windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale 65 שנה להפצצה הגרעינית האמריקאית על הירושימה ונגסקי / עדותה של אמא
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

5/7/2010-13/5/2011
 
יוּסֶף חֵלְמִי – שוחר שלום מארץ היאור שביקש לכונן עוד בשנת 1955 שלום בין מצרים וישראל (ב') / קול-קורא לעם ישראל
יוּסֶף חֵלְמִי, שוחר שלום מארץ היאור שביקש לכונן עוד בשנת 1955 שלום בין מצרים וישראל (חלק א')
לזכרו של ראובן רובינק (1991-1914) / היה לנו סיפוק במאבק
לזכרו של ישראל שחק (2001-1933) / ראיון עם שחק משנת 1992 על חוויותיו בשואה, מאת יוסף אלגזי
צו המצפון קורא / יוסף אלגזי (6.9.2001)
פרוטוקול השיחה שניהלו דוד בן-גוריון ותופיק טובי (28 באקטובר 1966)
140 שנה לקומונה של פאריס 1871 / קרל מרקס: הקומונה של פאריס
בועז עברון: איך נהנים מכל העולמות (1978)
50 שנה לרציחתו של פטריס לומומבה / קורות חייו ופעלו
כידון בלבה של אפריקה / שיר שכתב לומומבה / יוסף אלגזי, ינואר 2001
הנאום של לומומבה בטכס הכרזת העצמאות של קונגו - לאופולדוויל, 30 ביוני 1960
מכתבו האחרון של לומומבה מהכלא לרעייתו פּוֹלִין
סרט וידיאו על פרשת רציחתו של לומומבה
האיש שהניח אבן היסוד לכפר מח'ול בגליל / יוסף אלגזי (31.1.2003)
ערן טורבינר: לזכרה של לוחמת למען ספרד הרפובליקנית / דורה לוין, נוכחת !
"החזרה הכללית" באזור א-רוחה ערב יום כיפור 1998 לקראת אירועי-הדמים באוקטובר 2000
גרמני שנתן מחסה למאות יהודים בתוך התופת הנאצי / יוסף אלגזי (גלילי) / "קול העם", 27.9.1964
לזכרו של הקומוניסט סלימאן אלנג'אב (2001-1934) / יוסף אלגזי: כך הם עינו אותו
שרגא עילם: האם מכר בן גוריון את נפשו לשטן ?
65 שנה להפצצה הגרעינית האמריקאית על הירושימה ונגסקי / עדותה של אמא
לזכרה של הקומוניסטית רות לוביץ' / שני קטעים מהאוטוביוגרפיה
בית-הספר הימי שמוסוליני העמיד לרשות חניכי בית"ר
43 שנים וששה שבועות לכיבוש / האיכר הזקן ועץ הזית הקדוש, מאת יוסף אלגזי
43 שנים וחודש לכיבוש / הכחשת ההרס והגירוש בגולן / יוסף אלגזי (מאי 1998)
43 שנים וחודש לכיבוש/ אבא, מה עשיתָ כשהרסו את ביתו של נאדר ? מאת יוסף אלגזי (אפריל 1969)

65 שנה להפצצה הגרעינית האמריקאית על הירושימה ונגסקי

עדותה של אמא *

פוטבה קיטאיאמה (Futaba Kitayama) היא עקרת-בית בת 33. היא נפגעה מהקרינה שעה שעמדה ברחוב, סמוך לגשר  Tsurumi-basiבהירושימה, 1700 מטרים ממוקד פגיעת הפצצה. זהו סיפורה:

אחרי ליל אימים - שנקטע מידי פעם על ידי היללות הקודרות של צופרי האזעקה, שאילצו אותנו לעתים קרובות לתפוס מחסה במקלטים - עלה השחר של ה-6 באוגוסט 1945.

