windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale הארלם זה כאן / יוסף אלגזי ("הארץ", 11.9.1998)
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

14/5/2011-7/12/2017
לזכרו של הנרי אלג (Henri Alleg) - האיש שחשף את הפשעים הנוראיים שביצע הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה
הדיבר השישי, יוני 1967 / מאת יוסף אלגזי
לזכרו של רם כרמי (2013-1905) - האדריכל אשר הזניק את הבניין אל-על / יוסף אלגזי, "קול העם", 15.4.1964
ערב א-נעים: עלי גבעה שם בגליל / יוסף אלגזי (9.12.1994)
70 שנה לניצחון בסטלינגרד
השנים חלפו, אך פשעם לא נשכח ולא נסלח / בעיר ההריגה אוראדור / יוסף אלגזי
הטרנספר בגליל המערבי ב-1948 / יומנו המצונזר של יוסף נחמני / ("הארץ", 26.11.1993)
צה"ל נלחם בשוכני המערות בדרום הר חברון / שיזרעו ויקצרו בשבתות ובחגי ישראל / יוסף אלגזי ("הארץ", 25.12.2001)
ליל שימורים בחברתו של ח"כ תופיק טובי (יולי 1968) / יוסף אלגזי
על אישיותו של ישעיהו ליבוביץ' / דברים שאמר עליו האב הדומיניקני מרסל דיבואה לאחר שנודע דבר מותו / ריאיין: יוסף אלגזי
דפים מיומנה של חיה-רוז'י (2011-1920) ניצולת מחנה עבודה בגרמניה, אפריל-מאי 1945
הקלות הבלתי נסבלת של הרג ילדים / יוסף אלגזי, "הארץ" (7.10.2002)
סיפור של מאבק מקצועי בתמנע – מאי 1965 / אריה בן חורין ומפעל הנחושת בתמנע
ביקורות במתקני הכליאה וחקירה? לא אצלנו / יוסף אלגזי, "הארץ" – 13.1.2003
קריית מלאכי: בטנדר חזרה למקלט / יוסף אלגזי, "הארץ", 14.3.1997
הארלם זה כאן / יוסף אלגזי ("הארץ", 11.9.1998)
(לזכרו של שמואל סגל (2011-1917) - אחרון חברי הבריגאדות הבינלאומיות שיצאו מפלסטינה-א"י וחי בארץ / הספד: ערן טורבינר
היו זמנים... ולא כל כך רחוקים - מלחמה ידידותית לסביבה / יוסף אלגזי
לזכרו של משה אונא (1989-1902) / החינוך בחיינו – מכתבי משה אונא
מהפכת אוקטובר 1917 ברוסיה / ג'ון ריד: "אכן, היתה זו הרפתקה, אחת המופלאות שידעה האנושות"
יוסף אלגזי: במקום שהיתה אביגיל המקראית ("הארץ", 10.10.2001)
ה-11 וה-12 בספטמבר 2001 של ג'נין, מאת יוסף אלגזי
על הפילוג במפלגה הקומוניסטית הישראלית בקיץ 1965 / יוסף אלגזי: טעינו, טעיתי.
לזכרה של דידאר פאוזי-רוסנו (1920-2011) / אזרחית העולם, מאת סילבי בְּרֶבַּאן
מלחמת יוני 1967: אֵם כָּל חַטָּאת / 21 שנה לכיבוש, 6 חודשים להתקוממות (מאמר ישן) מאת יוסף אלגזי - 1 ביוני 1988
בירושלים תחת הכיבוש / מאמר שהסופר מרדכי אבי-שאול פרסם ב-1977: ירושלים – הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי ?

 הארלם זה כאן

מאת יוסף אלגזי, "הארץ", 11.9.1998*

רוב המשפחות האתיופיות בנאות חפציבה, הסמוכה לשכונת ותיקים בנתניה, חיות בתנאי מצוקה כלכלית. קירות הבתים מתקלפים. הביוב זורם ברחוב. מגרש השעשועים של הילדים מוזנח. על כמה מעמודי הבתים בשכונה אפשר להבחין בצבע הלבן הטרי שמכסה על הכתובות "מוות ללבנים" שצוירו בידי צעירים מיואשים.

שבעה מדורי גיהינום עברה זיוה מוגוס, בת 37, כדי להגיע בשנת 1983 ממחוז מגוריה, טיגרה שבצפון אתיופיה, לישראל דרך סודן. בתלאות הדרך מת תינוקה בן השנה. היום היא חיה עם בן זוגה וחמשת ילדיה בקרית גת.

מוגוס היא בת למשפחה דתית אדוקה. אביה, יוסף תאיה, הוא קייס (רב) מכובד בעדתו. טבעי שמוגוס מקפידה להקנות לילדיה חינוך דתי. הקיץ עברה מוגוס  חוויה שלא במהרה תישכח מלבה. כאשר הגיע בנה אבשלום לגיל שש, ואחרי שבילה שלוש שנים בגן ילדים של חב"ד, היא ביקשה, כמובן מאליו, לרשום אותו בבית הספר היסודי המקומי של חב"ד. אחרי התחמקויות חוזרות ונשנות דחה בית הספר של חב"ד את בקשתה בנימוק כי הוא אינו מקבל בין כתליו ילדים אתיופים. בצר לה פנתה מוגוס למועצה הדתית בקרית גת, ושם הוצע לה לרשום את בנה בבית הספר של ש"ס "מפי עוללים". כך עשתה.

