windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale גרמני שנתן מחסה למאות יהודים בתוך התופת הנאצי / יוסף אלגזי (גלילי) / "קול העם", 27.9.1964
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

5/7/2010-13/5/2011
 
יוּסֶף חֵלְמִי – שוחר שלום מארץ היאור שביקש לכונן עוד בשנת 1955 שלום בין מצרים וישראל (ב') / קול-קורא לעם ישראל
יוּסֶף חֵלְמִי, שוחר שלום מארץ היאור שביקש לכונן עוד בשנת 1955 שלום בין מצרים וישראל (חלק א')
לזכרו של ראובן רובינק (1991-1914) / היה לנו סיפוק במאבק
לזכרו של ישראל שחק (2001-1933) / ראיון עם שחק משנת 1992 על חוויותיו בשואה, מאת יוסף אלגזי
צו המצפון קורא / יוסף אלגזי (6.9.2001)
פרוטוקול השיחה שניהלו דוד בן-גוריון ותופיק טובי (28 באקטובר 1966)
140 שנה לקומונה של פאריס 1871 / קרל מרקס: הקומונה של פאריס
בועז עברון: איך נהנים מכל העולמות (1978)
50 שנה לרציחתו של פטריס לומומבה / קורות חייו ופעלו
כידון בלבה של אפריקה / שיר שכתב לומומבה / יוסף אלגזי, ינואר 2001
הנאום של לומומבה בטכס הכרזת העצמאות של קונגו - לאופולדוויל, 30 ביוני 1960
מכתבו האחרון של לומומבה מהכלא לרעייתו פּוֹלִין
סרט וידיאו על פרשת רציחתו של לומומבה
האיש שהניח אבן היסוד לכפר מח'ול בגליל / יוסף אלגזי (31.1.2003)
ערן טורבינר: לזכרה של לוחמת למען ספרד הרפובליקנית / דורה לוין, נוכחת !
"החזרה הכללית" באזור א-רוחה ערב יום כיפור 1998 לקראת אירועי-הדמים באוקטובר 2000
גרמני שנתן מחסה למאות יהודים בתוך התופת הנאצי / יוסף אלגזי (גלילי) / "קול העם", 27.9.1964
לזכרו של הקומוניסט סלימאן אלנג'אב (2001-1934) / יוסף אלגזי: כך הם עינו אותו
שרגא עילם: האם מכר בן גוריון את נפשו לשטן ?
65 שנה להפצצה הגרעינית האמריקאית על הירושימה ונגסקי / עדותה של אמא
לזכרה של הקומוניסטית רות לוביץ' / שני קטעים מהאוטוביוגרפיה
בית-הספר הימי שמוסוליני העמיד לרשות חניכי בית"ר
43 שנים וששה שבועות לכיבוש / האיכר הזקן ועץ הזית הקדוש, מאת יוסף אלגזי
43 שנים וחודש לכיבוש / הכחשת ההרס והגירוש בגולן / יוסף אלגזי (מאי 1998)
43 שנים וחודש לכיבוש/ אבא, מה עשיתָ כשהרסו את ביתו של נאדר ? מאת יוסף אלגזי (אפריל 1969)

גרמני שנתן מחסה למאות יהודים

בתוך התופת הנאצי

מאת יוסף אלגזי (גלילי)

קול העם, 27.9.1964

 

בעיר לוד בישראל מתגוררת  אשה יהודייה החיה עתה מחדש את מסכת-חייה מלאי הייסורים והיגון של שנות מלחמת-העולם השנייה. במסכת חשוכה זו מתבלטת אלומת-אור קורנת בדמותו של גרמני, לו היא חבה את חייה.

הגרמני – ברנארד פלקנברג שמו, המתגורר היום במזרח-ברלין בדד"ר (הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, נודעה גם בשם גרמניה המזרחית והתקיימה בין השנים 1990-1949, י"א) הציל יהודים רבים בעיר ולודאבה בפולין וביניהם את גרטה רוטשטיין (בורגר) מלוד ואף סייע לפרטיזנים ביערות. בעקבות כך נתפס פלקנברג על-ידי הנאצים ונשלח למחנה-המוות במאוטהאוזן, שם היה כלוא עד שחרור המחנה.

פלקנברג וגרטה נפגשו פנים-אל-פנים, לראשונה אחרי 21 שנה, ב-20 לחודש יולי 1964, כאשר העידו שניהם במשפט נגד רוצחי יהודי ולודאבה.

מתוך סיפורה של גרטה מצטיירת דמות נאצלת של אדם, אמיץ-רוח וישר-לב, אשר בתוככי הגיהינום הנאצי חיפש ומצא בלי-הרף דרכים למלט נפשם של יהודים רבים, ביודעו שהוא מסכן בכך את בטחונו ואפילו חייו

*

גרטה רוטשטיין (בורגר) נולדה בשנת 1921 בעיר ז'יווייץ בפולין. שישה שבועות לפני פלישת צבאותיו של היטלר לפולין עברה גרטה לווארשה, בירת פולין, שם החלה ללמוד תפירה.

פרוץ המלחמה וההפצצות האכזריות מצאו את גרטה בהיותה בווארשה; היא עברה את כל המאורעות של אותם ימים בהיותה בעיר לבדה, בלי הוריה.

באוקטובר 1940 הועברה גרטה, יחד עם יהודי וארשה לגטו של העיר.

הוריה, ברטה וברנארד ואחותה לילי ברחו עם פרוץ המלחמה מז'יווייץ לקראקוב. מאוחר יותר ברח חלק מיהודי קראקוב, ואיתם הוריה של גרטה, שלא רצו לעבור לגטו קראקוב, לעיר מיילץ.