כבר מוקדם בבוקר, השמש להטה. כחברה ב-tonarigumi** של רובע Daiya-cho בו גרתי, באותו יום הייתי בתפקיד, עבדתי כמתנדבת בעבודות של הריסה מונעת. בעלי, עיתונאי בעיתון Chugoku-Shimbun, שמיהר למשרד שלו עם הישמע האזעקה של הלילה, טרם חזר הביתה. בלעתי במהירות וללא תיאבון גדול את ארוחת הבוקר שלי, הכנתי ארוחה קלה לבעלי לכשישוב הביתה בהיעדרי, ומיהרתי לצאת מהבית.

התכנסות המתנדבים נקבעה לשעה 7 וחצי. מרבית המתנדבים בשירות בו נטלתי חלק היו נשים, חלקן עברו את גיל שישים. היינו בכוננות אזעקה מאז שעות הבוקר. בדרך כלל צעדתי ברגל בחברת שכנתי, גברת ימאגושי (Yamaguchi), מבלי לדאוג במיוחד. תוך כדי הליכה, פסקה האזעקה.

את עבודת השירות שלנו היינו צריכים לבצע ברובע Tsurumi-cho. הוטל עלינו לפנות את עיי המפולות שנותרו לאחר ההרס. העבודה שלנו היתה מתחילה בשעה 8. נהגנו לחצות בטור עורפי את גשר Tsurumi-bashi.

מראה הנחל נחרת לתמיד בזיכרוני. איזה ניגוד בין המלחמה שכותשת בני אדם במהלך הטבח אותו היא גורמת ולבין הטבע היפה כל כך, השָלֵו כל כך ! גם היום, אני  מדמה בעיני רוחי, במלוא טוהרם את זרמי  המים השקופים מכל רע, מתמסרים לגורלם הנצחי.

במרחק שלושים מטרים מהגשר שזה עתה חצינו, פתאום שמענו, בבהירות מפתיעה, נהמת מטוסים. העובדה, שמטוסים של האויב טסו מעל העיר למרות הסרת האזעקה, היתה  שכיחה למדי. בלתי אפשרי היה לדעת באיזה גובה הם טסו, אך כנפי המטוסים בהקו תחת קרני השמש. המטוסים נראו כל כך קטנים שנדמה היה כי ניתן לאחוז בהם ביד.

-        זה יפה ! ממש מחזה-קסמים..., אמרתי בקול חרישי לגברת ימאגושי שצעדה לצידי.

-        את מאוד רומנטית ! לחלום ברגעים כאלה..., היא הגיבה בטון חצי-מתלוצץ חצי-רציני.

עובדה היא שברגע זה, השמיים היו יפים כל כך. הרקיע היה נקי מעננים, המטוסים, תכשיטים מכסף, חלקו לאט ממזרח למערב בהמיה שקטה. כשכף ידי מעל למצחי, לרגע, השתכרתי מהמראה הזה.

פתאום, שמעתי קול שזעק: "תראו ! מצנח... הנה הוא צונח."

באופן אינסטינקטיבי סובבתי את ראשי לכיוון עליו הצביעה האצבע. באותו רגע ממש התלהטו השמיים. כיצד להסביר בוהק זה ? האם אש בערה בעיני ? או היה זה ניצוץ בצבע כחול-סגול כמו זה שגורמת חשמלית בנסיעתה, אך חזק פי מיליארדי מונים ? לא, זה לא זה.

מי היה הראשון, הניצוץ (Pika !) או מהלומת הגונג (Don !) שהלם בעומק הקרביים שלי ? הֻטחתי בכוח לרצפה. באותו זמן, גשם של חפצים חבט בראשי ובגבי. עיוורת, שקעתי בתוך אפלה. חשבתי שהרגע הפטאלי לו התכוננתי  התרחש.

ואז, בהבזק, פניהם של שלושת ילדי, שמצאו מקלט בכפר, הופיעו לנגד עיני. בדחף פתאומי שלא ניתן לעצור אותו, אספתי את כל  כוחותי כדי להתרומם. ואולם, עד כמה שלא ניסיתי לשחרר את עצמי, גזרי העצים והרעפים שלא פסקו מלכסות את גופי, שיתקו אותי. "אינני יכולה להרשות לעצמי למות כך ! ומה על הילדים, מה יהא איתם ? בעלי אולי כבר מת... אני חייבת לצאת מכאן בכל מחיר..." כמו מטורפת,  בסופו של דבר, תוך כדי זחילה, הצלחתי לשחרר את עצמי.

