windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale 43 שנים וחודש לכיבוש / הכחשת ההרס והגירוש בגולן / יוסף אלגזי (מאי 1998)
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

5/7/2010-13/5/2011
 
יוּסֶף חֵלְמִי – שוחר שלום מארץ היאור שביקש לכונן עוד בשנת 1955 שלום בין מצרים וישראל (ב') / קול-קורא לעם ישראל
יוּסֶף חֵלְמִי, שוחר שלום מארץ היאור שביקש לכונן עוד בשנת 1955 שלום בין מצרים וישראל (חלק א')
לזכרו של ראובן רובינק (1991-1914) / היה לנו סיפוק במאבק
לזכרו של ישראל שחק (2001-1933) / ראיון עם שחק משנת 1992 על חוויותיו בשואה, מאת יוסף אלגזי
צו המצפון קורא / יוסף אלגזי (6.9.2001)
פרוטוקול השיחה שניהלו דוד בן-גוריון ותופיק טובי (28 באקטובר 1966)
140 שנה לקומונה של פאריס 1871 / קרל מרקס: הקומונה של פאריס
בועז עברון: איך נהנים מכל העולמות (1978)
50 שנה לרציחתו של פטריס לומומבה / קורות חייו ופעלו
כידון בלבה של אפריקה / שיר שכתב לומומבה / יוסף אלגזי, ינואר 2001
הנאום של לומומבה בטכס הכרזת העצמאות של קונגו - לאופולדוויל, 30 ביוני 1960
מכתבו האחרון של לומומבה מהכלא לרעייתו פּוֹלִין
סרט וידיאו על פרשת רציחתו של לומומבה
האיש שהניח אבן היסוד לכפר מח'ול בגליל / יוסף אלגזי (31.1.2003)
ערן טורבינר: לזכרה של לוחמת למען ספרד הרפובליקנית / דורה לוין, נוכחת !
"החזרה הכללית" באזור א-רוחה ערב יום כיפור 1998 לקראת אירועי-הדמים באוקטובר 2000
גרמני שנתן מחסה למאות יהודים בתוך התופת הנאצי / יוסף אלגזי (גלילי) / "קול העם", 27.9.1964
לזכרו של הקומוניסט סלימאן אלנג'אב (2001-1934) / יוסף אלגזי: כך הם עינו אותו
שרגא עילם: האם מכר בן גוריון את נפשו לשטן ?
65 שנה להפצצה הגרעינית האמריקאית על הירושימה ונגסקי / עדותה של אמא
לזכרה של הקומוניסטית רות לוביץ' / שני קטעים מהאוטוביוגרפיה
בית-הספר הימי שמוסוליני העמיד לרשות חניכי בית"ר
43 שנים וששה שבועות לכיבוש / האיכר הזקן ועץ הזית הקדוש, מאת יוסף אלגזי
43 שנים וחודש לכיבוש / הכחשת ההרס והגירוש בגולן / יוסף אלגזי (מאי 1998)
43 שנים וחודש לכיבוש/ אבא, מה עשיתָ כשהרסו את ביתו של נאדר ? מאת יוסף אלגזי (אפריל 1969)

43 שנים וחודש לכיבוש הגולן

הכחשת ההרס והגירוש (מאי 1998*)

 

מאת יוסף אלגזי

 

"המלחמה שלנו עם ישראל מתנהלת בשלושה מישורים עיקריים: הזהות, הקרקע והמים. גם אחרי 31 שנות כיבוש ישראלי נשארנו סורים" - אומרים תושבים במג'דל-שמס בגולן. בדבריהם הם מבטאים את תחושתם של רוב הדרוזים החיים כיום ברמת הגולן.

