windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale מלחמת יוני 1967: אֵם כָּל חַטָּאת / 21 שנה לכיבוש, 6 חודשים להתקוממות (מאמר ישן) מאת יוסף אלגזי - 1 ביוני 1988
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

14/5/2011-7/12/2017
לזכרו של הנרי אלג (Henri Alleg) - האיש שחשף את הפשעים הנוראיים שביצע הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה
הדיבר השישי, יוני 1967 / מאת יוסף אלגזי
לזכרו של רם כרמי (2013-1905) - האדריכל אשר הזניק את הבניין אל-על / יוסף אלגזי, "קול העם", 15.4.1964
ערב א-נעים: עלי גבעה שם בגליל / יוסף אלגזי (9.12.1994)
70 שנה לניצחון בסטלינגרד
השנים חלפו, אך פשעם לא נשכח ולא נסלח / בעיר ההריגה אוראדור / יוסף אלגזי
הטרנספר בגליל המערבי ב-1948 / יומנו המצונזר של יוסף נחמני / ("הארץ", 26.11.1993)
צה"ל נלחם בשוכני המערות בדרום הר חברון / שיזרעו ויקצרו בשבתות ובחגי ישראל / יוסף אלגזי ("הארץ", 25.12.2001)
ליל שימורים בחברתו של ח"כ תופיק טובי (יולי 1968) / יוסף אלגזי
על אישיותו של ישעיהו ליבוביץ' / דברים שאמר עליו האב הדומיניקני מרסל דיבואה לאחר שנודע דבר מותו / ריאיין: יוסף אלגזי
דפים מיומנה של חיה-רוז'י (2011-1920) ניצולת מחנה עבודה בגרמניה, אפריל-מאי 1945
הקלות הבלתי נסבלת של הרג ילדים / יוסף אלגזי, "הארץ" (7.10.2002)
סיפור של מאבק מקצועי בתמנע – מאי 1965 / אריה בן חורין ומפעל הנחושת בתמנע
ביקורות במתקני הכליאה וחקירה? לא אצלנו / יוסף אלגזי, "הארץ" – 13.1.2003
קריית מלאכי: בטנדר חזרה למקלט / יוסף אלגזי, "הארץ", 14.3.1997
הארלם זה כאן / יוסף אלגזי ("הארץ", 11.9.1998)
(לזכרו של שמואל סגל (2011-1917) - אחרון חברי הבריגאדות הבינלאומיות שיצאו מפלסטינה-א"י וחי בארץ / הספד: ערן טורבינר
היו זמנים... ולא כל כך רחוקים - מלחמה ידידותית לסביבה / יוסף אלגזי
לזכרו של משה אונא (1989-1902) / החינוך בחיינו – מכתבי משה אונא
מהפכת אוקטובר 1917 ברוסיה / ג'ון ריד: "אכן, היתה זו הרפתקה, אחת המופלאות שידעה האנושות"
יוסף אלגזי: במקום שהיתה אביגיל המקראית ("הארץ", 10.10.2001)
ה-11 וה-12 בספטמבר 2001 של ג'נין, מאת יוסף אלגזי
על הפילוג במפלגה הקומוניסטית הישראלית בקיץ 1965 / יוסף אלגזי: טעינו, טעיתי.
לזכרה של דידאר פאוזי-רוסנו (1920-2011) / אזרחית העולם, מאת סילבי בְּרֶבַּאן
מלחמת יוני 1967: אֵם כָּל חַטָּאת / 21 שנה לכיבוש, 6 חודשים להתקוממות (מאמר ישן) מאת יוסף אלגזי - 1 ביוני 1988
בירושלים תחת הכיבוש / מאמר שהסופר מרדכי אבי-שאול פרסם ב-1977: ירושלים – הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי ?