פתאום, הרגשתי ריח חזק של גופרית באוויר. "זו אולי פצצת תבערה..." באופן אוטומטי, עם הבגדים שהחזקתי בחגורה שלי, ניגבתי בחוזקה את האף שלי ואת הפה שלי. ורק אז, בפעם הראשונה, חשתי תחושה לא טבעית בפנים שלי. כשהרגשתי שעור הפנים שלי נקרע בבת אחת, נתקפתי רעד. "איזו זוועה ! היד הזו..." העור של ידי הימנית, מהפרק השני בקצה אצבעותי, נקרע לגזרים. והעור של יד שמאל נקרע אף הוא כמו שמסירים כפפה. "זהו זה ! כוויות !..." אנחה זו נפלטה מעומק נשמתי ואמרתי לעצמי שאת הפנים שלי אותם לא יכולתי לראות, היו בוודאי באותו המצב. "בו ברגע, מזועזעת, כשהשלכתי מעלי  את חתיכות העץ האלה כדי להשתחרר, כנראה שפצעתי את הידיים ואת הפנים שלי המכוסות כוויות. זה הסוף !" בכוחות אחרונים, כרעתי לשבת במקום. אי-אז הבחנתי שאיש לא נמצא לידי. "מה קרה ? מה אירע לכל אלה שהיו איתי ? ומה עם גברת ימאגושי, מה קרה לה ?" חרדה פתאומית האיצה בי להימלט : התחלתי לרוץ, יצאתי מגדרי. אך לאן ללכת ? לאיזה כיוון ?  כל השטח היה מכוסה שברים של עץ ורעפים... כיצד ניתן להתמצא כאן ?

עד לפני רגע, מזג האוויר היה נאה, ועתה... הכל היה שקוע בחשיכה של בין-השמשות וראייתי מעורפלת כמו בתוך ערפל. "אולי השתגעתי ?" בהביטי סביבי, הבחנתי בצלליות שהתרחקו בריצה על הגשר. "אה כן, זהו גשר Tsurumi-bashi. גם אני חייבת לחצות אותו במהירות, זהו הסיכוי היחידי שלי להינצל."

אחרי שקפצתי מעל השברים וההריסות, רצתי כמו מטורפת לעבר הגשר. איזה מראה ! המון אנשים התרוצץ במים מתחת לגשר. כולם – אלה היו גברים או נשים ? – כולם, ללא יוצא מהכלל, פניהם אפורים ונפוחים, שיערותיהם סומרות, נופפו בידיהם לשמיים, הוציאו קולות גניחה חנוקים, הם דחפו זה את זה מי ישליך את עצמו מהר יותר למים. חשוף לקרינה החזקה, ה-***mompé שלבשתי התפורר. סבלתי מכאבים, הרגשתי שפשטו את עורי. ברגע שעמדתי לקפוץ למים, נזכרתי שאינני יודעת לשחות. כשחזרתי לגשר, נתקלתי בתלמידת תיכון אומללה שנעה ונדה כמו סהרורית, עודדתי אותה במילים "מהר ! מהר !" תוך כדי ריצה לעבר הגדה השנייה : בהביטי מעבר לכתפי נגלה לעיני ים של אש שהשתרע מרובע Takeyacho עד לרובע Hatchobori. עד אז סברתי שהפצצה פגעה רק בסביבה...

תוך כדי ריצה, שיננתי את שמותיהם של שלושת ילדי ולא פסקתי מלעודד את עצמי : "לא, לא ! אמא לא תיתן לעצמה למות כך ! אל תדאגו !" ככל שאני מנסה, אינני מצליחה להיזכר כיצד ולאן הובילה אותי הריצה שלי. אך אין-ספור המחזות האיומים בהם נתקלתי בדרכי יישארו חרותים לנצח ברשתיות העיניים שלי.

