windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale האיש שהניח אבן היסוד לכפר מח'ול בגליל / יוסף אלגזי (31.1.2003)
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

5/7/2010-13/5/2011
 
יוּסֶף חֵלְמִי – שוחר שלום מארץ היאור שביקש לכונן עוד בשנת 1955 שלום בין מצרים וישראל (ב') / קול-קורא לעם ישראל
יוּסֶף חֵלְמִי, שוחר שלום מארץ היאור שביקש לכונן עוד בשנת 1955 שלום בין מצרים וישראל (חלק א')
לזכרו של ראובן רובינק (1991-1914) / היה לנו סיפוק במאבק
לזכרו של ישראל שחק (2001-1933) / ראיון עם שחק משנת 1992 על חוויותיו בשואה, מאת יוסף אלגזי
צו המצפון קורא / יוסף אלגזי (6.9.2001)
פרוטוקול השיחה שניהלו דוד בן-גוריון ותופיק טובי (28 באקטובר 1966)
140 שנה לקומונה של פאריס 1871 / קרל מרקס: הקומונה של פאריס
בועז עברון: איך נהנים מכל העולמות (1978)
50 שנה לרציחתו של פטריס לומומבה / קורות חייו ופעלו
כידון בלבה של אפריקה / שיר שכתב לומומבה / יוסף אלגזי, ינואר 2001
הנאום של לומומבה בטכס הכרזת העצמאות של קונגו - לאופולדוויל, 30 ביוני 1960
מכתבו האחרון של לומומבה מהכלא לרעייתו פּוֹלִין
סרט וידיאו על פרשת רציחתו של לומומבה
האיש שהניח אבן היסוד לכפר מח'ול בגליל / יוסף אלגזי (31.1.2003)
ערן טורבינר: לזכרה של לוחמת למען ספרד הרפובליקנית / דורה לוין, נוכחת !
"החזרה הכללית" באזור א-רוחה ערב יום כיפור 1998 לקראת אירועי-הדמים באוקטובר 2000
גרמני שנתן מחסה למאות יהודים בתוך התופת הנאצי / יוסף אלגזי (גלילי) / "קול העם", 27.9.1964
לזכרו של הקומוניסט סלימאן אלנג'אב (2001-1934) / יוסף אלגזי: כך הם עינו אותו
שרגא עילם: האם מכר בן גוריון את נפשו לשטן ?
65 שנה להפצצה הגרעינית האמריקאית על הירושימה ונגסקי / עדותה של אמא
לזכרה של הקומוניסטית רות לוביץ' / שני קטעים מהאוטוביוגרפיה
בית-הספר הימי שמוסוליני העמיד לרשות חניכי בית"ר
43 שנים וששה שבועות לכיבוש / האיכר הזקן ועץ הזית הקדוש, מאת יוסף אלגזי
43 שנים וחודש לכיבוש / הכחשת ההרס והגירוש בגולן / יוסף אלגזי (מאי 1998)
43 שנים וחודש לכיבוש/ אבא, מה עשיתָ כשהרסו את ביתו של נאדר ? מאת יוסף אלגזי (אפריל 1969)

האיש שהניח אבן היסוד

לכפר מח'ול בגליל

מאת יוסף אלגזי (31.1.2003)*

מגגות הבתים של כפר מח'ול אפשר להשקיף על בתי היישובים השכנים, צוריאל, חוסן, מעלות, תרשיחא ופקיעין. הוא שוכן בעמק מוקף הרים. כביש פנימי חוצה אותו ומחברו לכביש נהריה-צפת. באחרונה מלאו 50 שנה להקמתו של הכפר הערבי היחידי שהוקם בכל הגליל מאז קום המדינה, למרות התנגדות השלטונות. חגיגות יובל הזהב נדחו בשל האבל על מותו של אחד מתושביו הוותיקים, המשורר מֻניב מחו'ל.