ב-1942 נשלחו כל יהודי מיילץ למחנות-המוות הנאציים. את אביה של גרטה, ברנארד, שלחו למחנה-ריכוז פוסטקוב, שם נרצח. את האם ברטה והאחות לילי העבירו למחנה-העבודה ולודאבה.

בכיוון בלתי-ידוע

באחד מימי 1942 נלקח טרנספורט גדול של יהודים מווארשה לכיוון בלתי-ידוע. בטרנספורט זה היתה גם גרטה. גרטה הצליחה להתחמק מהטרנספורט. הכיצד ?

"היה זה בלילה חשוך. הרכבת נסעה. עדיין נסעה לאט-לאט. קפצתי מהקרון וברחתי. לא ידעתי לאיזה כיוון לרוץ. העיקר – נמלטתי. עזרה לי הרבה העובדה, שלא היה לי קלסתר פנים יהודי. בסתר – לעתים ברגל, לעתים ברכבת – עשיתי את הדרך עד לוולודאבה. אני חושבת שעברתי את המרחק ההוא בשבועיים ימים, בקירוב. בעת ההיא אי-אפשר היה להבחין בזמן. היה נדמה שהוא עומד במקום אחד".

העיר ולודאבה שימשה, באותם ימים, כמחנה-עבודה גדול, פתוח. יהודי המקום הועסקו בעבודת ייבוש-ביצות תחת השגחתו של הגרמני ברנארד פלקנברג.

 

 

בוולודאבה היה ברור וידוע, כי מי שאין לו פנקס עבודה נלקח באקציות למחנה-ריכוז, או לסוביבור. מחנה-ההשמדה בסוביבור היה ידוע בזוועותיו. סמוך לוולודאבה, נשרפו למוות רבבות יהודים. מוולודאבה לסוביבור אפשר היה להגיע ברכבת תוך עשר עד חמש-עשרה דקות.

על יהודי ולודאבה הוטל לחפור תעלה ארוכה ועמוקה מאוד. לתעלה היתה צורת טרפציה. למעלה הגיע רוחבה ל-18 מטרים בערך ולמטה  ל-6 מטרים לערך. בעבודת-פרך זו עסקו גם נשים וגם ילדים, אשר מוכנים היו לעבוד בכל עבודה מפרכת ובלבד שיוכלו להימלט מהאקציות ולהישאר בחיים. נשים – ביניהן ענוגות ורכות – דחפו מריצות מלאות חול ואבנים על גבי לוחות-עץ צרים. היו גם כאלה שגדעו עצים ביערות, ניסרום והעמיסום על גבי קרונות.

כל בוקר היו מתאספים היהודים העובדים על מגרש גדול, ליד ביתו של פלקנברג, ומשם יוצאים לעבודה ברגל. מקום העבודה היה מרוחק משם כ-7-6 ק"מ.

קולות-נפץ נישאו מאולם הקולנוע

האקציה הראשונה בוולודאבה, כפי שזכור לגרטה, נערכה בחג-השבועות, שנת 1942. גרטה אינה זוכרת אם היה זה ביום החג עצמו או שמא יום לפניו, ואולי יום אחריו, אך היא זוכרת בבירור שהיה זה יום שישי.

באותו יום שישי, כאשר העובדים היו במקום עבודתם, אספו הגרמנים את כל החולים, הזקנים ואלה שלא נמצאו בידם פנקסי-עבודה ויחד עם טרנספורט של יהודים שהובאו ממיילץ ומווינה הכניסום לתוך אולם קולנוע.

כשחזרו גרטה ושאר העובדים אותו ליל שישי, בשעה 10 בלילה העירה, שמעו יריות וקולות-נפץ מכיוון אולם-הקולנוע. היריות וההתפוצצויות הבהילו אותם, והם חיפשו להם מייד מחסה בכל מיני מקומות-מסתור.

ממקום מחבואה, מבעד לסדקים, ראתה גרטה כיצד צועדים המוני אנשים, בשיירה, לכיוון תחנת-הרכבת גרוחובקה. היה ליל ירח. האנשים הרבים הובלו בשיירה, תוך דחיפות ומכות. כל העת נשמעו זעקות, צריחות, יללות, יריות וקולות-נפץ. כאשר השיירה כולה עברה ונעלמה מהעין השתרר במקום שקט של בית-קברות.

באותה שעה נמצאו מוטלות עשרות רבות של גוויות יהודים באולם הקולנוע, שם נורו למוות, או התרסקו ברימוני-יד שהוטלו עליהם על-ידי חיילים גרמנים.

המשגיח הגרמני מספק כרטיסי עבודה

בשבת בבוקר יצאו, כרגיל, לעבודה. הפעם יצאה לעבודה גם אמה של גרטה, ברטה. עד לאותו ים לא עבדה. המשגיח הגרמני, פלקנברג, הכין כרטיסי-עבודה לעשרות יהודים – וביניהם אמה של גרטה – על מנת להציל אותם מסכנת האקציות של הנאצים.

"סבורה אני – אומרת גרטה – כי פלקנברג לא ידע עדיין מה עושים ליהודים הנלקחים באקציות. הוא רק ידע שתהיינה אקציות, בהן לוקחים את אלה שאין להם כרטיסי-עבודה ולכן סיפק לנו כרטיסי-עבודה".