מלחמת 1967 השאירה אחריה, לפי מקורות דרוזיים וסוריים, 130 אלף עקורים, החיים מאז בסוריה; לפי מחקר של החוקר הבריטי ויליאם האריס היה מספר העקורים 93 אלף. כך או כך, הספרים הרבים על רמת הגולן, שראו אור בישראל מאז סיום המלחמה, מתעלמים מן השינוי החד שהתחולל בנוף האנושי של הרמה בסיום הקרבות. כך, למשל, בספר "ארץ הגולן והחרמון", שראה אור בהוצאת משרד הביטחון ב-1993. בשני הכרכים של הספר, לרבות בפרקים שיוחדו ל"התיישבות בגולן במאה העשרים", לא הזכירו המחברים, אנשי אקדמיה, אף לא במלה אחת את 100 אלף התושבים שהתגוררו ברמה עד למלחמה ואת עשרות יישוביהם שאינם עוד.

גם הפרק על דרוזים ברמת הגולן החל במאה ה-11 וכלה בימינו מתעלם מהדרוזים שחיו בעיר קונייטרה, אשר רוקנה מתושביה. הוא גם מתעלם מרבבות הערבים-הסונים והצ'רקסים שחיו עד אז ברמה כולה. מחבר הספר, ד"ר קייס פרו, כתב על התמורות הכלכליות, החברתיות ועל השינויים בתחום ההשכלה, שחלו, לדעתו, אצל הדרוזים בגולן מאז 1967, אך פסח על השביתה הכללית, שנמשכה כחמישה חודשים, ב-1982. כאילו לא היתה אותה מחאה על החלטת הכנסת מדצמבר 1981 בדבר החלת החוק הישראלי על הגולן ועל ההחלטה, כי התושבים צריכים לשאת תעודת זהות ישראלית. ראו אחת מהפגנות המחאה בימי אינתיפאדת הגולן, 1982:

 

 

 

בעקבות מלחמת יוני 1967 כבשה ישראל בגולן כמיליון דונמים ורבע. אחרי החתימה על הסכם הפרדת הכוחות במאי 1974 והחזרתם של קונייטרה ושטחים נוספים לידי סוריה, הצטמצם השטח הכבוש ב-100 אלף דונמים. לפי נתונים של ארגונים דרוזיים בגולן ונתונים סוריים רשמיים, פינתה ישראל מיד אחרי קרבות 1967 את רוב אוכלוסיית העיר קונייטרה, ואת כל התושבים של עיר המחוז פיק, של כ-130

כפרים ושל כ-60 חוות חקלאיות. אלה גורשו לצד הסורי שמעבר לקווי הפסקת האש. אחרי הפינוי נהרסו היישובים עד היסוד. פה ושם נותרו בשטח שרידים המעידים על קיומם. הבולט שבהם הוא בית קברות  הצמוד לביתנים של כפר הנופש בהתנחלות נוה-אטי"ב, שהוקמה ב-1972 על חורבות הכפר ג'ובתה. ראו התנחלות נוה-אטי"ב בעת בנייתה:

 

 

 

בצד הישראלי, על המורדות המזרחיים של החרמון, נותרו רק שישה כפרים: מג'דל-שמס, מסעדה, בוקעתה, עין קניה וסחיתה שתושביהם דרוזים, והכפר רג'ר שתושביו עלאווים. בשנת 1970 פינו שלטונות ישראל גם את סחיתה, העבירו את תושביו למסעדה, והרסו את הכפר. על פי מפקד אוכלוסין מאוגוסט 1967, שעשתה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ברמה לבקשת הממשל הצבאי הישראלי, היו ברמה 6,396 תושבים; כיום מונים הדרוזים והעלאווים ברמה כ-17.5 אלף.

הנתונים על ההתנחלות הישראלית ברמת הגולן מאז 1967, לעומת זאת, לוטים בערפל. ניסיונות לקבל מידע בעניין לא עלו יפה. החברה לפיתוח הגולן הפנתה למועצה האזורית גולן. עובדי מחלקת הקליטה במועצה הפנו למזכיר המועצה, שמואל בנצור, שלדבריהם "הוא היחיד הרשאי לספק נתונים, מאחר שמדובר בעניין פוליטי רגיש". מזכירת המזכיר הבטיחה להעביר את הנתונים בדואר ובפקס, אך מאוחר יותר הודיעה כי המזכיר אמר ש"אין בידיו נתונים".