מלחמת יוני 1967: אֵם כָּל חַטָּאת

 

21 שנה לכיבוש

6 חודשים להתקוממות (מאמר ישן)

מאת יוסף אלגזי - זו הדרך, 1 ביוני 1988

השנה מציינים 40 שנה להקמתה של מדינת ישראל. פיתוי רציונאלי ופרובוקטיבי דוחף אותי עד רגע זה לשנות את הכותרת ולכתוב" "40 שנה למדינה, 21 שנים לכיבוש, 6 חודשים להתקוממות (האינתיפאדה הראשונה, י"א)", ולהתייחס לנושא: המדינה בשנתה ה-40 בצל 21 שנות כיבוש מתמשך, ולאור התקוממות הנכבשים הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. כל הניסיונות של מארגני ומממני מפגני הראווה, הפסטיבלים והחגיגות לטשטש את המציאות המכוערת ואף לצבוע אותם בצבעים עליזים, עולים בתוהו. ניתן להבין ולהזדהות עם צעדם הנון-קונפורמיסטי והאמיץ של נתן זך ושל נסים קלדרון וחבריהם שסירבו ליטול חלק בבכנליה השקרית והמשכרת של פסטיבל שירה בשירות שוברי-עצמות ומוחקי-כפרים. מוגי-לב ואינטרסנטים, מלחכי-פנכה ומתקרנפים שילחו את חיציהם המורעלים בזך ובקלדרון, בציפייה לזכות במתת ובהכשר מידי לאומנים מסוגם של שמיר, משה ויצחק.

  על מה החגיגה ועל מה השמחה?!

כשפרצה מלחמת יוני 1967, מעטים מדי בישראל התנגדו לה והוקיעוה. תעמולת-הרהב מעבר לגבול שדיברה על "השלכת היהודים לים" סייעה בשטיפת המוח של דעת-הקהל ובמימוש התוכניות להשליך רבבות פלסטינים מעבר לנהר, פליטים בפעם השנייה. וכאשר כמעט כולם היו אחוזי שכרון הניצחון, הצביעו על המעטים ששחו נגד הזרם העכור באצבע והם הוקעו כבוגדים. הצהלה הרבתי הולידה את עשרות אלבומי הניצחון ורק "שיח לוחמים" אחד, שכלל קורטוב של הרהור שני. הנהירה לכותל המערבי (שמשום-מה שכחו כי הוא נקרא גם כותל הדמעות) ביטאה כביכול את השיבה לשורשים הלאומיים, ובפועל היא ביטאה את הסחף לעבר יהדות משיחית הסוגדת לערכים מיסטיים של דם ואדמה, כוח וגאולה. גם למלחמה זו נתלוו אין-ספור מעשי זוועה: רבבות צמאים למים שגוועו למוות בחולות סיני; מאות שרופים מפצצות נַפּאלם; הוראת האלוף אריק שרון "למעט בשבויים"; כפרים שנמחקו מעל פני האדמה, כמו יאלו, בית-נובה ועמואס (הנזכרת בתנ"ך) באזור לטרון; קלקיליה ניצלה באמצע מלאכת החורבן המתוכנן והשיטתי; אקסודוס של רבבות מהגדה המערבית, מרצועת עזה ומרמת הגולן; הריסת השכונות המאוכלסות בצפיפות סביב הכותל המערבי; והרשימה עוד ארוכה. ובינתיים ציפה אלוף ישראל הלומת-הניצחון לטלפון: "אנחנו לא נעשה שום צעד... אנחנו מרוצים בהחלט במה שיש לנו עתה. אם רוצים הערבים בשינוי, שיטלפנו אלינו... אין שום סיבה מתקבלת על הדעת להחזיר משהו לערבים..." (דברי שר הביטחון, משה דיין לבי.בי.סי., 12.6.1967). טלפון לא היה, אבל מלחמות גדולות וקטנות יותר היו גם היו.

