windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key על הפילוג במפלגה הקומוניסטית הישראלית בקיץ 1965 / יוסף אלגזי: טעינו, טעיתי.
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

14/5/2011-12/8/2017
לזכרו של הנרי אלג (Henri Alleg) - האיש שחשף את הפשעים הנוראיים שביצע הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה
הדיבר השישי, יוני 1967 / מאת יוסף אלגזי
לזכרו של רם כרמי (2013-1905) - האדריכל אשר הזניק את הבניין אל-על / יוסף אלגזי, "קול העם", 15.4.1964
ערב א-נעים: עלי גבעה שם בגליל / יוסף אלגזי (9.12.1994)
70 שנה לניצחון בסטלינגרד
השנים חלפו, אך פשעם לא נשכח ולא נסלח / בעיר ההריגה אוראדור / יוסף אלגזי
הטרנספר בגליל המערבי ב-1948 / יומנו המצונזר של יוסף נחמני / ("הארץ", 26.11.1993)
צה"ל נלחם בשוכני המערות בדרום הר חברון / שיזרעו ויקצרו בשבתות ובחגי ישראל / יוסף אלגזי ("הארץ", 25.12.2001)
ליל שימורים בחברתו של ח"כ תופיק טובי (יולי 1968) / יוסף אלגזי
על אישיותו של ישעיהו ליבוביץ' / דברים שאמר עליו האב הדומיניקני מרסל דיבואה לאחר שנודע דבר מותו / ריאיין: יוסף אלגזי
דפים מיומנה של חיה-רוז'י (2011-1920) ניצולת מחנה עבודה בגרמניה, אפריל-מאי 1945
הקלות הבלתי נסבלת של הרג ילדים / יוסף אלגזי, "הארץ" (7.10.2002)
סיפור של מאבק מקצועי בתמנע – מאי 1965 / אריה בן חורין ומפעל הנחושת בתמנע
ביקורות במתקני הכליאה וחקירה? לא אצלנו / יוסף אלגזי, "הארץ" – 13.1.2003
קריית מלאכי: בטנדר חזרה למקלט / יוסף אלגזי, "הארץ", 14.3.1997
הארלם זה כאן / יוסף אלגזי ("הארץ", 11.9.1998)
(לזכרו של שמואל סגל (2011-1917) - אחרון חברי הבריגאדות הבינלאומיות שיצאו מפלסטינה-א"י וחי בארץ / הספד: ערן טורבינר
היו זמנים... ולא כל כך רחוקים - מלחמה ידידותית לסביבה / יוסף אלגזי
לזכרו של משה אונא (1989-1902) / החינוך בחיינו – מכתבי משה אונא
מהפכת אוקטובר 1917 ברוסיה / ג'ון ריד: "אכן, היתה זו הרפתקה, אחת המופלאות שידעה האנושות"
יוסף אלגזי: במקום שהיתה אביגיל המקראית ("הארץ", 10.10.2001)
ה-11 וה-12 בספטמבר 2001 של ג'נין, מאת יוסף אלגזי
על הפילוג במפלגה הקומוניסטית הישראלית בקיץ 1965 / יוסף אלגזי: טעינו, טעיתי.
לזכרה של דידאר פאוזי-רוסנו (1920-2011) / אזרחית העולם, מאת סילבי בְּרֶבַּאן
מלחמת יוני 1967: אֵם כָּל חַטָּאת / 21 שנה לכיבוש, 6 חודשים להתקוממות (מאמר ישן) מאת יוסף אלגזי - 1 ביוני 1988
בירושלים תחת הכיבוש / מאמר שהסופר מרדכי אבי-שאול פרסם ב-1977: ירושלים – הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי ?

על הפילוג במפלגה הקומוניסטית הישראלית בקיץ 1965

טעינו, טעיתי.

מאת יוסף אלגזי

בימים אלה מלאו 46 שנים לפילוג של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. מראש אני מבקש להבהיר שאינני מתכוון כאן לכתוב מסה עיונית בנושא, אלא להציג מחשבות אחדות בנושא כאוב זה.