ההתנחלות הישראלית הראשונה ברמת הגולן, כחודש לאחר הכיבוש, היתה של קיבוץ מרום  גולן שהוקם על-ידי הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר. כיום יש בגולן 32 יישובים יהודיים, והם מונים כ-15 אלף בני אדם השולטים - לפי נתונים רשמיים של ההסתדרות הציונית העולמית - ביותר מ-80% משטח רמת הגולן. שטחי המרעה שבידי המתנחלים משתרעים על פני 315 אלף דונמים והם מהווים כמעט רבע משטח הרמה כולה.

*

משני צדי הכביש העקלקל המוביל מבוקעתה לסחיתה מצויים שדות מוקשים, רבים מהם אינם מסומנים. הגשמים ומי השלגים מזיזים את המוקשים ממקומותיהם, אך למרות הסכנות, פלאחים דרוזים עולים על הקרקע, מעבדים אותה ומגדלים עליה עצי פרי, תפוחים בעיקר. פה ושם רואים ערימות של אדמת חמרה, שהביאו הפלאחים, בכוונה לפזר אותן על הקרקע הסלעית, וכן מכלים קטנים של מי גשמים. (המקרה האחרון התרחש באמצע פברואר 2010 עלו הילדים דניאל ועמית יובל על מוקש כזה; לדניאל בן ה-11 נקטעה הרגל, ועמית אחות נפצעה מרסיסים – י"א).

"כדי למנוע מישראל להשתלט על אדמות נוספות שלנו, אנחנו משקיעים הרבה כסף בטיוב שטחי קרקע ובהכשרתם לחקלאות", אומרים תושבים. "כך אנחנו רוצים לשמור בידינו על האדמות שנותרו בידינו. השלטונות, שהשתלטו על כל מקורות המים ברמה, מנסים גם למנוע מאתנו לנצל את מי הגשמים של אלוהים. בטענה שהמכלים לאגירת מי הגשמים נבנו ללא רישיון, הם מטילים קנסות כספיים כבדים על אותם פלאחים שהציבו אותם בשטח שלהם".

פנדי עבד אל-ואלי נולד לפני 65 שנים בכפר סחיתה. איש הרים טיפוסי. שפמו העבות מ שתרע כמעט על כל פניו הסמוקות והחרושות קמטים. מדורי דורות חיו אבותיו בסחיתה. בכפר הקטן חיו כ-400 תושבים. משפחתו של אל-ואלי גידלה דגנים ובהמות שדה. "בשל מחסור במים", הוא אומר, "לא גידלנו עצי פרי, ומי השתייה היו מרחק שעה מהמקום". עבד אל-ואלי למד בבית הספר עד כיתה ד', "ואחרי כן, בשל העוני בבית, יצאתי לעבוד". בסחיתה לא היה בית ספר, וילדי הכפר צעדו בכל בוקר לבית הספר שבמג'דל-שמס. בצעירותו שירת אל-ואלי בצבא הסורי כחייל מן השורה.

לעבד אל-ואלי אחות אחת ושלושה אחים, ואילו לו ולאשתו תמימה שלוש בנות ו-11 בנים בוגרים. לפרנסתם גידל כבשים ועזים, עד ש"לפני שנים, בטענה שסבלו מקדחת מלטה, החרימו אותם השלטונות". לדברי עבד אל-ואלי, במלחמת יוני 1967 התנהלו קרבות על ההר ועל הגבעות הסמוכים לסחיתה. הוא זוכר את הטנקים, המטוסים והפגזים. "מתנו מפחד. את הצאן החזקנו בבית, ושם האכלנו והשקינו אותו. אחרי המלחמה, שניים מילדי שיצאו למרעה בשטח נכוו כאשר העלו באש בּרוּד (אבק שריפה) שמצאו בשטח. במשך כחודשיים הם אושפזו בבית חולים. בן אחר, מופיד, שיחק בפצצה שמצא בשדה ואיבד יד.