בביקור במקום סיפרו התושבים על נסיבות הקמתו של הכפר מח'ול, ובהם גם נעים מח'ול, בן 79, האיש שהניח את אבן היסוד לבית הראשון. מוצאה של משפחת מחו'ל בכפר פקיעין; אבותיה התיישבו בו לפני כ-300 שנים. על פי סברה, השם מחו'ל גזור משמו של הקדוש "מיכאיל" מן המסורת הנוצרית.

 

נעים מח'ול, 2010

 

נעים מח'ול נולד למשפחת פלאחים מבני העדה המזרחית-הקתולית בפקיעין. במשך חייו עסק בעבודת אדמה, בהוראה ובענייני ציבור. עד 1948 היה מורה בכפר אלבָּסָה, שאיננו עוד. כשחזר לפקיעין אחרי המלחמה, נקלע למאבקים ועימותים אלימים על רקע עדתי בין תושבים דרוזים לתושבים נוצרים. באחת הקטטות, הוא נזכר, נפל על ערימת אבנים ונפצע. אחד הדרוזים נשא אותו על כתפיו והביאו לביתו. בעקבות העימותים הללו, מצאו שלושה מבני דודיו של נעים מח'ול, נח'לה, נאג'י ומח'ול, מקלט בכפר מכּר הקרוב לעכו. שם הם שכרו בתים ועיבדו אדמות שהחכירו מתושבי המקום. אחד מהם אף הספיק להניח במכר את היסודות לבניית ביתו.

נעים מח'ול מצדו לא הסכים להתרחק מכפר הולדתו והחליט להתיישב ולבנות את ביתו על אחת מחלקות האדמה שהיו בבעלות משפחתו, כשלושה קילומטרים מפקיעין. ב-19 בדצמבר 1952 הניח במקום, הנקרא "באב אלמרג'" (שער העמק), את אבן היסוד של ביתו החדש, בלא שקיבל רישיון בנייה. בבניית הבית עזר לו פועל בניין, פליט מכפר סֻחמתא שחי בכפר שעב הסמוך. השניים הכירו באותה שנה, לאחר שנעים הוגלה לכפר שעב על ידי הממשל הצבאי, "בגלל הפה הגדול שלי", כדבריו.

"כאשר הפועל ביקש להניח את אבן היסוד הראשונה מנעתי זאת ממנו", אומר נעים מח'ול. "הפועל כעס, אך כשהסברתי לו, שאם באחד הימים מישהו יקלל את מי שבנה את הבית שלו במקום, עדיף שיקלל אותי על פניו, הוא הבין והתרצה".

בימים ההם עסקו שלטונות המדינה בהריסת הכפרים הערביים הנטושים שתושביהם חיו כפליטי מלחמה במדינות ערביות שכנות. בימים ההם, המדינה והסוכנות היהודית בנו את פקיעין החדשה, היהודית. בעודו בונה את ביתו, שמע נעים מח'ול ממקורביו של מנהל הקרן הקיימת לישראל בגליל, יוסף נחמני - מקברניטי מדיניות "ייהוד הגליל" - כי באחת מנסיעותיו באזור הבחין בבית שהוא בונה, בשטח שלא היה מיושב. נחמני, הוסיפו וסיפרו מקורביו, החליט להרוס את הבית. הוא חשש בעיקר מהאפשרות שברבות הזמן ילכו ערבים נוספים מהאזור בעקבותיו של נעים מח'ול.

בעקבות דו"ח שהגישה נגדו הוועדה המחוזית לבנייה ולתכנון ערים במחוז הצפון על בנייה ללא רישיון, הטיל בית המשפט השלום בעכו על נעים מח'ול קנס כספי של 50 לירות ודרש ממנו להרוס את הבית. נעים מח'ול זוכר את היום הזה כמו היה אתמול. כשנכנס לאולם בית המשפט הופתע לגלות שיצא ממנו המושל הצבאי של האזור. נעים מח'ול שילם את הקנס הכספי, אף שסבל מחסרון כיס, אך לא הרס את ביתו. בתגובה, שוב הועמד למשפט, הפעם בבית המשפט המחוזי בחיפה, שהטיל עליו קנס כבד יותר - של 100 לירות - וציווה על השלטונות להרוס את הבית.