אינני זוכרת היכן הייתי עדה למחזה הזה : אשה צעירה, אולי אֵם, מכוסה בדם מפניה ועד לכתפיה, ניסתה להסתער על הבית שעלה בלהבות וצעקה ללא הרף "פעוטי ! פעוטי !". איש אחד התאמץ להחזיק אותה בזרועה, אך היא בחמת זעם מטורפת לא פסקה מלצווח : "עזוב אותי ! עזוב אותי ! הפעוט שלי יישרף למוות !"

מאחר ונדמה לי שפניתי לעבר שדרה בה עוברת החשמלית, נראה שהמשכתי ללכת בשדרת Matoba שמובילה לשדה התמרונים המזרחי. חציתי את גשר Kojin-bashi – לא ידעתי אז שזה היה הגשר הזה - ; ללא המעקה החזק שלו הבנוי מבטון מזוין, שבלי ספק קרס בפיצוץ, הגשר נראה בלתי יציב. מתחת לגשר, כמו כלבים וחתולים מתים, הזרם סחף המון גוויות שעל עורן דבקו פיסות בד. על הגדה, אשה אחת היתה מוטלת על גבה, מהחזה הפתוח שלה זרם דם בקצף. מראה נורא ! האומנם זוועה כזו אפשרית בעולמנו ? הגיהינום שסבתי היתה לעתים מתארת אותו באוזני הילדה הקטנה שהייתי אני, הנה הוא, לפתע הוא הופיע לנגד עיני.

בסוף הדרך מצאתי את עצמי באמצע שדה התמרונים המזרחי וכרעתי תחתי.

גם אם אני לוקחת בחשבון את הדרכים העוקפות, לקח לי בוודאות פחות משעתיים כדי להגיע ברגל מרובע Tsurumi-cho לשדה התמרונים. השמיים, אף שהיו עכשיו פחות חשוכים מאשר בזמן  הפיצוץ, המשיכו להיות מעוננים, והשמש, שעדיין היתה מוסתרת מאחורי עננים כבדים, הפיצה אור חיוור.

מרגע זה הכוויות שעל גופי החלו בהדרגה להכאיב לי. אך בהבדל מהכאבים העזים שכוויות בדרך כלל גורמות, הפעם, אלה היו כאבים חנוקים שפגעו מרחוק בגוף אחד שלא הייתי אני. הפרשה צהובה נטפה מהידיים שלי מהן נתלש העור בטיפות בגוֹדל אָפוּן. נראה שגם לפנים שלי היה מראה מפחיד. מסביבי, תלמידים ותלמידות מצוותי השירות ההתנדבותי התפתלו על הארץ וצווחו מטרוף. נגד מי לשפוך את חמתי הבלתי מרוסנת שהתעוררה מעומק נפשי בשל המראה הבלתי נסבל של ילדים שרופים ומגואלים בדם אלה ? אפילו ילדים... תלמידים אלה שמתו זה אחר זה מתחת לעיני בקוראם לאימם תוך כדי גסיסתם - מה יכולתי לעשות למענם ?

 

 

באוספי את כוחותי הפיזיים והנפשיים האחרונים, התחלתי ללכת בעקבות האנשים שפנו לגבעות. היתה זו בערך השעה 3 אחר-הצהרים. נראה שהייתי די הרבה זמן, כמו משותקת, ישובה באמצע שדה התמרונים. להיכן שלא פנה מבטי החלוש, הוא רק נתקל בים של להבות שהבעיר כבר את התחנה ואת רובע Atago-cho. "לא יאומן שהצלחתְ בסופו של דבר להימלט עד לכאן !"