"כשנתיים אחרי המלחמה", הוא מוסיף, "דרשו מאתנו השלטונות לפנות את הכפר בטענה שהוא קרוב מדי לגבול עם סוריה. כל טענותינו, שאין לנו לאן ללכת ושהכפר הוא מקור פרנסתנו, לא הועילו. הם אמרו לנו: 'בעל כורחכם תפנו את הכפר; ניתן לכם בתים ואדמות בכפר מסעדה'. ידענו שבכוונתם לתת לנו בתים של משפחות קצינים סורים שחיו באזור עד המלחמה ב-1967, וכן אדמות של עקורים. בסופו של דבר פונינו מסחיתה. אלה שסירבו להתפנות מרצונם, פונו בכוח. איימו עליהם שאם יתעקשו, יגורשו לעבר המזרחי של גדר ההפרדה שעל הגבול, לסוריה. הרוב פונו למסעדה, ואילו משפחתי ואני עברנו לבוקעתה, שם יש לי דודים ובני דודים. השלטונות נתנו לנו בית שהיה שייך לאחד הקצינים הסורים, ופיצוי כספי - מסחרה (לעג לרש - י"א) שמוטב לא להזכירו - משהו כמו 500 שטרות כסף. מאחר שהבית היה קטן, נאלצנו לרכוש אדמה נוספת ולבנות עליה עוד בית מגורים. האדמות שלי בסחיתה מוקשו, אבל למרות זאת אני מעבד חלק מהן. בלית ברירה הפסיקו הילדים שלי להיות פלאחים והפכו לעובדים שכירים, כמה מהם מוצאים את פרנסתם בישראל".

אל-ואלי, שלא ביקר מימיו בדמשק ובשאר חלקי סוריה, מתאווה לבקר שם. "האם יש מי שלא אוהב את מולדתו, האם יש משהו יקר יותר מאשר המולדת?" הוא שואל. "אבל בחלומות שלי אני חוזר לסחיתה. כששואלים אותי מאין אני, אני משיב עד היום: סחיתה; לא עולה על דעתי להגיד שאני מבוקעתה. סחיתה היא המולדת שלי, היא ארצי, אבי, סבי, משפחתי, דמי ונשמתי. אני מוכן לוותר על בית האבן בבוקעתה ובלבד שיתנו לי לחיות שוב בסחיתה, אפילו באוהל קטן. כך גם חינכתי את הילדים. אבל אני יודע שלא יתנו לנו לחזור לשם".

ועם זאת, עבד אל-ואלי מצהיר שאינו מחפש צרות עם השלטונות הישראלים. בימי אינתיפאדת הגולן ב-1982 הוא הסתגר בביתו עם הצאן, וכשנגמר המזון של הכבשים יצא לרעות בשדה. כמה מבניו, שכמו שאר הצעירים השתתפו בהפגנות, נעצרו. "אני סורי", הוא אומר, "אבותי סורים, הדם שלי סורי. אני רוצה שרמת הגולן תחזור לסוריה. סוריה היא המולדת, היא החיים, והגיבור שלי הוא הנשיא חאפז אל-אסד אשר כשמו (אסד - אריה בערבית, י"א) כן הוא. אני מקווה שיהיה שלום, כאן ובכל מקום אחר; שהאנשים יחיו בשלווה, בשמחה ובהבנה הדדית; ששוב נוכל לפגוש בני משפחה שלא ראינו שלושים שנה. כשהילדים שלנו יוצאים ללמוד בדמשק - הלב נקרע. בהווה ישראל היא השולטת באזור ולכן אני סר למרותה. אם יהיה שלום והיא תלך מפה, אשמח לחזור לחיות במרותה של סוריה. הלוואי".

