעונשים הפיזיים, לעונשים המשפילים, למעלליהם של המפקדים הסדיסטים, וגם לחבלות העצמיות של הנידונים המיואשים.

לונדר לא פסק לתור בעולם, ולמרבה הצער על חשבון חייו הפרטיים. בתו פלוריס (Florisse)  נולדה ב-1904. אמה מרסל (Marcelle) מתה בגיל 23 עוד טרם הספיקה להינשא באופן פורמאלי ללונדר. לימים בתארה את אביה כתבה הבת פלוריס: "הפעם הראשונה בה ראיתי את אבי היה זה על אחד מרציפי הרכבת. ואילו בפעם האחרונה שפגשתי בו הייתי בת 27. הוא חייך אלי בעומדו ליד דלת הקרון".

בימים בהם שהה בצרפת הוא מצא זמן כדי לתאר בפני קוראיו נושאים כאובים כמו למשל את ההתנהלות השערורייתית של הטיפול הפסיכיאטרי ואת פגעי הסרסרות למעשי זנות בפיגאל (Pigalle).

בשנים 1929-1928 סייר אלבר לונדר באפריקה השחורה. הוא סייר באתר העבודוּת של מסילת הברזל שחיברה בין ברזוויל לפואנט-נואר בקונגו (הצרפתית, כיום הרפובליקה של קונגו). תיאוריו זעזעו את קהל קוראיו: פועלים מתו במאות ובאלפים; אוכלוסיות שלמות נעקרו ממקומותיהם. הן גם שימשו מקור לכוח אדם זול ומנוצל שהופקר לפגעי עבודה מפרכת, רעב, חולי, ועונשים גופניים. מתחת לעטו של לונדר נחשף אתר מסילת הברזל כפרויקט רצחני. קובץ הרפורטז'ות ראה אור בצורת ספר תחת הכותרת, "ארץ עץ-הבנה" (Terre d'Ebène) [שבקרוב יראה אור בעברית בהוצאת נהר ספרים]. הספר שיצא לאור ב-1929 מהווה כתב-אישום חמור נגד עבודת הכפייה. הספר זכה לתהודה רבה. במקביל לתגובות קוראיו המעריצים, הספר עורר גל הסתה חסר תקדים מצד השלטונות הקולוניאליים נגד הספר ומחברו. מסע ההשמצות לא ריפה את ידיו של אלבר לונדר.

ב-1929 ערך לונדר תחקיר על הקהילות היהודיות במזרח אירופה. כאן הוא נחשף לרדיפות להן הם נפלו קורבן. בשלב הבא, הוא החליט לסקור את חיי היהודים שהיגרו באותם ימים לפלשתינה-א"י. הוא ביקש לבדוק מקרוב האם אומנם הרעיון להקמת "בית יהודי" הוא בר הגשמה ויביא פתרון למצוקותיהם של קורבנות האנטישמיות. מסקנותיו היו מעורבות. הוא סבר שפלשתינה לא תפתור את כל הבעיות. לדעתו, איבתם של הערבים, מחד, והתנשאותם של המהגרים היהודים, מאידך, מהווים מכשול רציני למימוש הצהרת בלפור. גם היום מעניין לקרוא את הספר "היהודי הנודד הגיע" בו העלה לונדר על הכתב את רשמיו בעקבות מסעו לפלשתינה. הספר יצא לאור בעברית לפני שנים אחדות בהוצאת נהר-ספרים. (ראו בנפרד קטע מהספר.)

במסגרת מסע חדש שערך במזרח הקרוב פנה לונדר לחצי האי ערב. כאן ציפו לו אכזבות לא מעטות. בקשתו לבקר במכה נדחתה. נדחתה גם בקשתו לראיין את המלך עבד אל-עזיז בן עבד אלרחמן בן פיצל אָלסעוד (1953-1876). בלית ברירה פנה לונדר לים סוף בו פגש את שולי הפנינים. את הרפורטז'ה האחרונה שלו ב-1931 הקדיש לונדר לבלקנים. הוא סיקר במיוחד את מאבקם של אותם מקדונים שהתנגדו לפיצולה של מקדוניה בין מדינות בולגריה, יוגוסלביה ויוון. שנה לאחר מכן, במסעו ה-53 בעולם, נסע לונדר לסין כדי לסקר את המלחמה התוקפנית של יפאן נגד שכנתה. בסין הוא נחשף לתוהו ובוהו ששרר בה ולזכויות האדם שהיו למרמס.

במאי 1932 כשהתכונן לשוב לצרפת היו באמתחתו חומרים לכתיבת סדרת מאמרים ורפורטז'ות, אך הוא לא הספיק לכתוב אותם. ב-16 במאי 1932 הספינה "ג'ורג' פילפאר" (Georges Philipar) בה הפליג חזרה לצרפת עלתה באש שעה שהתכוננה להיכנס לים סוף. אלבר לונדר נמנה עם עשרות הנספים בדליקה.

רבות נכתב על מקורות אותה דליקה. האם היתה תוצאה של פעולה פלילית? האם היא כוּונה למנוע מאלבר לונדר לפרסם גילויים סנסציוניים אותם הוא ליקט במסעו בסין? עד כה לא נמצאו תשובות סבירות לתעלומות אלו.

מותו הברוטאלי של אלבר לונדר הכה רבים בתדהמה. עולם העיתונות איבד עיתונאי מגויס. ידידים ומקורבים ידעו לספר שהוא התכוון לקחת לעצמו פסק זמן כדי לדאוג לביתו ולהתקרב לבִּתו פלוריס. ביוזמתה, החל משנת 1933 ומדי שנה (עם הפסקה בשנות מלחמת העולם השנייה) מוענק ב-16 במאי פרס על שמו של אלבר לונדר לעיתונאי שטרם מלאו לו 40. החל משנת 1985 לצד הפרס בתחום העיתונות הכתובה מוענק גם פרס בתחום התקשורת האודיו-ויזואלית.

הביא לדפוס: י.א.                 

                            

 

18/9/2012