*

ערב הפילוג הפורמאלי, לקראת הוועידה ה-15 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, פרסמו ראשי שתי הקבוצות העתידות להתפלג ראשי פרקים נפרדים שנודעו בשם ראשי הפרקים של דעה א', וראשי הפרקים של דעה ב'. פרסום שני ראשי פרקים היה בו כדי לאותת שהמפלגה עוברת משבר חמור על רקע מחלוקת פנימית, פוליטית ורעיונית.

במוקד הוויכוח עמדה הבעיה הכאובה והמתמשכת: הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי. בזמנו, שתי הדעות נוסחו באופן כזה שאנשים מחוץ למפלגה, במיוחד אלה שלא הושפעו מהדלפות שסיפקו לרוב מידע חלקי ואף מעוות, התקשו לעתים להבין על מה נסבה המחלוקת הפנימית במפלגה הקומוניסטית. לימים, התברר גם, שלעתים חברי הנהגת המפלגה, על שני פלגיה, שיתפו באופן חלקי את החברים במהות הוויכוח ובפרטיו. השקיפות לא היתה הצד החזק ביחסים שבין הנהגת המפלגה לבין החברים מן השורה. למרבה האירוניה, החברים מן השורה ידעו הרבה פחות ממה שידעו שירותי הביטחון של השלטון.

כדי להבין על מה נסב הוויכוח ומה היתה מהותו, מבלי להרחיב את היריעה ולהיכנס לפרטים - אסתפק כאן בכך שאצביע על עמדת שני הפלגים, שתי המפלגות שקמו אחרי הפילוג, בנושא קרדינאלי אחד: מלחמה. פחות משנתיים אחר הפילוג, ברגע של הכרעה גורלית, שני הפלגים, שתי המפלגות, נדרשו לקבוע כל אחד בנפרד, את עמדותיהם על מלחמת יוני 1967. במק"י, הרוב  בהנהגתה תמך במלחמה והגדיר אותה מלחמת-מגן; ואילו  רק"ח, היא התייצבה כולה בצורה חד-משמעית נגד המלחמה והגדירה אותה מלחמה תוקפנית.

בראש דעה א' עמדו חברי הלשכה הפוליטית מאיר וילנר, תופיק טובי ואמיל חביבי, ואילו בראש דעה ב' עמדו מזכ"ל המפלגה, שמואל מיקוניס, וחברי הלשכה הפוליטית, משה סנה ואסתר וילנסקה.

בשבוע האחרון של חודש יוני 1965, על רקע ויכוח שנסב על מספר הצירים שתמכו בדעה א' ומספר הצירים שתמכו בדעה ב' לקראת הוועידה ה-15 של המפלגה, עמדו שני הפלגים לקיים שתי ועידות נפרדות, כלומר להתפלג לשתי מפלגות. מן הראוי לציין, שהמחלוקת בנושא חלוקת הצירים בוועידה נגעה למספר קטן של צירים, פחות מעשרה, שלמעשה היה מַקנה רוב זעום לאחד משני הפלגים בוועידה. בלחצן של משלחות המפלגות הקומוניסטיות מחו"ל שהגיעו לוועידה, ובראשן זו של ברית-המועצות, החליטו שני הפלגים לבטל את שתי הוועידות הנפרדות, וכך נמנע ברגע האחרון הפילוג. בזמנו, לרבים מחברי המפלגה היה ברור כי מנהיגי שני הפלגים אולצו, כדי לא לומר נאנסו, לוותר על הפילוג.

עם זאת, מניעת הפילוג באותו שלב לא שיפרה את היחסים העכורים שהלכו והידרדרו בין החברים בשני הפלגים במהלך המחלוקות שנמשכו באופן גלוי כמעט שנה. אף שבדיעבד התברר כי המחלוקות היו קיימות מזה שנים, בעיקר בלשכה הפוליטית של המפלגה, המחלוקות הוסתרו לא רק מפני הקאדר המפלגתי, אלא גם מחברי הוועד המרכזי.