*

עד למלחמת יוני 1967 התגוררו בני הזוג נג'יב (אבו ע'סאן) ונהאד מחמוד 13 שנים בקונייטרה. הקרבות העזים גרמו להם להימלט למג'דל שמס, שבה התגוררו בני משפחותיהם. לפני חמש שנים מת אבו ע'סאן, שהיה ממנהיגי הציבור ברמה. מאז עבר שרביט המנהיגות לאשתו נהאד, אום ע'סאן. "קונייטרה הופצצה ללא רחם - מהאוויר במטוסים, ומהקרקע בטנקים ובתותחים", נזכרת אום ע'סאן במלחמה ב-1967. בני אדם ומבנים נפגעו. "רוב התושבים נמלטו מהעיר, חלקם לכיוון דמשק, אחרים למג'דל-מס. היו מי שהגיעו למג'דל-שמס במכונית, והיה מי שהלך ברגל, מרחק שלוש שעות הליכה. עזבנו בידיים ריקות והשארנו מאחורינו את כל רכושנו". בפעם הראשונה שביקרו בקונייטרה שלאחר המלחמה, התגלתה לעיניהם עיר רפאים."נשמתי פרחה מהמראה", אומרת אום ע'סאן. "כל הבתים בשכונה שלנו היו הרוסים. קונייטרה, שהיתה פעם עיר גדולה ויפה, נהפכה לעיי חרבות".

במג'דל-שמס מצאו בני הזוג מחמוד מקלט בבית הוריה של נהאד. עם השנים, כשהתבססו, רכש וחלקת קרקע בחרת אל-ג'בל (שכונת ההר) ובנו בית ובו שני חדרים. לדברי תושבים במג'דל שמס, נמנה אבו ע'סאן עם הראשונים שהתנגדו לכיבוש הישראלי ויצרו קשר עם שלטונות סוריה. ב-29 בינואר 1973 נעצרו אבו ע'סאן ואחרים, והם הואשמו בעבירות ריגול וחבלה. ישיבות בית הדין הצבאי בקונייטרה התנהלו בשמירה כבדה וחלק מהן התקיימו בדלתיים סגורות. אבו ע'סאן

נדון ל-13 שנות מאסר.

"כשניתן גזר הדין", נזכר פאוזי אבו ג'בל, חברו לחוליה של אבו ע'סאן, "ארגנה אום ע'סאן הפגנת נשים בבית המשפט. הן קראו: 'הלאה הכיבוש, תחי סוריה!' כשהותקפו הנשים על ידי החיילים החמושים הן התגוננו. אום ע'סאן חלצה את נעליה וחבטה בחיילים".

אבו ע'סאן היה כלוא ברוב בתי הכלא של ישראל - ברמלה, בשאטה, בג'נין, בכלא דמון ובבתי כלא אחרים. אום ע'סאן נהגה לבקר אותו בקביעות, ובכל פעם הביאה עמה שניים מחמשת ילדיהם. ביוני 1984 שוחרר אבו ע'סאן מהכלא. "בשל המאסר הממושך, השהיות הארוכות בצינוק, התנאים הקשים, השיגרון, חזר אישי הביתה חולה. הוא לקה בלבו וכושר הראייה שלו נחלש", אומרת נהאד. "אבו ע'סאן היה אדם עקשן ולא נכנע למשמעת הקשה בכלא; כמעט ארבע שנים הוא ישב בצינוק. כשיצא לחופשי הוא ניסה לשקם את בריאותו ואת מצבה הכלכלי של המשפחה. בספטמבר 1993 מת. גם אחרי מותו ממשיכים שלטונות הכיבוש להתנקם במשפחה שלנו, ועד היום הם אינם נותנים לנו רישיון להרחיב את הבית, כדי שכל הילדים והנכדים שלי יחיו לידי".