באותה שבת דאג פלקנברג שמשפחות היהודים לא תפוזרנה בקבוצות-העבודה השונות. הוא עשה כמיטב יכולתו על מנת שירוכזו יחדיו בני משפחה אחת. על הקבוצות השגיחו פולנים ויהודים, שהתנהגו, בדרך כלל, בסדר – כפי שמעידה בת-שיחי.

בעת העבודה נשמע מדי פעם יריות ופיצוצים מכיוון העיר, אשר כאמור לא היתה מרוחקת משם. העובדים היהודים הבינו, כי שוב נערכת אקציה בעיר וכי הגרמנים משתוללים.

באותה שבת לפני הצהריים הופיעו כמה אנשי ס"ס לעבודה ובדקו אם לכולם היו כרטיסי-עבודה. בין העובדים נמצאו כאלה שלא היו ברשותם הכרטיסים הדרושים. פלקנברג העלים עין מכך, אך הגרמנים החליטו לתפסם. כשהופיעו הס"ס במקום העבודה לשם בדיקת כרטיסי-העבודה, ברחו ליערות רבים מאלה שעבדו מבלי שיהא ברשותם כרטיסי-עבודה. רבים מהבורחים נתפסו על-ידי החיילים הגרמנים והושמו בטרנספורט לסוביבור.

גרטה זוכרת, כי בעת הביקור שערכו אנשי הס"ס לשם גילוי יהודים משוללי כרטיסי-עבודה, הם תפסו אשה אחת שלא היה ברשותה כרטיס-עבודה, רק פתק מפלקנברג, המאשר, כי היא אמנם עובדת. הגרמנים לא הסתפקו בפתק ורצו לצרף את האשה לטרנספורט. כאן התערב פלקנברג אצל אנשי הס"ס בהצהירו, כי הוא לא הספיק להוציא עבור האשה כרטיס-עבודה ולכן נתן לה רק פתק זמני. פלקנברג הצליח לחלץ את האשה מציפורני הנאצים ועל-ידי כך הצילה.

שבת הדמים

השבת, אשר בה עוגן עתה זיכרונה של בת-שיחי, גרטה רוטשטיין, היתה עשירה במאורעות.

כשהתקרב מועד סיום העבודה – שעה 4 בערך, - הופיע במקום פלקנברג, רכוב על כרכרה וביקש מהעובדים לא לחזור העירה עם גמר עבודתם. הוא הסביר: "הס"ס לא שבעו. הם עדיין רעבים לקורבנות ועלולים לתפוס ולהעמיס בטרנספורט גם יהודים בעלי כרטיסי-עבודה". פלקנברג ביקש מהאנשים כי יחזרו העירה רק לאחר שייתן להם אות לכך. יש לדעת – מעירה ג. רוטשטיין – כי פלקנברג, שהיה גרמני, יכול היה לבוא במגע קרוב עם אנשי הס"ס. הוא ניצל זאת והשתדל לדעת מראש את מועד תחילת האקציות, כדי שיוכל להזהיר מפניהן את היהודים שבמקום. וכך, באותה שבת, לאחר שפלקנברג הזהיר את העובדים היהודים, הסב את כרכרתו וחזר העירה.

היהודים נשארו שם וחיכו. ממקום הימצאם יכלו לראות כיצד מובלות שיירות של אנשים, נשים וטף לתחנת-הרכבת גרוחובקה, כדי להישלח לסוביבור.

בשעה מאוחרת יותר של אותו יום קיבלו יהודים, שנשארו במקום העבודה, אות מפלקנברג לחזור העירה.

 

 

את אשר ראו בשובם העירה מספרת גרטה:

"כשחזרנו לא מצאנו גוויות-מתים רבות. הגרמנים דאגו לכך, שהחיים ייקחו איתם את המתים. לעומת זאת היו הרחובות מלאים דם. שלוליות, שלוליות, כמו אלה הנקוות ברחובות לאחר הגשם. נאלצנו לקפוץ מעל שלוליות-הדם הגדולות. רבים מאלה שחזרו אתי לא מצאו יותר את יקיריהם. כל אותו לילה בקעו מהבתים יללת, זעקות: איפה אמא שלי ! איפה בעלי ! איפה הילדה שלי ! זו היתה שבת נוראה".

הילדים צעקו ובכו

אחרי כמה שבועות ערכו הנאצים בוולודאבה אקציית ילדים.

על אקציה זו סיפר אליהו מלצר, בן ה-58, מישראל, בבית משפט בהאנובר: שמעתי במקום-עבודתי שילדים ונשים צריכים להתאסף בכיכר השוק. רצתי מהר העירה כדי להסתיר את משפחתי.

באחד הרחובות עצר אותי שאוב, מי שהיה מתרגם אצל הס"ס הגרמני. הוא פקד עלי כשאקדחו בידו: "הבא לי את אשתך ואת ילדיך !" רצתי והוא רדף אחרי ברחובות העיר. למזלי הצלחתי להימלט ממנו. מאוחר יותר, באותו היום, ראיתי כיצד נאספו הילדים בשוק. שאוב אמר להם : "קומו ולכו למגרש-הספורט". הילדים בכו ורבים מהם צעקו: הם רוצים להרוג אותנו !" 800 ילדים – זו היתה האקציה הראשונה של ילדים... הם שוּלחו משם במכוניות-משא. ילדים רבים נחטפו מזרועות הוריהם. אותם הורים, שלא יכלו להיפרד מעל ילדיהם, נסעו יחד אתם לתאי-הגאזים ולכבשנים של סוביבור".

כעבור מספר שבועות נערכה אקציה נוספת.