בסופו של דבר, בפועל, פילוג המפלגה לא נמנע, הוא רק נדחה ב-6-5 שבועות. בתחילת אוגוסט 1965 קיימו שני הפלגים שתי ועידות נפרדות, ובכך הפך הפילוג לעובדה מוגמרת. בתוקף העובדה שרוב חברי הסיעה בכנסת נמנו עם פלג ב', הצליחו חבריו לשמור לעצמם באופן רשמי על השם מק"י. ואילו פלג א' נאלץ להסכים לכינוי שהממסד כפה עליו: "הרשימה הקומוניסטית החדשה בישראלי – רק"ח". משך קרוב לעשור שנים התקיים מצב כמעט יחיד במינו בימים ההם – במדינה אחת התקיימו שתי מפלגות קומוניסטיות.

כפילות זו היתה לעובדה לא רק בישראל. מרבית המפלגות הקומוניסטיות בעולם, כולל המפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות, הכירו בקיומן של שתי מפלגות קומוניסטיות בישראל, וקיימו בעת ובעונה אחת קשרים עם שתיהן, לעתים תוך העדפת אחת מהשתיים. כפילות זו פסקה עם פרוץ מלחמת יוני 1967, לאחר שמרבית המפלגות הקומוניסטיות בעולם, ובראשן המפלגה הקומוניסטית בברה"מ, ניתקו את קשריהן עם מק"י בשל תמיכת הנהגתה במלחמה שהוגדרה על ידן כפעולה של תוקפנות.

אישית, כחבר מן השורה וכחבר מערכת ביטאון המפלגה בעברית, "קול העם", הייתי שותף מלא לסערה שליוותה את הוויכוח במפלגה ושבסופו של דבר גרם לפילוג. הן בסניף המפלגה בו הייתי מאורגן והן במערכת "קול העם" נמניתי עם החברים שתמכו בדעה א', אף שבשני מוסדות מפלגתיים אלו היינו מיעוט קטן.

לא מיותר לציין, כי עקב הוויכוח במפלגה בתקופה שקדמה לפילוג, ועוד יותר אחרי הפילוג, נוצרו יחסים עכורים בין חברים משני הפלגים שעד אז ראו את עצמם חברים לדעה, לאידיאל, למאבק. בנוסף, היו גם תופעות לוואי מכוערות של השמצות והדלפות לתקשורת, לעתים תוך סילופים של עמדות הצד שכנגד - אלו היו ימים קשים הזכורים לי לרע. תופעות מכוערות אלו החמירו בימי מלחמת יוני 1967. חוויתי אישית תופעה כואבת זו: בשל התנגדותנו, התנגדותי, למלחמה, היו במק"י של הימים ההם חברים אשר לא היססו לכנותנו, לכנותי, "בוגדים... במולדת..., בעם...". אני מעדיף לא לפרט. עד היום, זיכרונות באותם ימים מעציבים אותי. ספיחים לאותה אווירה מורעלת ביחסים הבין-אישיים הורגשו עוד שנים אחרי כן.

*

במחצית השנייה של שנות ה-80 של המאה שעברה, בעקבות שורה של תהליכים שמהם אזכיר רק שניים:

א. בברית-המועצות, נקטה הנהגת המפלגה הקומוניסטית במדיניות שנודעה במונחים גלסנוסט ופרסטרויקה (המשמעות של מדיניות זו היתה הנהגת פתיחות ושקיפות ביחסים שבין הנהגת המפלגה לבין כלל האוכלוסייה בברה"מ; חופש ביטוי הכולל ביקורת כלפי הממשל; לצד שינויים פוליטיים הנהגת שינויים כלכליים לצמצום מעורבות המדינה בכלכלה). מדיניות הגלסנוסט והפרסטרויקה נתמכה מן השפה ולחוץ על-ידי הנהגת המפלגה הקומוניסטית בישראל. מגמה זו באה לידי ביטוי גלוי באוגוסט 1991 כאשר חברים מסוימים בהנהגת המפלגה ביטאו בגלוי את תמיכתם בהפיכת-הנפל בברית-המועצות שבראשה עמד גנאדי ינאייב. (בזמנו התפרסם סיפור גרוטסקי על חברה בצפון הארץ שעם היוודע לה דבר הפיכת-הנפל בברה"מ יצאה במחולות בחצר ביתה למרות שאחת מרגליה היתה בגבס). כזכור, כישלונה המהיר של אותה הפיכת-נפל רק זירז את פירוקם של ברית-המועצות ושל המחנה הסוציאליסטי כולו;