מכריה הרבים של נהאד במג'דל-שמס מדברים בהערצה על אופייה החזק וכושר מנהיגותה. את כוחותיה, היא אומרת, היא שואבת מאמונתה העמוקה "במולדת, באדמה היקרה כאם. סוריה היא בשבילי המשפחה, הילדים, הדם שלי, החיים שלי, היא המולדת". אף על פי שהיא אנאלפביתית, אום ע'סאן מגלה בקיאות בפוליטיקה של האזור. כששמעה ששם בתה, פריאל, מקורו בשפה הטורקית, מיהרה להגיב: "טורקיה היא היום האויבת שלנו. היא זוממת מזימות עם ישראל".

בימי השביתה הכללית ב-;1982, כשבעלה ריצה את עונשו, היתה אום ע'סאן פעילה מאוד. "בלילות לעתים ישנתי ברחבה שליד הגלעד של הבאשה אלאטרש. יחד עם נשים אחרות הייתי מעודדת את השבאב במחיאות כפיים וביללות שמחה. היו לילות שחיילים העירו אותנו. הם היו חובטים באלות ובקתות רובים בדלתות שלנו, וקוראים לנו לקחת את תעודות הזהות הישראליות שהניחו ליד דלתות הבתים. הם ניסו להטיל עלינו אימה ופחד. אני לא פחדתי. לקחתי את תעודת הזהות שלהם והשלכתי אותה לרחוב, לבוץ".

באותם ימים היה בנה, ע'סאן, בן 19. "בלילות", אומרת אום ע'סאן, "הוא לא ישן והיה עם השבאב", או כדבריו של ע'סאן - "לקחתי חלק בפעילות הפטריוטית". אום ע'סאן יודעת, כי חלק ממנהיגי הדת הדרוזים בישראל גינו את הנשים הדרוזיות, שהשתת פו השתתפות פעילה באינתיפאדה של 1982 בגולן והתעמתו פנים אל פנים עם חיילי צה"ל. "יחסם של אותם שייחים דרוזים החיים בישראל למדינת ישראל שונה מהיחס שלנו כלפיה", היא אומרת. "ישראל היא הכובש שלנו. הגברים שלנו ברמת הגולן לא כעסו עלינו, הנשים, בשל השתתפותנו הפעילה בהתקוממות של 1982; להיפך, הם היו גאים בנו. הגברים הלכו קדימה ואנחנו הנשים הלכנו מאחוריהם. מדוע שיכעסו? אנחנו נתנו להם כוח ואומץ".

לדעת אום ע'סאן, השתתפותן של נשים בהתקוממות שיחררה במידה מסוימת גם את האשה הדרוזית בגולן. "אני", היא מצהירה, "מרגישה אשה משוחררת". על השאלה, אם לא כעס לשמוע את אמו מכריזה על עצמה כעל אשה משוחררת, השיב ע'סאן, הבן: "השביתה הכללית הביאה למפנה איכותי ביחס החברה שלנו בגולן כלפי האשה. השתתפותה לצדו של הגבר במאבק נגד הכיבוש העלתה את קרנה, והביאה לידי כך שמספר גדול של צעירות פונות ללימודים ויש להן הערכה עצמית גבוהה יותר. להבדיל מישראל - המטשטשת את ייחודם הלאומי של הדרוזים שבשטחה ושמה את הדגש רק על הממד הדתי שלהם - אצלנו, בגלל הכיבוש הממושך, מפותח מאוד הממד הלאומי הערבי-הסורי. הדור הצעיר מתייחס בכבוד ושומע בעצתם החכמה של המנהיגים הרוחניים והדתיים, והם מצדם אינם כופים את עצמם".

ובינתיים חולמת אום ע'סאן, וכמוה רבים אחרים, "לראות כבר את שחרור הרמה, ואת הסרת גדר ההפרדה המרוחקת מאתיים מטרים מהבית שלנו".

------------

* התפרסם לראשונה בהארץ, 22.5.1998

  על-פי דרישת מו"ל "הארץ": "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל"'הארץ'.

 

 

 

 

 

 

12/7/2010