כשנודע לפלקנברג מפי מפקד הגסטאפו המקומי, ניצ'קה, שתהיה אקציה נוספת, הודיע על כך מייד ליהודים.

המרצח ניצ'קה מופיע

כיצד התרחשו הדברים ?

באחד הערבים העביר פלקנברג מפה לאוזן ידיעה, שלמחרת יש להופיע לעבודה ב-5 בבוקר ולא ב-7, כפי הרגיל. פלקנברג ביקש להקדים את הס"ס ולאפשר לרבים מהיהודים לברוח ליערות.

למחרת, לפני עלות השחר, התרכזו היהודים על המגרש ממנו נהגו לצאת לעבודה. היה בוקר חורפי, חשוך וקר. גרטה אינה זוכרת בדיוק את התאריך – אוקטובר, או נובמבר 1942.

לגרמנים נודע הדבר. מישהו, כנראה, הלשין. מייד לאחר שהיהודים התרכזו במגרש כיתרו כוחות ס"ס את המקום ומנעו מן היהודים לצאת ממנו.

העובדים הועברו למגרש הספורט, שם כבר נמצאו יהודים רבים אחרים.

כאן פגשה לראשונה גרטה בניצ'קה, מפקד הגסטאפו. היה זה הוא שערך את הסלקציה של אלה שהולכים למוות ואלה הנשארים לעבוד, בשירותם של החיילים והקצינים הגרמנים.

פלקנברג עקב אחרי כל מעשיו ותנועותיו של ניצ'קה האכזר.

ויכוח קולני

גרטה זוכרת היטב-היטב אותם רגעים גורליים, שהרי חייה תלויים היו על חוט-השערה. גרטה מספרת:

"ניצ'קה התקרב אלינו. עיניו נצצו בתאווה סדיסטית לקורבנות אדם. כשהיה סמוך לנו פנה פלקנברג לקבוצה שלנו ואמר: 'קבוצה זו – הצידה'. ניצ'קה התקרב מייד: לא נחוצים כל-כך הרבה אנשים לעבודה - אמר – מספיקים רק 30. השאר ילכו לטרנספורט. הגרמנים ספרו 30 איש. לילי ואני היינו ה-31 וה-32, פירוש הדבר – גזר-דין מוות. פלקנברג לא נואש ממאמציו להציל עוד ועוד אנשים, בתואנה שהם דרושים לעבודה. פרץ ויכוח חריף בין פלקנברג לניצ'קה. פלקנברג דרש עובדים רבים ככל האפשר וניצ'קה טען ששלושים איש יספיקו. בשעת הוויכוח הקולני בין השניים השתררה ערבוביה גדולה בין האנשים, שניסו להציל את חייהם.

חמתו של ניצ'קה בערה. הוא פקד להוביל את כולנו לתחנת-הרכבת. הס"ס סידרו אותנו בשורות והובילונו בדרך למוות. בדרך היו הגרמנים דוחפים אותנו בקתות-רוביהם ויורים במפגרים. לעתים ירו באנשים סתם כך, מתוך שעמום. אני הסתתרתי בשורות האמצעיות. מניסיוני למדתי שלא טוב להיות ראשונה ואף לא אחרונה; הראשונים או האחרונים הם תמיד קורבנות ראשונים לכל פורענות.

המציל הגיע

בתחנת הרכבת נמצאו כבר המוני אנשים שהובאו ממחנות-ריכוז סמוכים ואשר יחד אתנו צריכים היו להישלח לסוביבור – לתאי הגאזים ולקרמטוריום. הגרמנים העלו את המובלים לקרונות הבהמות.

בעודם מעלים את האנשים לקרונות הופיע פלקנברג בלוויית האלצהיימר, אזרח שהיה אחראי על סביבת חלם.

אחר-כך נודע לנו שפלקנברג, אשר ראה כיצד מובלים האנשים למוות, התקשר לאלצהיימר וביקש ממנו לבוא לוולודאבה ולהתערב אצל ניצ'קה למען שחרורם של האנשים.

ניצ'קה סירב לשחרר אנשים. פלקנברג והאלצהיימר התקשרו עם לובלין ואחרי שיחות טלפוניות נצחיות, ניתנה מלובלין הוראה לניצ'קה לשחרר מהטרנספורט 500 איש לעבודות בוולודאבה. מאמציו העקשניים של פלקנברג נשאו פרי – 500 איש שעמדו להישלח למוות בסוביבור ניצלו. 500 איש וביניהם, אמא, לילי ואני חזרנו מתחנת הרכבת למגרש שבחצר ביתו של פלקנברג. שוב ניצלנו מציפורני מלאך המוות".

הניצולים חיכו זמן-מה על המגרש ואחרי-כן חזרו לבתיהם בעיר.

כשנרגעו הרוחות והדי האקציה שככו, צצו פתאום המון יהודים שנעלמו קודם מעיני כולם. אנשים אלה סיפרו, כי הם הוסתרו בזמן האקציה בבונקר אחד על-ידי פלקנברג. בונקר זה היה עוד מעשה-פלאים של פלקנברג.

בונקר ההצלה

ליד ביתו של פלקנברג היה מתבן-ענק, בו אוכסנו חבילות גדולות של שחת לסוסים. פלקנברג בנה קודם לכן חומה של חבילות-שחת מסביב למתבן ובמרכזן הסתיר קרוב ל-400 יהודים. כל מי שהסתכל במתבן סבר שהוא מלא וגדוש בחבילות של שחת. אי-אפשר היה לנחש שהוא משמש מקום-מחבוא למאות אנשים.