מעטים הרהיבו עוז לגנות את הדיכוי שבא בעקבות הכיבוש. הם שימשו מטרה לקריאות בוז, לרדיפות ולאיומים על חייהם. זוכרים את ההתנפלות על חותמי העצומה נגד הדיכוי, שזכתה בכינוי "כרוז פרבדה". כשסכין ננעצה בגבו של ח"כ מאיר וילנר, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הישראלית, בשל התנגדותה למלחמה ולכיבוש, גילה השופט הנכבד "הבנה" לצעדו ה"פטריוטי" של הפושע המתנקש; נתן אלתרמן נבהל מפסק-הדין "המבין" ו"הסלחני". וכשהליגה לזכויות האדם והאזרח התריעה  מפני העינויים בבתי-הכלא, דוּבר על בוגדנותם ועל "אי-שפיותם" של ראשיה, וגייסות נשלחו מרחוב הירקון 110 בת"א לכבוש אותה מידי מייסדה הנאמן, מרדכי אבי-שאול. בנס, רק לצעיר אחד נשברה עצם הכתף, כשכמה עשרות בריונים התנפלו לעיניהם של שוטרים אדישים ושמחים לאיד על משמרת-מחאה בככר דיזנגוף בת"א נגד מדיניות פיצוץ הבתים והענישה הקולקטיבית בשטחים הכבושים. אכן, מעטים שחו אז נגד הזרם העכור. נוכלים, וגם תמימים ומיתממים דיברו על כיבוש "ליברלי", טיעון הנשמע כיום כבדיחה מרה. אולם לפני שנים לא רבות היו מי שהאמינו באגדה זו, אפשר שגם היה להם נוח להאמין בה. ועדת לנדוי, בעקבות פיצוץ כמה פרשיות הקשורות במעללי השב"כ, ניפצה סופית (אך מאוחר מדי) מיתוס זה.

לכיבוש נתלוו מתחילתו כל סימני ההיכר והאפיונים של כיבוש קולוניאלי: ניצול ודיכוי כל התנגדות. הניצול הקולוניאלי: בגדה המערבית, הופקעו כמחצית הקרקעות, ברצועת עזה – 40% והרבה יותר מזה ברמת הגולן; כל מקורות המים נתפסו; הוקמו מאה וחמישים התנחלויות בקירוב עם רבבות מתנחלים (מאז מספרם גדל, גדל וגדל, והם הפכו למורסה ממארת בגוף החברה האנושית, י"א); רבים ממקורות הפרנסה (נמל עזה, למשל) חוסלו; רבים מענפי הכלכלה המקומיים (ההדרים בעזה, ייצור השמן בגדה המערבית) נפגעו; סחורות מתוצרת ישראלית הציפו את השווקים המקומיים בשטחים הכבושים (חלק מהן אף הועבר הלאה למדינות ערביות); הגדה, הרצועה והרמה הפכו למאגרים של כוח עבודה זול, ללא תנאים סוציאליים; ישובים שלמים הפכו למעין בנטוסטנים של עובדים עונתיים או זמניים בנוסח דרום-אפריקה (מאז התחולל שינוי מהפכני בארץ זו שהביא לביטול משטר האפרטהייד והשליטה הלבנה הבלעדית והמוחלטת, י"א); הוטלו הגבלות מנהליות ומכבש של מסים חדשים. ד"ר מירון בנבנישתי מערכיך, כי מאז 1967 ניגבו מן השטחים הכבושים 800 מיליון דולר מסים, ישירים ועקיפים, שהועברו לקופת האוצר בישראל. בצד ניצול השטחים, עשו שלטונות לחניקת הכלכלות המקומיות, כדי להפכן תלויות בכלכלה הישראלית.

  הדיכוי: באופן שיטתי ולעתים גם במוצהר הופרו זכויות האדם של הנכבשים ונשללו מהם חירויות דמוקרטיות בסיסיות; הוגבלו או נאסרו כליל זכות ההפגנה, זכות השביתה, זכות המחאה, זכות ההתארגנות (נאסר קיומן של מפלגות), חופש הביטוי, חופש העיתונות; הענישה הקולקטיבית והפרת האמנות הבינלאומיות והחוק הבינלאומי הפכו נורמות מקובלות; בית המשפט של מדינת ישראל הכיר בכך, שכללי דמוקרטיה הנהוגים במדינת ישראל אינם חלים על השטחים הכבושים. מדינת ישראל הכירה בכך שהיא מחזיקה את השטחים תחת שלטון כיבוש קולוניאלי עם כל המשתמע מכך.