אט-אט, הרגשתי שהפנים שלי מתנפחים. בהניחי בזהירות את הידיים שלי על הלֵחָיַיִם, משכתי אותם כשהבחנתי  שרוחב הפנים שלי כמעט ונהיה כפול. שדה הראייה שלי הצטמצם עוד ועוד. אלוהים ! סופי להיות עיוורת ! להימלט עד לכאן ולא להצליח להימלט מגורלי האומלל ! הלכתי לרגלי הגבעות והגעתי לכפר Tosaka. בדרך, מצעד בלתי פוסק של אלונקות. עגלות ומשאיות הובילו מטענים של פצועים וגוויות שלא נותר בהם שום דבר אנושי. בצידי הדרך, נדד המון של סהרורים.

עם מעט כושר הראייה שנותר לי, חיפשתי לעצמי מקום בטוח בצד המשאיות, נחושה בדעתי להתמסר בשלווה לגורלי איזה שלא יהיה. למרות שדה ראייתי החלש, הבחנתי באחותי שכרעה לשבת שם :

-        זו אני ! הצילו ! אינסטינקטיבית, מיהרתי לעברה. אחרי רגע של היסוס, אחותי בסופו של דבר הצליחה לזהות אותי :

-        אה, Futaba המסכנה שלי ! באיזה מצב... כשלא מצאה את המלים שביקשה לומר, היא משכה אותי אל זרועותיה.

-        אני מאבדת את ראייתי. הובילי-אותי לילדים שלי.

-        אל תדאגי, היא השיבה לי מבולבלת לחלוטין, לא אניח לך למות... מה שלא יקרה, אני אקח אותך הביתה. ובהביטה בגופי הפצוע :

-        פעוטתי המסכנה ! הנה את...

כשפניה בוכיות, היא השכיבה אותי על משטח של עשב. ממש ברגע זה הרגשתי, יותר מאי-פעם בעבר, עד כמה מעודד שקיימת משפחה. אם לא הייתי פוגשת אז את אחותי, מעולם לא הייתי שורדת. באשר לה, היא היתה פצועה בראשה וברגליה, אך לא בצורה חמורה.

שרועה לידה, כנועה לטוּב-הלב הזה, איבדתי לחלוטין את ראייתי ורגלי סירבו לשאת אותי. שעת בין-השמשות התקרבה, גופי, המכוסה רק ב-mompé השרוף והקרוע, רעד כולו.

אחותי הושיבה אותי בעגלה שהשיגה איכשהו. היא אמרה לי שנפנה לתחנת העזרה ראשונה בבית הספר היסודי של Yaga, המרוחק ארבעה קילומטרים מכאן. הרגשתי שכוחותי נוטשים אותי יחד עם ראייתי. אינני רוצה למות. אינני רוצה למות לפני שראיתי את ילדי ! החיים היו יקרים לי יותר מאי-פעם.

מאוחר יותר נודע לי שכבר היתה שעת לילה כשהגענו לתחנת העזרה הראשונה. מכאן ואילך, הזיכרונות שלי עמומים. נראה שאין-ספור פצועים וגוויות נערמו כאן בתחנת העזרה הראשונה. אינני מוצאת את המלים הנכונות כדי לבטא עד כמה סבלה אחותי כשבילתה שתי לילות אלו לידי בתחנת העזרה הראשונה. איבדתי את ההכרה ולא פסקתי מלדמדם. "מהר ! קחי אותי לילדים שלי !" בניגוד לעצתו של הרופא, התעקשתי למות בכל מחיר ליד הילדים שלי. שמו אותי בקרון רכבת כשאני שוכבת על אלונקה. ב-8 באוגוסט, הגעתי לקרובי-משפחה ב-Kamisugi-mura. כשראה אותי שם הרופא, הוא צעק : "זה נורא !" והצהיר שמצבי נואש. באותו ערב, ילדי, שמצאו מקלט אצל קרוב משפחה אחר, שהתגורר מרחק שמונה קילומטרים מכאן, מיהרו לבוא אלי.

-        אמא ! לשמע צעקה זו של הילדים שלי שאחזו בי, הרגשתי שנשמתי נעתקת מעומקו של גיהינום.

-        הירגעו ! הפצעים של אמא אינם חמורים, אמרתי, תוך כדי שנשמתי את הריח של ילדי הבוכיים שנצמדו אלי. החל מערב זה, בתי הבכירה בת הארבע-עשרה לא עזבה את אמה המקובעת על-ידי התחבושות שכיסו את ידיה ואת פניה.