זכור לה, לגרטה, שפלקנברג כעס עליה על כי לא הסתתרה בבונקר, גרטה מודה: "עד לאותו יום לא ידעתי שהיה קיים בונקר בו הסתיר פלקנברג מאות יהודים".   

גרטה מעלה זיכרון נוסף: פעם ביקשו הגרמנים להצית את המתבן. גער בהם פלקנברג ואמר: "גם אם נניח שמסתתרים להם שניים-שלושה יהודים במתבן, האם כדאי, בשל כך, להשאיר את הסוסים בלי מזון ?" דברי-עורמתו של פלקנברג הועילו. המתבן לא הוצת ומאות שהסתתרו בו ניצלו.

אחרי האקציה הזו הוכרזה ולודאבה כמחנה-עבודה סגור. העובדים התגוררו לחוד והאחרים הושמו בגטו. כל ולודאבה גודרה. אם כי ניתנה הרשות לפלקנברג להחזיק 500, הרי היו עוד כמה מאות נוספות. הגרמנים הרגישו בדבר.

שוב נערכה אקציה.

היה זה שוב ניצ'קה שערך את הביקורת.

לכל יהודי ולודאבה היה סימן היכר מיוחד – "יודן-צייחן". היה זו פיסת בד-לבן בה היה טבוע מגן-דוד כחול. היהודים היו מוכרחים לכרות את ה"יודן-צייחן" מסביב לזרועם. נוסף לכך היה לעובדים גם מספר סידורי על החזה.

ניצ'קה חיפש בקרב תושבי המחנה את אלה שלא נמצא מספר סידורי על חזם. הוא הרגיש שישנם כאלה. גם הפעם הצליח פלקנברג להערים עליו. הוא הסתיר את משוללי-המספר ב"בונקר", כלומר במתבן.

המולה חשודה לפנות-בוקר

חיי הסבל והמתיחות נמשכו לאיטם. לא היה כל בטחון במחר. "באותם ימים אמרנו לעצמנו תמיד – שחה גרטה – הנה, בשעה זו אנו חיים, בעוד שעה מי יודע אם נוסיף לראות אור יום".

ב-9 למארס 1943 נלקחה אמה של גרטה, ברטה, למחנה-ריכוז אחר בקריחוב. פלקנברג, שלא היה בוולודאבה בעת שלקחו את האם, כעס איומות כשנודע לו על כך. הוא כעס על כי לא הסתתרה כראוי ובכך סיכנה את עצמה.

באחד מימי אפריל 1943 קיבלו המאורעות קצב מסחרר.

לילי היתה חולה וגרטה טיפלה בה, ליד מיטתה.

בשעה 5 לפנות בוקר נשמע קול-המולה בלתי-רגיל. גרטה יצאה החוצה לראות מה פשר הרעש. ליד שער המחנה ראתה חיילי ס"ס מתרוצצים. היא נבהלה ורצה אל אחותה, להזהירה. האחות לבשה בגדיה מייד. רבים מהיהודים הרגישו בתנועותיהם החשודות של אנשי הס"ס וחששו פן מתעתדים הגרמנים לערוך אקציה נוספת.  הם ברחו והסתתרו במתבן. בין המסתתרים היו גרטה ולילי.

אותו יום היה פלקנברג מוטל במיטתו, חולה טיפוס.

המסתתרים, שמנו כמה עשרות, הציצו מבעד לחרכי המתבן וראו כיצד גוררים אנשי ס"ס את האנשים. לרגעים נשמעו יריות ופיצוצים. הגרמנים – מסבירה לי גרטה – נהגו בעת החיפושים, להטיל רימוני-יד לתוך החדרים...

ויהי ערב ויהי בוקר – יום שלישי

אותו לילה חמקו החוצה שניים-שלושה מבין המסתתרים במתבן, כדי להיוודע מה אירע. בדרכם נתקלו בשתי בחורות. הם לקחו אותן אתם ל"בונקר".

שתי הבחרות סיפרו, כי רק בדרך-נס הצליחו להינצל. שתיהן הסתתרו בעת האקציה בתוך בור צר מתחת לרצפה. אחרים, שהסתתרו בעליית-הגג, נתפסו ונרצחו בידי הנאצים, בדרך אכזרית ביותר. אלה שהסתתרו בעליית-הגג – סיפרו הבחורות – נתפסו בגלל מקרה טיפשי ואומלל: אחד מהם, צעיר, שהתכונן לברוח אל הפרטיזנים הפליט, אולי מחמת בהלה, כדור מרובה שהשיג עוד קודם-לכן. קול הירייה גילה לגרמנים את מקום-המחבוא. הם עלו לעליית-הגג, הרגו את כל אלה שהסתתרו שם ואחרי-כן הטילו את גוויותיהם למטה.

אותו לילה התגנבו מתוך המחבוא כמה מבין המסתתרים והביאו עימם מעט מזון. אחרים יצאו מן המתבן ונמלטו ליערו. ידוע היה, כי אלה שעושים כן מסכנים את חייהם.

המסתתרים האחרים נשארו במתבן יומיים תמימים. ביום השלישי הבחינו, דרך הסדקים, בכמה בחורות המסתובבות בשטח. הם יצאו ממחבואם ושאלו את הבנות מה המצב. הבחורות סיפרו, כי לפי פקודת האוברשטרומפירר של סוביבור הן אוספות את הבגדים אשר הותירו במחנה אלה שנלקחו בטרנספורט.

