windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale 43 שנים וחודש לכיבוש/ אבא, מה עשיתָ כשהרסו את ביתו של נאדר ? מאת יוסף אלגזי (אפריל 1969)
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

5/7/2010-13/5/2011
 
יוּסֶף חֵלְמִי – שוחר שלום מארץ היאור שביקש לכונן עוד בשנת 1955 שלום בין מצרים וישראל (ב') / קול-קורא לעם ישראל
יוּסֶף חֵלְמִי, שוחר שלום מארץ היאור שביקש לכונן עוד בשנת 1955 שלום בין מצרים וישראל (חלק א')
לזכרו של ראובן רובינק (1991-1914) / היה לנו סיפוק במאבק
לזכרו של ישראל שחק (2001-1933) / ראיון עם שחק משנת 1992 על חוויותיו בשואה, מאת יוסף אלגזי
צו המצפון קורא / יוסף אלגזי (6.9.2001)
פרוטוקול השיחה שניהלו דוד בן-גוריון ותופיק טובי (28 באקטובר 1966)
140 שנה לקומונה של פאריס 1871 / קרל מרקס: הקומונה של פאריס
בועז עברון: איך נהנים מכל העולמות (1978)
50 שנה לרציחתו של פטריס לומומבה / קורות חייו ופעלו
כידון בלבה של אפריקה / שיר שכתב לומומבה / יוסף אלגזי, ינואר 2001
הנאום של לומומבה בטכס הכרזת העצמאות של קונגו - לאופולדוויל, 30 ביוני 1960
מכתבו האחרון של לומומבה מהכלא לרעייתו פּוֹלִין
סרט וידיאו על פרשת רציחתו של לומומבה
האיש שהניח אבן היסוד לכפר מח'ול בגליל / יוסף אלגזי (31.1.2003)
ערן טורבינר: לזכרה של לוחמת למען ספרד הרפובליקנית / דורה לוין, נוכחת !
"החזרה הכללית" באזור א-רוחה ערב יום כיפור 1998 לקראת אירועי-הדמים באוקטובר 2000
גרמני שנתן מחסה למאות יהודים בתוך התופת הנאצי / יוסף אלגזי (גלילי) / "קול העם", 27.9.1964
לזכרו של הקומוניסט סלימאן אלנג'אב (2001-1934) / יוסף אלגזי: כך הם עינו אותו
שרגא עילם: האם מכר בן גוריון את נפשו לשטן ?
65 שנה להפצצה הגרעינית האמריקאית על הירושימה ונגסקי / עדותה של אמא
לזכרה של הקומוניסטית רות לוביץ' / שני קטעים מהאוטוביוגרפיה
בית-הספר הימי שמוסוליני העמיד לרשות חניכי בית"ר
43 שנים וששה שבועות לכיבוש / האיכר הזקן ועץ הזית הקדוש, מאת יוסף אלגזי
43 שנים וחודש לכיבוש / הכחשת ההרס והגירוש בגולן / יוסף אלגזי (מאי 1998)
43 שנים וחודש לכיבוש/ אבא, מה עשיתָ כשהרסו את ביתו של נאדר ? מאת יוסף אלגזי (אפריל 1969)

43 שנים וחודש לכיבוש

אבא, מה עשיתָ

כשהרסו את ביתו של נאדר ?

מאת יוסף אלגזי (22.4.1969)*

 

            "אבי הישיש עמל כל חייו וכשנאסף אל אבותיו לפני שש שנים, השאיר לאמי ולשבעת ילדיה בית לתפארת בן שתי קומות, שהיה גאוות שכונת אבּוּ-טוֹר בירושלים הערבית. אבי המנוח מעולם לא היה מעלה על דעתו מה יעלה בגורל ביתנו.

            בקומה העליונה התגוררנו אמי, רעייתי, ילדי ואחי הצעיר סמיר, רווק בן 22, אשר אַחַי ואני דאגנו לחינוכו. בקומה התחתונה התגוררו אחי פח'רי, רעייתו ושבעה ילדיהם.