ב. בישראל נמשכו הכיבוש וההתנחלויות, התחזק הימין ונחלש השמאל;

- הגעתי למסקנה: פילוג המפלגה הקומוניסטית בישראל בשנת 1965 היה משגה חמור, אסור היה שיקרה, ראיתי בו מעילה בשליחות שנטלנו על עצמנו מרצוננו החופשי. הגעתי למסקנה שרק התחזקה במהלך הזמן, שאילו (אני מוּדע לחולשת המושג "אילו" בהיסטוריה, ובכל זאת אשתמש בו במקרה זה) פילוג המפלגה היה נמנע באוגוסט 1965, כי אז ביוני 1967 - הרוב במפלגה הקומוניסטית המאוחדת, הן בהנהגה והן בקרב חברי השורה, היה מביע את התנגדותו הנחרצת למלחמת יוני 1967. התנגדות המפלגה הקומוניסטית כולה נגד המלחמה  היתה מסכלת את תמיכתם בה של חלק מארגוני שמאל בעולם, בעיקר ארגונים יהודים מתקדמים.

הנחה זו מבוססת על העובדה שחברים לא מעטים, כולל חברים בהנהגת מק"י, אזכיר בין השאר את החברים אסתר וילנסקה, צבי ברטשטיין, שלמה שמלי, עזבו את מק"י במחאה על כך שהרוב בהנהגתה תמך במלחמה ואילו הם עצמם התנגדו לה. בהמשך, חלקם אף הצטרף לרק"ח.

בתום כמעט עשור לקיומה, מק"י - שבראשה עמדו מיקוניס וסנה - שבקה חיים לכל חי. נאמניהם, חלקם הצטרפו למפלגות שונות כמו מפ"ם, ואחרים חדלו מכל פעילות פוליטית שמאלית, או מכל פעילות פוליטית שהי. בתארי מצב זה, אין בי טינה ולא שמחה לאיד, אלא צער כן.

פילוג המפלגה הקומוניסטית בישראל בקיץ 1965 היה מיותר, היה מזיק והיה משגה חמור. טעינו, טעיתי. ומאז, עם חלוף 46 שנים, המפלגה הקומוניסטית בישראל לא הצליחה להתגבר על תוצאותיו השליליות של הפילוג ובעיקר לא חזרה לכוחה שמלפני הוויכוח והפילוג משנת 1965. עד היום אני פוגש חברי מפלגה שעבורם הפילוג היה ונשאר טראומתי. הטראומה הזו שבה לקנן כל אימה שמורגשת הטיה לאומנית כלשהי.

* * *

מראשיתו, הוויכוח הגלוי במפלגה הקומוניסטית הישראלית תפס מקום נרחב בתקשורת. אצל רבים מהחברים, הן מדעה א' והן מדעה ב', היתה תחושה, נכונה לדעתי, שהשלטון בוחש בקדירת המחלוקת והסכסוך הפנימי. יתר על כן, התברר בעליל, שהממסד השלטוני בישראל הפיק את מלוא התועלת מפילוגה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, במיוחד בעקבות מלחמת יוני 1967. שהרי, תמיכתו של אחד משני הפלגים של המפלגה במלחמת יוני 1967 שירתה אותו בדעת הקהל בישראל ועוד יותר בזירה הבינלאומית.