ממשלות ישראל ביקשו לקיים את האשליה שבמשך הזמן יתרגלו הנכבשים לחיות עם הכיבוש וישלימו עם קיומו. חלפו שנה, ועוד שנה, ועתה כבר 21 שנים, והתברר שהנכבשים לא התרגלו לחיות עם הכיבוש ולא השלימו עימו (זה ממשיך להיות נכון גם אחרי 44 שנים, י"א); אדרבה, ככל שעוברות השנים, גוברת התנגדותם. גם אם רבבות נכבשים נאלצו להתקיים מעבודה שכירה בישראל, ואחרים לקיים קשרי מסחר עימה, התנגדותם לא נשברה. ההתנגדות לכיבוש היא זכות לגיטימית וצודקת של כל עם הנתון תחת כיבוש ועריצות והיא עומדת  גם לעם הפלסטיני בשטחים. הוא מביע את התנגדותו לכיבוש באמצעים העומדים לרשותו, כאשר לעתים הכובש הוא המכתיב את דרכי ההתנגדות של הנכבש – זו לא אירוניה, זו פישרה של דיאלקטיקה.

 

אינתיפאדת 1987

  נקשיב להערתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ בנושא: "מובן וטבעי שהעם המשועבד לוחם למען חירותו נגד הכובש השליט בכל האמצעים שבידו, ללא הבחנה ב'כשרותם'; אנו מכירים תופעה זו במלחמות-החירות של כל העמים. אנחנו קוראים למעשי הפלסטינים 'טרור', וללוחמיהם אנו קוראים 'מחבלים'. אבל את שלטוננו על העם המתמרד אין אנו יכולים לקיים אלא באמצעים המוחזקים בעולם כ'פשעי מלחמה', ואף פשעים סתם, אין אנו קוראים למעשים אלה 'טרור' אלא 'מדיניות', משום שמבצעים אותם ממשלה חוקית וצבאה הסדיר. 'המקרים החריגים' נעשים בהכרח שיטה, משום שאין הם תופעות-לוואי למשטר של כיבוש אלא מהותיות לו." (פוליטיקה, מס' 20).

  פלסטיני, ד"ר סאאב עריקאת מאוניברסיטת אלנג'אח, נשפט ונדון, משום שגילה הבנה להתנגדות של עמו לכיבוש. דבריו הוגדרו כהסתה. אותה שעה, הולך וגדל בהתמדה מספרם של אזרחים ישראלים המבינים, המצדיקים והמזדהים (כבני-אדם בני-חורין המאמינים בזכויות אדם ובכללן בזכות להתנגד לעריצות בכלל) עם ההתנגדות של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים, תוך שהם שומרים לעצמם את הזכות לבקר ולגנות  פעולות טרור. מה שלפלסטינים אסור, לישראלים עדיין מותר.

  התנגדותה של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים לא נולדה בהתקוממות הנוכחית, שפרצה ב-9 בדצמבר האחרון (1987). נודעו כמה וכמה גלי התנגדות בהם שילמו רבים בחייהם ואחרים בחירותם. אביב 1982 ידע את אחת ההתקוממויות החזקות, שטובעה בדמם של כעשרים צעירים, היו פצועים רבים, ועצורים רבים. דו"ח שפרסם ד"ר מירון בנבנישתי בחודש ספטמבר 1987 מעלה שבין אפריל 1986 לאפריל 1987 נרשמו – בהסתמך על נתוני צה"ל – 3150 מקרים של "הפרות סדר", שכללו יידוי אבנים, הצבת מחסומים, הבערת צמיגים, הדבקת כרוזים והנפת דגלי אש"ף; נרשמו עוד 65 פעולות שבהן נעשה שימוש בסכינים או בנשק וחומרי חבלה, ועוד 150 מקרים של יידוי בקבוקי תבערה; ד"ר בנבנישתי הגדיר נתונים אלה בזה הלשון: "3150 הפרות-סדר בשנה. זאת כבר מלחמת אזרחים".