האזהרה

המסתתרים, שיצאו לאור היום, פנו לחצרו של פלקנברג. פלקנברג הציע להם להישאר ב"בונקר" והעניק להם מזון. המסתתרים הפכו את ה"בונקר" לצריף-מגורים, בו שהו 7-6 שבועות. מדי פעם נערכו במקום אקציות נוספות. בכל מקרה שנודע לפלקנברג מראש על אקציות אלה, השתדל להזהיר את היהודים שיסתתרו, או יימלטו על נפשם.

אותם ימים נמצאו ביערות שבסביבת ולודאבה פרטיזנים. הפרטיזנים נהגו לבקר בביתו של פלקנברג וקיבלו ממנו מזון.

היהודים שנותרו בוולודאבה הועסקו בגן הירק.

באחד הערבים, בתום העבודה, קרא פלקנברג לשלוש בחורות, וביניהן גרטה, והודיע להן שעליהן לברוח, כי אקציה נוספת עתידה להיערך ובה ייקחו את כולם למחנה-המוות של סוביבור. פלקנברג צייד אותן במזון והזהיר אותן לבל תגלינה לאיש, כי הוא היה זה שהודיע להן על האקציה. הוא הרגיש שהגרמנים חושדים בקשריו עם היהודים.

שוב בא פלקנברג לעזרתנו

אותו ערב נתקל האוברשטרומפירר של סוביבור בשתי בחורות שהסתובבו מחוץ לצריף. הדבר הבעיר את חמתו והוא התחיל לירות באקדחו, אחר פקד על כל האנשים לצאת מתוך הצריף. האנשים פחדו לצאת. בסופו של דבר יצאו רק שלושים איש, בעוד שהיו צריכים להיות בפנים כשבעים.

פלקנברג, שהרגיש במתרחש, רץ מייד למקום. "היכן הם יתר האנשים?" – שאל האוברשטרומפירר. פלקנברג השיב, כי ודאי שמעו את היריות והם מסתתרים באיזה מקום. "במהרה הם יחזרו", הרגיע אותו.

האוברשטרומפירר פקד לסגור ולנעול את הצריף עד הבוקר...

"אותו רגע – מספרת גרטה – התחלתי לחשוב במהירות ולתחבל תחבולות. צץ במוחי רעיון: הודעתי בקול רם כי אנו, הבנות, צריכות להתרחץ. תפסתי שני דליים והלכתי להביא מים.

"מילאתי את הדליים וחזרתי עם המים, ושב הלכתי למלאותם, וכך מספר פעמים. בשעת ההליכות הללו עשיתי כך שמסלול צעדי יעבור דרך פלקנברג. פלקנברג ניצל את "הקונץ" הזה. כל פעם שעברתי לידו הוא מסר בשקט, במלים מקוטעות ובמשפטים ממולמלים מה עלינו לעשות. פלקנברג אמר כי נלך לצריף. הוא ינעל אותו, וב-10 בלילה יבוא אלינו. הוא ביקש מאיתנו להיות מוכנים.

"אחזור בחצות"...

"עשינו כפי שאמר לנו פלקנברג וחיכינו.

"בעשר בלילה בא פלקנברג. הוא סיפר שהיה אצל הגרמנים והודיע להם, כי הוא אינו יכול להיות אחראי לכך שלא נברח ולכן ביקש שיתנו לו כמה שוטרים אוקראינים לשמור עלינו. חכו לי, - אמר בתום דבריו, - אחזור בחצות...

"פחד נפל על כולנו. לא ידענו מה צפוי לנו, לא ידענו מה חושב פלקנברג לעשות.

"בחצות בא פלקנברג, פתח את הצריף ואמר לנו, כי נברח ליערות. הוא סיפר, כי הִשקה את השוטרים האוקראינים בוודקה עד לשוכרה. באותם רגעים גורליים, בטרם ניפרד, ביקש האיש שהציל כה רבים מאתנו ממוות – כי מי מביניכם שיוותר בחיים לאחר המלחמה, יחפש נא אותי וייתן לי סימן חיים.  

 

ביערות

"שמענו לאזהרתו של פלקנברג ולא ברחנו לאדם-פול, משום שנודע לו כי תיערכנה שם אקציות. ברחנו ליערות. בלילות היינו ישנים בשדות-החיטה. היו אלה ימי סוף יולי 1943. השיבולים היו גבוהות והסתירו אותנו".

מרחוק שמעו הנמלטים מדי פעם יריות והתפוצצויות. נודע להם כי אמנם ערכו הגרמנים אקציה באדם-פול, בה נרצחו מאות יהודים, ביניהם אחת משתי הבחורות מוולודאבה, שהסתתרו באותו בור מתחת לרצפה.

לילי וגרטה היו ביערות, יחד עם נמלטים אחרים. אותם ימים הצליחה ברטה, אמה של גרטה, לברוח ממחנה קריחוב ולהיפגש עם בנותיה לילי וגרטה ביערות. פולנים עזרו לה לברוח מהמחנה.

האם ושתי בנותיה חיו יחדיו ביערות, עד לאותו יום, בחודש נובמבר 1943, בו כותרו על-ידי חיילים גרמניים. האם ברטה והאחות לילי נהרגו.

גרטה הסתובבה בודדה וערירית ביערות. חייה היו תלויים לה מנגד. ביוני 1944 שוחררה פולין על-ידי הצבא האדום.

אחרי השחרור

אחרי המלחמה נישאה גרטה בפולין, הקימה משפחה, וב-1948 היגרה לישראל.

גרטה לא שכחה את מצילה פלקנברג. בהיותה ביערות סיפרו לה כי נהרג, אך בארץ פגשה בחברים מוולודאבה שסיפרו לה כי פלקנברג עודנו בחיים.