ב-27.7.1968 באו שוטרים ישראליים לחנותו של אחִי פח'רי ליד 'בּאבּ אלעמוּד' (باب العامود) שער שכם, ועצרו את אחי סמיר. תחילה היה עצור 15 ימים על-פי צו מינהלי, שהוארך ב-15 ימים נוספים, ואחר-כך בעוד שלושה חודשים והוארך שוב עד שהובא למשפט.

ב-23.1.1969 הובא סמיר למשפט. הוא הואשם בהשתייכות לארגון הסטודנטים, בחלוקת כרוזים, בהסתה נגד סיפוחה של ירושלים ובהשתתפות בפעולות המחאה ביום השנה להצהרת בלפור. סמיר נידון ל-18 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים בפועל וייתרם על-תנאי, והוטל עליו קנס כספי בגובה 200 לירות ישראליות.

ב-27.1.1969 שוחרר אחי סמיר מבית-הכלא בתום ריצוי עונשו. חשבנו לתומנו, כי שלטונות הכיבוש יניחו, סוף-סוף, לנפשו.

חודש אחרי-כן, ב-28.2.1969, ביום עיד אלאדחא (عيد الأضحى) חג הקורבן המוסלמי, בשעה 6 בערב, הופיעה מכונית משטרה ליד ביתנו. בלשים פנו אלי וביקשו לדעת, אם אחי סמיר בבית. השבתי להם בחיוב. הבלשים ביקשו מסמיר להילוות אליהם למשטרה והבטיחו ש'העניין יקח 5 דקות' וישוב מייד הביתה... הדקות הפכו לימים, וגם לחודשים...

אחרי יומיים, ב-2.3.1969, הלכתי למטה הדרומי של המשטרה הישראלית בהר הזיתים, כדי לברר מה עלה גורל אחי. בימי כיבוש איש אינו יכול לערוב לך מה יקרה עמך מחר, בעוד שעה ובעוד רגע. אחרי שהתעניינתי למי עלי לפנות בעניין אחי, היפו אותי ל'ממונה'. אותו 'ממונה' ששמו דוד חן, ישב בחדר, שעל דלתו היה תלוי שלט ועליו כתוב 'ממונה על ענייני דת'...

סיפרתי לאותו דוד חן על נסיבות מעצרו של אחי סמיר ושאלתי: 'אחי סמיר שוחרר רק לפני חודש מבית-הכלא, מה אתם יורדים לחייו שוב ? תנו לנו לחיות !'

דוד חן התקשר לפני אל קצין אחר, ששמו גולן. זה האחרון אמר לו, כי סמיר נעצר מתוך צרכי בטחון הציבור (?!) והוא מקווה, כי תוך יומיים-שלושה ישוחרר.

אני לא הסתפקתי בהבטחה זו ובמקום השארתי לדוד חן בקשה בכתב לשחרור אחי סמיר.

יומיים אחרי פגישתי עם דוד חן, לא שוחרר אחי סמיר. במקום זה באו אנשים מהמשטרה לביתנו ומדדו את הקומה העליונה של הבית. הבנו מה צפוי לנו.

ב-6.3.1969, בשעה קרובה לחצות, התעוררנו בבהלה מדפיקות עזות על דלת ביתנו. כשפתחנו את הדלת, עמדו מולנו, לא פחות ולא יותר, כתריסר קציני צבא ומשטרה. כל האזור היה מוקף צבא ומשטרה. בין הקצינים היה קצין בדרגה גבוהה. אחרי-כן נודע לנו, שזה היה אלוף פיקוד המרכז, רחבעם זאבי. קצין דובר ערבית ציווה עלינו: 'אנו נותנים לך ולמשפחתך שעה, לא יותר, כדי שתפנו את הבית; תזדרזו, אין לנו זמן ! הוציאו את החפצים !'

התרסתי: 'מדוע ? מה חטאנו ?'

הקצין גער בי: 'אל תתחכם ! הוציא את הרהיטים ! אם לא תפנו את הבית תוך שעה, נהרוס את הבית על ראשכם ! אל תהיה מטורף'.

שאלתי: זהו הבית שלנו... אמי חולה, יש לי ילדים קטנים...'