 

אינתיפאדת 1987

כדי לדכא את ההתנגדות לכיבוש בשטחים נקטה ישראל הרשמית (כל ממשלות ישראל – בראשות לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, מנחם בגין, שמעון פרס, יצחק שמיר) קודם-כל במדיניות הענישה הקולקטיבית. פיצוץ בתים, הריסת בתים ואטימתם, הטלת עוצר, הרעבה, גירושים, הגליות, מעצרים מנהליים, מעצרים שרירותיים למיניהם, יריות לעבר מפגינים, שימוש בגאז, עינויים בבתי-הכלא, - כל אלה היו קיימים עד לפני דצמבר 1987. כדי לשבור את ההתנגדות הנוכחית חלה הסלמה חמורה ומשמעותית בשיטות הדיכוי הברברי, חלה ברוטליזציה נוספת, שיטות "הכסאח" הפכו לנורמה. דיכוי ההתקוממות הנוכחית קיבל ביטויים דרקוניים וקטלניים יותר; נהרגו קרוב ל-200 פלסטינים בלתי-מזוינים, נשים, גברים וילדים; נפצעו אלפים; על 4,500 העצורים שהיו, נתווסף כמספר הזה, מהם כאלפיים עצורים מנהליים ללא משפט; בין העצורים נשים וילדים רבים; באין מקומות כליאה מספיקים הוקמו לצורך זה מחנות-ריכוז; מסורת הקופסה השחורה מאנצאר 1 של מלחמת לבנון הועברה לשטחים הכבושים; "אנחנו דוחפים לכל אוהל יותר ממה שאפשר. העצורים ישנים האחד כמעט על השני, כמו בקופסת סרדינים. בדרך-כלל הם שקטים, אבל כשהם עושים קצת צרות, אנחנו מוציאים אותם החוצה ומטפלים בהם. מי שבעייתי מועבר לצינוק..." – סיפר חייל ששירת במחנה הריכוז אנצאר 3 בקציעות ("ידיעות אחרונות", 17.4.1988); מן המכות באלות למיניהן בפקודת שר הביטחון, שוברו עצמות, אחרים איבדו עין, ויש שיישארו נכים לכל חייהם; מרבים מקורבנות האלימות נמנע טיפול רפואי נאות בזמן; נרשמו נזקים חמורים בלתי-הפיכים בגופם של ילדים ובנפשם. פרופ' ישעיהו ליבוביץ המזועזע כתב על צבא ישראל המצויד במיטב הנשק האמריקאי ה"פורע פרעות בדירות ומשפיל את דייריהן; אותו צבא מהולל מפיק מקרבו אנשים הקוברים חיים נערים ערבים; הממונה על המשפט בישראל מבחין בין עינויים-סתם לעינויים במידה 'סבירה' או 'מתונה'; הממונה על צבא ישראל מבחין בין קבורה-ממש של אנשים חיים לקבורת אנשים חיים שפניהם כוסו בעפר. שמא עלינו ללמוד שמכאן ואילך עלינו להבחין בין נאצים-ממש לנאצים- מתונים?" (שם). כשיועמדו למשפט – מחר או בעוד מאה שנים – אלה האחראים למעשי הזוועה ולפשעי המלחמה, יהיה מספיק כדי לדון אותם לפי עדויותיהם של אזרחים ישראלים חיילים בסדיר ובמילואים, עיתונאים וצלמים, וסתם אזרחים, ולא יזדקקו דווקא לעדויותיהם של הקורבנות והמשקיפים הזרים. לא מעט תועד בעיתונות הישראלית גילויים נוספים יבואו.

ומהו מקצת המחיר הפוליטי, החברתי והמוסרי שמשלם העם בישראל?

- השלום מאיתנו והלאה; מאז מלחמת יוני 1967 חיינו מספר מלחמות גדולות (אוקטובר 1973, לבנון 1982) וקטנות יותר; עוד הרוגים, עוד פצועים, עוד נכים, עוד הלומי-קרב; והגרוע מכל, המלחמה הבאה שאת אבק-השריפה שלה אנחנו חשים באוויר;

- העמקת תהום השנאה בין ישראל ושכנותיה הערביות;