רק ביום הרביעי אחרי ששבתי לכפר הזה, ב-11 באוגוסט, שעה שבתוך תוכי כמעט ואיבדתי כל תיקווה לראותו מחדש, בעלי בא אלינו. חבוקים עם אביהם, הילדים בכו מאושר.

בהיותי במצב הכי קריטי, הרגעתי את עצמי : "אה, לילדים יהיה טוב ! גם אם לא אשרוד, לפחות יישאר להם האבא שלהם." נחמה פּוּרתא : היה זה הוא, ב-13 באוגוסט, שלושה ימים אחרי שובו, הוא ירק דם, ולמרות שלא נראתה כלפי חוץ פציעה כלשהי עליו, הוא הותיר אחריו אשה, היא עצמה על סף קברה, ושלושה ילדים מסכנים, אבוי ! הוא מת. לומר שהיינו בעל ואשה במשך שש-עשרה שנים ושלא יכולתי לקלוט את נשימתו האחרונה של האיש הזה שהפך את מקצועו לייעוד ושנותרו לו עוד דברים רבים להגשים : לא ניתן היה לנחם אותי.

-        אמא !

אוי ! קולו של ילדי הקטן שהתיישב ליד מיטתי, איזה שברון-לב ! עד היום אני בוכה על כך. "ילדי המסכנים ! אסור לי למות, לא, אעשה אותם יתומים !" לא הפסקתי לבקש את תחינתו של בעלי. נידונה לתמיד, ניצלתי בנס מהמוות.

העיניים שלי נפקחו מהר יותר ממה שחשבתי תחילה, לדרגה כזו שעשרים יום מאוחר יותר יכולתי לזהות במעורפל את הפנים של ילדי. הקיץ בא אל קצו והסתיו הגיע, אך הכוויות, אלו שבפנים ובידיים, לא נרפאו, להיפך, העור העליון לא הצליח לצמוח מחדש, הבשר של הפצעים נרקב וקיבל את הצורה של עגבנייה מעוכה. בתחילת חודש אוקטובר, התאוששתי די שכבר יכולתי להתיישב במיטתי, אך עדיין נזקקתי לחודשיים נוספים כדי לעמוד על רגלי וללכת.

אחרי ראש השנה, סוף-סוף שוחררתי מהתחבושות שלי, אך הפנים והידיים שלי היו של אדם אחר. אכן, בדל-האוזן השמאלית הצטמצמה לחצי, גדם עור בגודל כף היד כיווץ את לחי שמאל, את הפה ואת הצוואר. אשר לידי השמאלית, גדם בגודל חמשה סנטימטרים כיסה את האצבע הקטנה ואת שני הפרקים הראשונים של שאר האצבעות. ואילו חמש האצבעות של ידי הימנית נותרו דבוקים לחלוטין זה לזה ולתמיד.

הפכו אותי לנכה והייתי שואלת את עצמי בייאוש כיצד אוכל לחיות עם שלושת ילדי הצעירים. נלכדנו במערבולת האינפלציה שלאחר המלחמה.

סוף-סוף, באפריל 1947, טרם שהושלכנו ילדי ואני לרחוב, ניצלנו בידי Chugoku-Shimbun, העיתון בו עבד בעלי. משך כל חיי לא אשכח את השמחה שהעניק לי העיתון בכך שסיפק לי עבודה. מאז חלפו חמש שנים, ואם מאותו יום נשאתי את הבושה וההשפלה בגלל נכותי – המשכתי לעבוד למען ילדי, כן, עבורם בלבד.

----------

*) מתוך: "Pika Don ! la leçon de Hiroshima", Groupe du 6 août, Edition Autrement, 1985. תרגם לעברית: יוסף אלגזי.

**) אגודה שכונתית להגנה אזרחית.

***) מכנסיים מבד גס ששימש נשים שעבדו בעבודות קשות או במצבי חירום.      

 

9/8/2010