התעקשתי לא לפנות את הבית. אחי הגדול שכנעני לבסוף לצאת מהבית. הם היו מבצעים את איומם והורסים את הבית על ראשנו. השכנים עזרו לאחי להוציא את הרהיטים. חלקם הגדול הושחת בגלל הבהילות.

לא ויתרתי. ניגשתי לאיזה טלפון בקרבת מקום וטלפנתי בשעת חצות לראש עיריית ירושלים המערבית, טדי קולק. אחרי שסיפרתי לו מה קורה, הוא אמר לי: 'איני יכול להתערב, זה לא בתחום הסמכויות שלי, זה בסמכות הצבא, אין בכוחי למנוע את הריסת הבית'.

אחרי חצות החלה מלאכת ההריסה. איש מהנוכחים לא האמין למראה עיניו. אמנם, אין זה הבית הראשון אותו הורסים כוחות הכיבוש, אבל תמיד אנו מזדעזעים מחדש. איזו אכזריות להרוס בית !

טרקטורים גדולים עסקו בהריסה. ארבע שעות הם הלמו בבית ולא יכלו לו. בסופו-של-דבר הם הצליחו להרוס רק את הקירות הפנימיים של הקומה העליונה. לעזרת הטרקטורים גויסו חיילים ושוטרים שהלמו בקירות במכּוּשים. נדמה היה שהבית מסרב להיכנע למהרסים. בשעה 6 בבוקר הם הסתלקו, ובמקומם באו הצלמים. היתה זו רק התחלה.

ב-7.3.1969 באו לביתנו קצין צבא וקצין משטרה. הם ציוו בקול מאיים: 'אם לא תיקחו את המטלטלים שלכם מהרחוב – נחרים אותם!'

הסברתי להם, שאין לי לאן להעבירם. בסופו-של-דבר באו שכנים והעבירו את החפצים שלנו לבתים שלהם.

באותו יום, שוב כיבדה אותנו המשטרה בנוכחותה. היא ערכה חיפוש וראה איזה פלא, הם 'גילו' נשק תחת הרצפה...

אני הופתעתי, אבל לא התביישתי לומר להם, שהעניין מאוד מפוקפק בעיני. אמרתי להם שאיני מוציא מכלל אפשרות שאיזו יד משלהם הניחה את הנשק בשעת ההריסה.

אני נעצרתי והובאתי לתחנת-המשטרה במערב ירושלים. הוכנסתי לחדר בשעה שהכו את אחי סמיר. הוא הוכה במקל על ראשו. הם תפסו אותי מייד והוציאוני מאותו חדר. חיכיתי בחוץ. עם כל צעקה של אחי, הבנתי שממשיכים להכות אותו. כל מכה שהונחתה עליו, קרעה בבשרי. אחי צעק: 'אחי עבד – זאת אומרת אני – אינו יודע כלום !'

לא יכולתי עוד לשאת שמכים את אחי, וביקשתי להתפרץ לחדר בו הוכה. הקצין גולן הסכים שאראה את אחי, בתנאי שלא אספר לו אודות הריסת הבית. נכנסתי לסמיר, ולעולם לא אשכח מראה זה.

גם אני נחקרתי. אמרתי לחוקרים: איני יודע מאומה על הנשק שמצאתם בבית שלנו. אני חוזר ואומר לכם, כי לא אחי הביא אותו לשם. לוּ ידעתי על קיום נשק כזה הייתי משליך אותו רחוק מכאן. העניין מסריח מאוד'.

יום שחור היה זה. בשעה 7 בערב שוחררתי. את אחי, סמיר, לא יכולתי לשוב ולראות, רק ב-28.3.1969.  גם לפרקליטתו עשו קשיים ומנעו ממנה לראותו. לראשונה היא ראתה אותו חודש אחרי מעצרו.

ב-10.3.1969 מדדו את כל ביתנו, הפעם גם הקומה התחתונה.

ב-13.3.1969 שוב באו למדוד את הבית. באותו יום בא אסוננו.