אחרי הפילוג, בשל קשרי עם עמיתים עיתונאים, נתבקשתי מדי פעם על-ידי חלק מהם להגיב על הדלפות ומידעים למיניהם, לרוב מופרכים, ממקורות שונים, עוינים לרוב, שהיו קשורים לממסד השלטוני. בזמנו נהגתי לגחך כאשר למשל מק"י הוגדרה בחלק מהתקשורת כ"פרו-סובייטית" ואילו רק"ח כ"פרו-סינית". לעתים, חלק מהמידעים בעיתונים היו מופרכים עוד טרם יבשה עליהם הדיו. תופעת הדיסאינפורמציה הביכה לא אחת עיתונאים אחדים כאשר התברר להם חד-משמעית שהם הוּלכוּ שולל על-ידי מדליפים ולחשנים למיניהם. במהלך הזמן נמצאו לפחות שלושה כתבים לענייני מפלגות שהראו לי "בסודי-סודות" את חומרי הרקע שהם קיבלו, בעל פה ובכתב, ממקור עלום לכאורה; הם ואני ידענו מיהו: שרות הביטחון הכללי, השב"כ.

לימים, אחד מהשלושה נתן לי שני דו"חות שקיבל מבני שיחו העלומים לכאורה. שני הדו"חות שנכתבו במכונת כתיבה שמורים בידי. בזמנו התחייבתי לא לחשוף את שני הדו"חות, ולו ברמז, כדי לא להסגיר חלילה את האיש שנתן לי אותם.

הכותרות המשותפות לשני הדו"חות הן: "שמור", "שרות בטחון כללי" ו"מהנעשה במק"י". הדו"ח הראשון, המשתרע על פני 8 עמודים, נושא את התאריך "6 ספט 65" ומכסה את התקופה, "1 ביולי – 1 ספטמבר", ואילו הדו"ח השני, המשתרע על פני 5 עמודים, נושא את התאריך "7 דצמ 65" ומכסה את התקופה "1 ספט – 1 דצמ 65". המידע בדו"ח הראשון די תואם את העובדות היבשות. בניסוחיו, הוא אינו מטשטש את אהדתו לפלג ב'.

בראשיתו, הדו"ח הראשון מתאר את המצב ב"מק"י כאשר עמדה על סף פילוג ערב ועידתה ה-15, שנועדה ל-23 ביוני ש.ז.". בהמשך הוא מציג את ה"מחלוקת החריפה בין הפלגים" בנושא "חלוקת הצירים לפי הפלגים והמחוזות". הוא סוקר את שתי הוועידות, כל אחת בנפרד, את "ועידת פלג מיקוניס-סנה" ואת "ועידת פלג וילנר-טובי", מהלך כל אחת משתי הוועידות, מצטט מתוך ההצהרות וההחלטות שתי הוועידות, ומביא את הרכב המוסדות העליונים של שני הפלגים שנבחרו בשתי הוועידות.

בהמשך, סוקר הדו"ח את שאלת חלוקת הרכוש, בעיקר מועדוני המפלגה. הדו"ח מתאר את השתלטות פלג ב' על בית הוועד המרכזי של המפלגה בתל-אביב, "בית אליושה", ועל דפוס "עמל" אף הוא בתל-אביב, וכן את פניית פלג א' לבית המשפט ובהמשך את ביטול תביעתו המשפטית. דו"ח השב"כ מתאר גם את התארגנותם של שני הפלגים לקראת מערכות הבחירות (להסתדרות, לכנסת ולרשויות המקומיות).

במסגרת הסקירה הנוגעת להתארגנותם של שני הפלגים לקראת הבחירות מתאר דו"ח השב"כ את סירובה של ועדת הכנסת לאשר לפלג א' את השם "רשימה קומוניסטית יהודית-ערבית – רקי"ע" ואת העובדה שכפתה עליו את השם "הרשימה הקומוניסטית החדשה בישראל – רק"ח" (רק"ח שמרה על השם הזה כל עוד מק"י בהנהגתם של מיקוניס-סנה המשיכה להתקיים. שנים אחדות לאחר הפסקת קיומה העצמאי של מק"י, בשנת 1975, חזרה רק"ח להשתמש בשם מק"י).