גרטה לא חסכה מאמצים כדי למצוא את מצילה:

"כל השנים חיפשתי את פלקנברג. רציתי להודות לו על כך שנשארתי בחיים".

 

וכך מצאה אותו

מדי שנה משתתפת גרטה ביום הזיכרון של יהודי ולודאבה, המקום בו היא סבלה. ביום הזיכרון שנערך ב-1961 הראו לה עיתון, בו היה כתוב, כי מחפשים עדים נגד פושעי-המלחמה שרצחו את יהודי ולודאבה.

גרטה הלכה למשטרת ישראל, בתל-אביב, ומסרה עדות.

במשטרה נודע לה, כי גרמני אחד בשם פלקנברג נתבקש גם הוא לתת עדות נגד רוצחי יהודי ולודאבה. גרטה החלה לקוות, כי תמצא את מצילה.

על סמך האינפורמציה שקיבלה מהמשטרה הישראלית פנתה למשרד בלודוויגסבורג בגרמניה וביקשה מהם שימציאו לה את כתובתו של פלקנברג, אשר עתיד להעיד במשפט המרצחים מוולודאבה, שיתקיים בעיר האנובר בגרמניה המערבית. אנשי המשרד בלודוויגסבורג העבירו את מכתבה של גרטה לבית-המשפט בהאנובר.

לאחר זמן-מה קיבלה גרטה את כתובתו של בנרנארד פלקנברג:

"רחוב ארנספלד פרידהוף, מס' 22, ליד ברלין, הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית".

מכתב מפלקנברג

גרטה קיבלה בשמחה את הכתובת המיוחלת ומייד כתבה לפלקנברג מכתב. פלקנברג השיב למכתבה. בתשובתו כתב פלקנברג לגרטה, שהוא שמח למכתבה וכי תמיד הוא מאושר לשמוע חדשות מאנשים שעברו יחד אתו את מאורעות המלחמה הארורה. עודני זוכר את הלילה בו ברחו אחרוני היהודי מוולודאבה – כתב פלקנברג – מה טוב שהספיקו לברוח בטרם איחרו את המועד. הוא סיפור במכתבו לניצולה, כי בנוסעו בכיוון לאדם-פול פגש בהמוני נמלטים – בעיקר ילדים – שהיו רעבים ללחם. הוא השתדל להביא לחם לילדים שהסתתרו ביערות. מן המכתב התברר לה, לגרטה, שמנהל מחנה-העבודה באדם-פול, גרמני בשם זלינגר, ראה כיצד העביר פלקנברג מזון לפרטיזנים ביערות והלשין עליו אצל השלטונות הנאציים.

פלקנברג סיפר במכתבו לגרטה כיצד נתפס ונשלח על-ידי השלטונות הנאציים למחנה-המוות במאוטהאוזן.

 

 

השלטונות הגרמניים תפסו שליח של הפרטיזנים הפולניים, כשבכיסו מכתב ממפקד הפרטיזנים באותו אזור, ליכטנברג, אל פלקנברג, בו הוא מבקש מן האחרון שישיג לו כסף. הנאצים שמו ידם מייד על פלקנברג ושילחו אותו דרך לובלין, וארשה, רדום, פוזנן, וינה למחנה-המוות מאוטהאוזן באוסטריה.

פלקנברג שוחרר ממאוטהאוזן ב-1945, על-ידי צבאות בעלות-הברית.

בתשובתו לגרטה ציין פלקנברג, כי אילו היה עולה בידו לפגוש בכל ניצולי ולודאבה החיים בישראל, היה זה יום גדול בחייו.

הפגישה בבית-המשפט

גרטה ופלקנברג המשיכו להתכתב עד שנפגשו בבית-המשפט בהאנובר ב-20.7.1964.

על פגישה זו מספרת גרטה בהתרגשות רבה:

"הקדמתי לבוא לבית-המשפט – הגעתי בשבע בבוקר. פתאום הבחנתי מרחוק בפלקנברג. הכרתיו מייד. גם הוא הכירני. היתה פגישה נרגשת ביותר..."

פלקנברג בא לבית-המשפט בהאנובר מברלין-המזרחית, בה הוא מתגורר. אותו בוקר ליווה אותו לבית-המשפט אותו האלצהיימר, שעזר להוציא מהטרנספורט כמה מאות איש. האלצהיימר מתגורר כיום במערב-גרמניה.

כאמור, הובאו פלקנברג, גרטה ואחרים להעיד בבית-המשפט נגד רוצחיהם של יהודי ולודאבה והם: ריכארד ניצ'קה, הוברט שונבורן, אנטון מולר, אדולף שאוב ויוסף  שמידט.

בגיליון האישום היה כתוב, כי בהיותם אנשי משטרת המדינה החשאית, הגסטאפו, הם שיתפו-פעולה עם המשטרה האזרחית בגירוש היהודים מוולודאבה שבפולין, בתאריכים 23-22 במאי 1942, 7.8.1942, 24.10.1942 וב-7.11.1942. היהודים המגורשים הובאו למחנה סוביבור, שם הומתו בתאי-הגאזים. נוסף לכך, הואשם ניצ'קה בכך, שבשנים 1942/1941 הוציא, ב-19 מקרים, פקודות להמתת יהודים בירייה. כמו כן ניצ'קה היה חשוד בכך שציווה להורג בירייה שני שבויים סובייטיים ממוצא יהודי.

פושע המלחמה ניצ'קה שימש עד לפני 4 שנים בתפקיד בכיר במשטרת האנובר. הוא נתפס, כך אומרים, כשהתכונן לברוח לאמריקה.