- משק וכלכלה השבויים בידי מולך המלחמה; מפעלים סגורים; מובטלים; ב-1977 היו 48.5 אלף משפחות מתחת לקו העוני; ב-1984 היו 86 אלף משפחות; ב-1977 עמד מספר הנפשות מתחת לקו העוני על 239 אלף; ב-1984 הגיע מספרן ל-346 אלף; ב-1977 נותרו 114 אלף ילדים מתחת לקו העוני וב-1984 עלה מספרם ל-146 אלף; בין השנים 1984-1977 עלה בכמעט 70 אחוז מספר המשפחות מתחת לקו העוני (לפי "הארץ", 1.4.1988); תורים ארוכים של בורחים ליד שגרירויות קנדה, ארה"ב ועוד;

- שירותים סוציאליים קורסים – ראה מערכות הבריאות והחינוך;

- מן השטחים הכבושים צמחו גידולים סרטניים, גופים פוליטיים  עם מטענים חזקים של גזענות ופאשיזם, כמו גוש אמונים, המחתרת היהודית, הכהניזם, התחיה, אבירי "הטרנספר", כוהני הכוחנות, והגרוע מכל – נוער שנולד בתוך "האימפריה" והורעל; תלמיד כיתה י"א בתיכון המקיף הדתי באשדוד אמר בפומבי: "עדיף אפילו לחסל את הילד (הערבי) הקטן הזה בן ה-12, לפני שמחר הוא יחסל את בנך, כי הקם להורגך, השכם להורגו"; מורתו של אותו נער הכריזה: "לנופף באַלָה מול אשה ערביה זה חוקי". ("הארץ", 10.3.1988); אביו של אחד הגדנ"עים שהכו עצירים פלסטינים הכריז בגאווה: "הבן שלי ציוני אמיתי. צריך לעשות לערבים יותר גרוע מהנאצים" ("חדשות", 20.5.1988);

- פגיעות הולכות ומחמירות בחירויות הדמוקרטיות גם בישראל; פרשות נאפסו וּואנונו; סגירת העיתון "אלאִתִחאד" למשך שבוע ימים ערב יום האדמה; ענישה כבדה של מפגינים לעומת ענישה מקילה ביותר של מבצעי פשעים בשטחים הכבושים; חנינות והקלות בעונש בידי נשיא המדינה לטרוריסטים מן המחתרת היהודית; סגירת העיתון "דרך הניצוץ" ומעצר רוב עורכיו; פרופ' ישעיהו ליבוביץ מזהיר מפני פאשיזציה, ולכן הוא קורא: "אם לא נסתלק מן השטחים נסולק מהם, וזה יצילנו מהשחתה על-ידי פאשיזם ומלחמת-עד-חורמה". (שם).

ומה התקווה?

  התקווה היא באותה התפכחות המאפיינת חלקים נרחבים של דעת-הקהל בישראל; באותן קבוצות שלום ומחאה המבטאות באומץ את התנגדותן למדיניות הכוח וקוראות להמרתה במדיניות של הידברות; לזניחת מדיניות ההתנכרות והמרתה במדיניות של הכרה בזכויותיו של העם הפלסטיני, ובכלל זה שימת קץ לכיבוש, הבטחת הגדרה עצמית וכינון מדינתו העצמאית בצידה של מדינת ישראל. ברור שישנם הדגשים שונים, הבדלי גישות ואף חילוקי-דעות בין קבוצות המחאה השונות, שמספרן עבר את החמישים. אך המשותף להן הוא רצונן במדיניות ישראלית אחרת כלפי העם הפלסטיני.

  הסרבנות לכיבוש, שהיתה עד לפני שנים תופעה של יחידים ובודדים, התרחבה בזמן המלחמה בלבנון, ובאחרונה שבה על רקע ההתקוממות בשטחים הכבושים. "כשאלף חיילי מילואים יסרבו לשרת בשטחים, הפוליטיקאים יתחילו לרדת מהעץ" – אמר קצין מילואים סרבן-כיבוש וחבר יש גבול שנידון למאסר בגין סירובו לשרת בשטחים הכבושים. בכך הוא ביטא את השאיפה, שיגדל עוד ועוד מספר הישראלים שפעילותם הפוליטית והציבורית יתרמו את חלקם בהבאת הקץ לכיבוש, ובהבאת השלום.          

 

   

 

 

6/6/2011