גם בדו"ח השני של השב"כ, שהתרכז בתוצאות מערכות הבחירות להסתדרות, לרשויות המקומיות ולכנסת שהתקיימו בשנת 1965, ובהן זכתה רק"ח לתמיכה גדולה מזו של מק"י - ביטא השב"כ בגלוי את העדפתו הפוליטית והאידיאולוגית למק"י. "מערכת הבחירות" – נכתב בדו"ח – "החריפה עוד יותר את האיבה בין שני פלגי מק"י, כאשר שניהם פנו אל אותו ציבור בוחרים. הפילוג השפיע במידה רבה על סגנון התעמולה, שנעשה בעל גוון לאומי בולט יותר. בעוד שמק"י ביטאה יותר את האינטרסים הלאומיים של העם היהודי ומדינת ישראל, פנתה רק"ח לעבר הלאומנות הערבית ונעשתה דוברת שלה. בגלל עמדה זו קרא קול קהיר לערבים להצביע בעדה".

בסכמם את הבחירות לכנסת בשנת הפילוג, 1965, כתבו מחברי דו"ח השב"כ: "בסקטור היהודי הפסידו שני הפלגים ביחד 5798 קולות. (...) לאחר הבחירות היו אנשי רק"ח מרוצים מחד מהניצחון והם שמחו בעיקר לכישלונה של מק"י, אף כי היו בין חבריה שהצטערו על ירידת כוחם של הקומוניסטים בכנסת. לעומת זאת התאכזבו אנשי מק"י קשות מתוצאות הבחירות ואחדים מחברי המרכז אף התחרטו על הפילוג והתחילו לחשוב על מציאת דרך להחזרת האחדות. גם פעילותם של סניפים אחדים שותקה לזמן-מה כתוצאה מהבחירות".

למחרת מערכות הבחירות בשנת 1965, בלחצן של מפלגות קומוניסטיות, ובעיקר של ברית-המועצות, קיימו הנהגות מק"י ורק"ח במוסקבה, בתיווכם של נציגים של המפלגה הקומוניסטית בברה"מ, שיחות להחזרת אחדות המפלגה. ב"דווחם" על אותן שיחות, שכאמור נכשלו, כתבו מחברי דו"ח השב"כ בין השאר: "הרוסים אינם רואים את חילוקי הדעות בין מק"י לרק"ח כעקרוניים ולכן הם מאמינים שבמרוצת הזמן תיווצר אפשרות לאיחוד מחדש. בינתיים תמשיך המפלגה הסובייטית להתייחס אליהם כאל מפלגה אחת. היא תנהל התכתבות סדירה עם כל פלג בנפרד ותזמין את נציגי שני הפלגים לכנסים בינלאומיים. בדברם על תפקידי המפלגה והעיתונות הקומוניסטית בישראל, אמרו הסובייטים שעל העיתון היוצא בשפה העברית ("קול העם") לטפל בעיקר בבעיות המעסיקות את העמלים היהודיים ולבקר את השוביניזם היהודי. על העיתון המופיע בשפה הערבית ("אל-איתיחאד") לבקר תופעות שוביניסטיות ערביות ולעומת זאת לשבח את פעילותם של הקומוניסטים היהודים. המפלגה הסובייטית הזדהתה פעם עם עמדת וילנר-טובי ופעם עם עמדת מיקוניס-סנה. נראה שהרוסים נמנעו מלנקוט עמדה חד משמעית בשאלות הלאומיות השנויות במחלוקת, מחשש שהערבים עלולים להתקרב לסינים והיהודים עלולים לגייס לצדם את היהודים הפעילים במפלגות הקומוניסטיות במערב, התומכים ברובם בפלג מיקוניס-סנה".