"אנשיו של נחמני הסבירו לי כי בימים שהמדינה הורסת כפרים ערביים נטושים, היא לא תאפשר לבנות כפר ערבי חדש בגליל", הוא אומר.

בצר לו פנה נעים מח'ול לעו"ד חנא נקארה מחיפה, שכונה בפי משוררים עממיים "מגן קרקעות הערבים". לבקשתו של נעים מח'ול עתר עו"ד נקארה לבג"ץ, בבקשה שימנע את הריסת הבית. "בדיון בבית המשפט היה עו"ד נקארה במיטבו, אבל אני הייתי מתוח מאוד", מספר נעים מח'ול, "שעת הציפייה להכרעת בית המשפט נראתה בעיני כשעה הארוכה ביותר בחיי".

ב-28 ביוני 1954 הוציאו שופטי בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, יואל זוסמן ומשה לנדוי צו על תנאי והורו לוועדה המחוזית לבנייה ולתכנון ערים במחוז הצפון "לבוא וליתן טעם מדוע לא יוציא לנעים מח'ול רישיון בניין בית מגורים על אדמתו". בנוסף הם הוציאו צו ביניים "להימנע מלהרוס את הבניין הנ"ל עד למתן החלטה על ידי בית משפט זה".

גם היום, בהיזכרו בימים ההם, ניכרת תחושת ניצחון בקולו ובעיניו של נעים מח'ול. במיוחד כאשר הוא מספר על היום שבאו שוטרים וחיילים לביתו כדי להרוס אותו, והוא היפנה אותם לצו בית המשפט העליון שהדביק על מפתן הבית. השוטרים והחיילים נאלצו לשוב על עקבותיהם.

בסופו של דבר, הגיעו השלטונות למסקנה שמוטב להתפשר עם נעים מח'ול. ארבעה מבני דודיו, נחלה מח'ול, מוסא מח'ול, אליאס מח'ול ולֻטף מח'ול - שגם הם החלו לבנות ללא רישיונות בנייה את בתיהם על אדמות המקום שהיו בבעלותם - פנו לנשיא המדינה אז, יצחק בן צבי, וביקשו את התערבותו לטובתם אצל השלטונות. הנשיא, ידעו, גילה אהדה ויחס מיוחד לאנשי פקיעין. ואכן, בעקבות התערבותו של הנשיא הנפיקו להם השלטונות את רישיונות הבנייה הדרושים, ואף הגיעו להסכמה עם נעים מח'ול: בתמורה לרישיון הבנייה שקיבל הוא ביטל פנייתו לבג"ץ.

במשך הזמן הקימו בית במקום תושבים נוספים מפקיעין, בעלי אדמות ב"מרג'" ואחרים שביצעו עסקות החלפת קרקע. כשהגיעה העת להחליט איזה שם לתת לכפר הציע נעים מח'ול לקרוא לו "אנתצאר" (ניצחון), אבל השלטונות לא הסכימו לכך. באין החלטה רשמית כיצד ייקרא, דבק בו השם מח'ול, אף שהתיישבו בו גם תושבים ממשפחות אחרות. התושבים חלוקים בדעותיהם בעניין השם הזה.

מקצתם, לרבות כמה מבני משפחת מחול, היו מעדיפים לבחור שם אחר, אך אין כל סימנים לכך שבזמן הקרוב יגיעו להסכמה ביניהם.