בשעה 7 בערב בא דוד חן, בלוויית קצין בשם לוי, והודיעו לנו, כי הם עומדים להרוס את כל הבית מהיסוד, כולל הקומה התחתונה בה התגוררו אחי ומשפחתו. הם דרשו מאחי לפנות את משפחתו ואת חפציו מהבית. השוטרים דרשו מדיירי הבתים הסמוכים, עבד אלסלאם דג'אני ופאוזי שאוקי, לפנות גם הם את בתיהם, כי קיימת סכנה, שעם הריסת ביתנו ייפגעו גם בתיהם הסמוכים. מההרס באמת נפגעו גם בתיהם, ועד היום הם נותרו ללא חשמל ומים.

כל האזור הוקף צבא ושוב החלה מלאכת ההרס. יומיים תמימים משך 48 שעות, הם עסקו בהריסת בית ששימש קורת-גג לעשרים נפשות. עתה נותרנו בלא כלום.

 

 

הבית אחרי הריסתו

 

ביום שבת, 15.3.1969, בדרכי עם בני הקטן בן ה-4, נאדר שמו, נעצרנו בידי שוטרים ליד מחסום דרכים. השוטרים לא התביישו, וציוו גם על נאדר להרים את ידיו למעלה וחיפשו בכליו. אוי לה לאותה בושה ! כלום אכזריות, או טיפשות מדריכות את צעדיהם ? פניתי לשוטרים ואמרתי להם: 'מה אתם עושים ? ראו, זה ילד קטן, אפילו לו היתה ג'ולה בכיסו אפשר היה להבחין בה מרחוק... מה אתם מחפשים בכליו כמו אצל פושע ? מה אתם מרעילים את הפעוט במעשיכם ?' דבר אל העצים ואל האבנים.

 

 

 נאדר בן ה-4 בימים טובים יותר

 

בדרך, לאחר שהתרחקנו מהמחסום, שאל אותי בני נאדר: 'מה הם חיפשו אצלי ?'

"השבתי: 'פצצה'.

שאל אותי נאדר: מה זאת פצצה ?'

אותם שוטרים אילצו אותי להסביר לילד טיבה של פצצה מהו. כלום הכרח הוא שזאטוטים בני ארבע יידעו פצצה מהי ?

נאדר, שהיה עד להרס ביתנו, היקשה באותה שיחה: הנהרוס גם אנו בתים של יהודים ?'

אמרתי לבני: 'לא! לא בני, לא נהרוס בתים של יהודים. אני מקווה שיבוא שלום ולא יהיו מלחמות, פצצות, הרס בתים, הרוגים. מי ייתן ותשכח ימים שחורים אלה.   מי ייתן ויסתיים סיוט זה ששמו כיבוש ותדע שלום !'

מה מעולל לנו הכיבוש ? לעזאזל הכיבוש ! הוא מרעיל את ילדינו. למי לזעוק ?"

עד כאן סיפורו של עבד אבו דיאב, תושב אבו-טור בירושלים הערבית הכבושה, כפי שרשמתיו מפיו.

*

קורא יקר, בן עמי,

בעוד 10, 12, 15 שנים, אינני בדיוק מתי, אולם באיזו שבת, שעה שתשב בביתך ותקרא עיתון, או תסב ליד שולחן הסעודה, יתפרץ בנך ובמבט מאשים ישאל אותך: אבא, מה עשית כשהרסו את ביתו של נאדר ?

*

יולי 2010 - כפי שעיניכם רואות, את הרשימה הזו כתבתי לפני 41 שנים. בזמנו, אני מודה, לא העליתי על דעתי שהכיבוש יימשך כל כך הרבה שנים, אך הוא נמשך ונמשך והוא גובה יום-יום מחיר דמים גבוה מאוד. י.א. 

--------------

* זו הדרך, 22.4.1969; כותרת הרשימה שימשה ככותרת לספר בהוצאה עצמית שיצא לאור באוקטובר 1974 עם התוספת, "1974-1967, ראיתי, שמעתי בשטחים הכבושים - לקט רפורטז'ות" בליווי ציורים של האמן החיפני עבד עאבדי.

   

 

5/7/2010