ואכן, קרוב לשנתיים התקיים מצב אבסורדי בו התקיימו במדינת ישראל שתי מפלגות קומוניסטיות שהוכרו על-ידי המפלגה הקומוניסטית בברה"מ. להבנתי, מצב זה התפתח על רקע הדיווחים - שלימים התבררו כמוטעים – אותם שלח שגריר ברה"מ בישראל באותם ימים, דימיטרי צ'ובחין, לשולחיו במוסקבה. צ'ובחין שירת כשגריר ארצו בישראל בשנים 1964-1967. לפחות בשני מקרים נכשל צ'ובחין: הוא נכשל בהערכת המשבר הפנימי שפקד את המפלגה הקומוניסטית בישראל, משבר שהוביל לפילוגה ב-1965; ובמאי-יוני 1967 הוא לא קרא נכון את המפה המדינית באזור, הוא לא העריך נכון את מדיניותה של ממשלת ישראל ומטרותיה ולא הזהיר את ממשלתו שממשלת ישראל מתכוננת לצאת למלחמה נגד מצרים, סוריה וירדן. מייד למחרת המלחמה, במקביל להחלטתה של ממשלת ברה"מ לנתק את קשריה עם ישראל, ניתקה המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ את קשריה עם מק"י בשל תמיכתה במלחמה. בספטמבר 1967, ביקרתי בפעם הראשונה בחיי בברה"מ. היה זה  במסגרת משלחת רשמית של המפלגה (יחד עם ח"כ אמיל חביבי שעמד בראש המשלחת) לוועידת באקו שדנה בהשפעתה של מהפכת אוקטובר 1917 על התנועות לשחרור לאומי באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית.  במהלך הוועידה ובמסגרת שחותי במוסקבה, יכולתי לחוש אצל בני-שיחי הסובייטים את אכזבתם המרה מהשגריר צ'ובחין ומכישלונו להעריך נכון את התהליכים שהובילו בישראל, האחד, לפילוגה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, והשני, למלחמת יוני 1967.

*

מתוך ניסיון החיים שלי כחבר מפלגה משך שנים רבות, וכאמור לא בלי משברים, מתוך קריאה ועיון בתעודות של המפלגה בשנים שקדמו להצטרפותי למפלגה בסוף שנת 1955, בשנות חברותי בה וכן בחומרים שונים לאחר עזיבתי את המפלגה לפני 21 שנים – הגעתי למסקנה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי הרעיל לא רק את היחסים בין שני העמים, אלא גם יצר מצבים מורכבים, ובמכריעים שבהם הוא גרם (וגורם) להטיות לאומניות אצל קומוניסטים שהצהירו ומצהירים על שאיפתם לפתרון הסכסוך ללא משוא פנים וללא העדפת לאום זה או משנהו בסכסוך הטרגי הזה. לבד מאופורטוניזם פוליטי, לבד מאמביציות אישיות, לבד מסכסוכים אישיים, לבד מחולשות אנוש אלו ואחרות – לדעתי, הסכסוך הוא הגורם המרכזי למשברים ולפילוגים שפקדו תכופות את המפלגה הקומוניסטית בפלשתינה-א"י ובהמשך במדינת ישראל. ואכן, למרות רצונם הכן והעז של רבים בקרב הקומוניסטים לדורותיהם, מקרב בני שני העמים, לשמור על אחדות מאבקם האיטרנציונליסטי - הסכסוך הלאומי המתמשך והמסתבך היה בעוכריהם, ולא מעט בשל מעורבותם בגלוי ובמחשך של הממסד השלטוני המנדטורי, ואחרי כן של מדינת ישראל, והן של גורמים שונים הפועלים בזירה המזרח-תיכונית שלא היו מעוניינים בעבר, ואינם מעוניינים עד היום, בקיומו ובפעילותו של גורם פוליטי ומפלגתי דו-לאומי העומד בפרץ נגד הלאומנות, כל לאומנות.

זה היה נכון בעבר, וזה נכון גם בהווה.

זו הסיבה שהחלטתי לגלות ברבים את המסקנה אליה הגעתי לפני למעלה מעשרים שנה: פילוג המפלגה הקומוניסטית בישראל בקיץ 1965 היה משגה חמור, היה טעות כמעט פטאלית. עד היום ממשיכים לשאת בתוצאותיו השליליות. לא צריך לשכנע אותי שלא ניתן להחזיר את מחוגי השעון לאחור, 46 שנים לאחור. כואב שכשלנו אז, כולנו, גם החברים בדעה א' וגם החברים בדעה ב'. את כל האנרגיות שהוצאנו במאבקים אחד ברעהו, היינו צריכים להוציא לקידום המטרות שבגינן הצטרף כל אחד מאיתנו למפלגה הקומוניסטית. ילעגו להם הציניקנים, אני מאמין בכך.

 

9/8/2011