עם ראשוני המתיישבים בכפר החדש נמנו גם בני הזוג אנשראח וחנא מח'ול, הוריו של ח"כ עצאם מח'ול. חנא מח'ול, בן 79, מורה לערבית ולאנגלית לשעבר, שימש שנים מנהל בית ספר בפקיעין. "כמנהל בית ספר", נזכר חנא מח'ול, "נדרשתי במשך שנים לדווח לממונים עלי במשרד החינוך על כל מורה שהרבה להשתמש בשיעוריו במונח 'פלסטין' או שהפיח בתלמידיו רוח של לאומיות". ב-1957 כאשר עזבה משפחתו את פקיעין ובנתה את ביתה ברישיון על אדמת המשפחה במח'ול, כבר עמדו במקום כתריסר בתים.

באמצע שנות השישים של המאה שעברה סופחה מח'ול מוניציפאלית לפקיעין. היום חיים במקום כ-700 תושבים. מקצת התושבים משתייכים לכנסייה המזרחית-האורתודוקסית ולהם כנסייה מאבן ע"ש ג'ורג' הקדוש, והשאר לכנסייה המזרחית-הקתולית, שכנסייתם שוכנת במבנה קרוואן זמני. בקרוב תיבנה להם כנסייה מאבן ובה מועדון, שהרצפה שלו כבר מונחת במקום המתוכנן. בני הדור הישן התפרנסו בעיקר מחקלאות, גידלו טבק, תפוחים ושאר מיני עצי פרי. היום רבים מהם עובדים מחוץ לכפר. במשך שנים חיו תושבי המקום ללא חשמל, מים זורמים בבתיהם וגם בלא כביש. התושבים נהגו להביא בפחים מים ממעיין "עין טִרְיָה" בהרים עד שיום אחד התחברו על דעת עצמם לקו המים שהוביל מים למושב השכן חוסן. סמוך לביתו של חנא מח'ול ניצב עד היום כפסל סביבתי צינור המים הזה. בראשו אפשר להבחין בפתחי המשנה לצינורות המים הקטנים יותר של כל אחת ממשפחות הכפר מח'ול.

במשך שנים הלכו ילדי מח'ול ברגל לבית הספר בפקיעין, מרחק שלושה קילומטרים. בחורף נאלצו תלמידים והוריהם לחצות את הוואדי הסמוך המוצף מי-גשמים. פעם נפלה אחת מנעליו של בנו עצאם, תלמיד כיתה ב', לתוך המים. "בייאושי אמרתי לעצאם לזרוק גם את הנעל השנייה למים, והוא הגיע יחף לבית הספר", נזכר חנא מח'ול.

לדברי צאלח ח'יר, שעמד במשך 15 שנים (1993-1978) בראש המועצה המקומית פקיעין ונהנה עד היום מהערכת תושבי מח'ול, המועצה המקומית דואגת למתן שירותים לכפר, לרבות סלילת כבישים, אספקת מים וחשמל, פינוי אשפה, הסעות לתלמידים מהכפר לבתי הספר בפקיעין ובחזרה. ראש המועצה המקומית הנוכחי של פקיעין, סלים סעידה, סירב להתייחס לנושא. סגנו, זייאד הרדל, אמר שהוא אינו מכיר בשם מח'ול. "מדובר בשכונה שאנחנו קוראים לה פקיעין מערבית", אמר.

ברחוב הפוליטי הערבי, לרבות בעיתון הנצרתי "אלסנארה", הוזכר בגאווה יובל ה-50 להקמת הכפר; כמה מתושבי מח'ול ופקיעין, לעומת זאת, מעדיפים להצניע את האירוע מחשש ללבות מחלוקות קיימות, המפלגות את התושבים. ח'יר, מודע לכך שבמח'ול קיים מתח פנימי סמוי, אך לדעתו הוא מינורי וחסר משמעות. "לצערי", הוסיף, "יש מי שנותנים למחלוקות המשפחתיות והאישיות אופי כביכול דתי-עדתי, אך בדרך כלל היחסים בין תושבי הכפר, מכל המשפחות, הם תקינים".

-----------------

* פורסם לראשונה ב"הארץ", 31.1.2003 תחת הכותרת, אבן היסוד הראשונה של נעים.

על-פי דרישת מו"ל "הארץ": "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל"'הארץ'.

 

 

 

27/12/2010