בראש זקוף

בבית-המשפט אירעה תקרית מעניינת.

כשנכנסו גרטה ופלקנברג לבית המשפט מצאו על אחד הספסלים את הפושע שמידט ועמו עוד אחד. שמידט קם לקראתם. פלקנברג הביט בשניים בבוז, הרהר רגע, ואמר:

"אני שמח וגא על כך שאני יכול ללכת בראש מורם !"

והמשיך ללכת.

שמידט הוא זה שעצר את פלקנברג ב-1943.

שש שעות נמשכה עדותו של פלקנברג בבית-המשפט. באותו בית-משפט בהאנובר פגשה גרטה ביהודי אחד שניצל על-ידי פלקנברג וחי כיום בוונצואלה. יהודי זה ברח בזמנו מאחת האקציות שנערכה עם חיסול מחנה-העבודה גרינהאוס. הוא הגיע לביתו של פלקנברג והסתתר בחדר-השינה שלו. פלקנברג השיג לו ניירות מזויפים של ארי ועזר לו להגיע לווארשה. כיום חי האיש הזה – והוא בריא ושלם – בוונצואלה.

בבית המשפט גילה פלקנברג לניצ'קה, בין הייתר, שהוא הערים עליו והצליח להבריח גם את הרופא היהודי של ולודאבה.

גרטה ופלקנברג שהו יחדיו ימים ספורים – מיום ב', 20.7.1964 עד שבת באותו שבוע. פלקנברג חזר לביתו בקרבת ברלין המזרחית. המציל והניצולה החליפו מזכרות.

בסוף סיפורה שאלתי את גרטה:

- הגידי גרטה, מה לדעתך נתן לפלקנברג את העוז והכוח לעזור ליהודים, תוך סיכון עצמי בלתי-פוסק ?

גרטה משתפכת ועיניה מאושרות.

"פלקנברג היה בן-אדם" – היא מדגישה מלה זו. – "ומעניין, שהוא היה בן-אדם שקט ונבון. הוא היה – ואני חושבת שגם עתה הוא כזה – אדם הנחבא-אל-הכלים. הוא עזר לכל מי שיכול היה לעזור לו. ללא הבחנה. כאשר אני נזכרת באותם ימים נדמה לי כאילו עסק כל העת אך ורק בהצלת יהודים. מעולם לא העזתי לשאול אותו, גם בעת ההיא וגם לפני חודשיים מדוע, בעצם, הוא עזר לנו. בשבילי היה הוא סמל האדם, סמל של 'חסיד-אומות-העולם'. חברים שהיו יחד אתי אמרו לי, שפלקנברג היה קומוניסט במשך שנים רבות, ואולי אמונתו הגדולה היא שנתנה לו את הכוח לעזור לנו, אפילו במחיר חייו".

גרטה וחבריה הזמינו את פלקנברג לבוא לבקרם בישראל. הם מקווים, כי יוכלו בקרוב לארח אותו בקרבם, בתוך הבתים שהקימו להם מחדש, ולהשפיע עליו מקצת מרגשי התודה שהוא כה ראוי להם.

עד כאן הכתבה בקול העם 27.9.1964.

*

בעקבות פרסום הכתבה בקול העם שלחתי אותה לברנארד פלקנברג. במכתב תשובתו הוא כתב:

 

 

אהרנספלדה ליד ברלין, 10.10.1964

 

למר גלילי הנכבד,

קיבלתי את מכתבך יחד עם קטעי העיתונות ועל כך התפלאתי מאוד. לצערי אינני מסוגל לקרוא את המאמר ועדיין לא מצאתי מישהו שיכול לתרגם אותו עבורי. כפי שאתה בנוסף כותב אמור המאמר להתפרסם בעיתונות המזרח גרמנית. אני באופן אישי ממליץ להימנע מכך.

מכיוון שלא ברור לי לגמרי למה כל העניין עדיין חשוב אחרי 20 שנה. אינני מעוניין שאוצג בגדול, שכן כפי שנאלצתי להיווכח באופן אישי אין האנשים מייחסים כיום חשיבות לדברים אלו.

אינני יודע איזה משמעות יש לכל זה.

 

מברך אותך בידידות,

ברנארד פלקנברג 

* 

גרטה וחבריה השתדלו ב"יד ושם" כדי שמצילם ברנארד פלקנברג יוכר כחסיד אומות העולם. לאחרונה, כששבתי לסיפור הזה התחוור לי שברנארד פלקנברג נולד ב-1902 ומת ב-1966. כמו כן, פניתי להנהלת "יד ושם" ושאלתי מה עלה בגורל הבקשה להכריז על ברנארד פלקנברג כעל חסיד אומות העולם. תוך זמן קצר זו התשובה שקיבלתי:

"יד ושם שומר רשימה מלאה של כל חסידי אומות העולם. לצפייה ברשימה אתה מוזמן להיכנס לקישור הבא:

 http://www1.yadvashem.org/heb_site/righteous/wall.html

"לגבי מר פלקנברג, הוא הוכר כחסיד אומות העולם בשנת 1969. אתה מוזמן לצפות ברשימת חסידי אומות העולם מגרמניה. שמו של מר פלקנברג מופיע בקישור הבא, בעמוד 3:

 קישור

 

בקשתי עתה לקוראים: אנא עזרו לי למצוא מחדש את גרטה רוטשטיין שהתגוררה לפני 46 שנים עם משפחתה בעיר לוד. דרכה גם אדע על קורות ברנארד פלקנברג. י"א.

 *

 

7/9/2010