עם התקרבות מועד פתיחת שנת הלימודים, משלא קיבלה כל הודעה על קבלת בנה לבית הספר של ש"ס, ניגשה מוגוס לבית הספר, וגם כאן התבשרה "שהמנהל קיבל הוראה מגבוה לא לקבל ילדים אתיופים לבית הספר". מוגוס ניגשה שוב למשרדי המועצה הדתית והקימה קול צעקה. בתגובה אמרו לה עסקני המועצה הדתית שרישום ילדים לבתי הספר אינו בתחום סמכותם, והפנו אותה לעירייה. בעירייה, טוענת מוגוס, התעלמו ממנה הפקידים. בלית ברירה היא חשפה את סיפורה ברדיו. ואז, בעקבות השערורייה שקמה, מיהרו אנשי ש"ס להודיע למוגוס שהם מוכנים לקבל את בנה לבית ספרם. אך אז היא החליטה שאינה "מוכנה לשלוח אותו למקום שהוא אינו רצוי בו". אבשלום לומד בבית הספר הדתי-הממלכתי "נעם".

הפתרון הוא שופל 

בנתניה, בצמידות לשכונת הוותיקים, יש שכונה ושמה נאות חפציבה. ביקור בשכונה מבהיר שהשם מטעה מאוד: מדובר בשכונת עזובה שתושביה אינם חפצים בה, בעיקר באותם ארבעה בלוקים שבהם יש ריכוז גבוה של עולים מאתיופיה שפונו משכונות קרוואנים מכל רחבי הארץ. רוב המשפחות האתיופיות בשכונה חיות בתנאי מצוקה כלכלית, רבים מבניהן מובטלים ותלויים בחסדי לשכת הרווחה. המבוגרים מסתגרים בתוך הבתים ובמצוקתם, ואילו הצעירים מסתובבים ברחובות השכונה משועממים וממורמרים.

קירות הבתים מתקלפים. נזילות המים הותירו על הקירות סימני ירוקת. הביוב זורם חופשי בין הבתים ומעלה צחנה. מגרש השעשועים של הילדים מוזנח ואין בו תאורה. על חלונות בתים רבים תלויות כרזות "למכירה". מעט הדיירים שאינם אתיופים, כמו אותו זוג מבוגר מפרס שפגשנו השבוע, מבקשים להימלט מהשכונה, אך הם מתקשים לקבל בעד דירתם מחיר שיספיק לרכישת דירה במקום אחר. אלה שמצליחים להימלט מהשכונה מפנים את מקומם לדיירים אתיופים אחרים.

אחת השכנות הכתירה את שכונת חפציבה בתואר גטו, ואילו אחד הצעירים רשם על קיר בשכונה "הארלם". על כמה מעמודי הבתים בשכונה אפשר להבחין בצבע הלבן והטרי המכסה על הכתובות "מוות ללבנים" שצוירו בידי צעירים מיואשים. רוב ילדי שכונת חפציבה לומדים בבית הספר היסודי הממלכתי-הדתי הישן שח"ל, שמראהו המוזנח אינו שונה מזה של שכונת חפציבה. הקירות מתקלפים. הדלתות חורקות. בכמה מהכיתות שקעו האריחים. מזגנים ומאווררים אינם בנמצא. למראה ההזנחה המדכאת אמרה אחת המורות: "אמנם קיימת על הנייר תוכנית לרה-ארגון בית הספר, אבל הפתרון הנכון הוא להביא שופל שיהרוס את בית הספר מהיסוד ולבנות במקומו חדש. כך יימחקו ההזנחה, הבושה, וגם הסטיגמה". בבית הספר שח"ל לומדים בכיתות א' עד ח' כ-530 תלמידים,מ תוכם כ-30% אתיופים, אך אין בו ולוּ מורה אתיופי אחד לרפואה. השנה קלט בית הספר 130  תלמידים חדשים בארבע כיתות א'. החלשים שבתלמידים האתיופים, בעיקר אלה שהוריהם מתקשים לעזור להם בהכנת שיעורי בית, מקבלים שעות תגבור במתמטיקה ובאנגלית וארוחה חמה. רק בודדים מהילדים האתיופים מגיעים למתנ"ס, מאחר 
שלהוריהם אין האמצעים לשלם גם דמי השתתפות צנועים.

ליד גדר בית הספר התגודדו קובי, שלומי ואחרים. מאז סיימו את לימודיהם בשח"ל הם נפלטו ממערכת החינוך והולכים בטלים. אחד סיפר שהוא לא התקבל  ללימודים בבית הספר החקלאי מקווה ישראל; שנייה חולמת לברוח מהשכונה לאחת הפנימיות; שלישי מתכוון להתגייס בקיץ הבא לצבא ובינתיים עובד בערבים בניקיון.

בכל דבר שלילי שקורה בשכונה "אשמים ילדים אתיופים", אמרו לנו. "הם" שציירו את הכתובות "מוות ללבנים", "הם" שהציתו את אחת הכיתות בבית הספר, "הם" שמנפצים שמשות ומשחיתים רכוש ציבורי. כולם בטוחים שזה "הם", אך אף  אחד מהם לא נתפס. גם איש לא טורח להבין מדוע זה קורה. הדור החדש יגיד קיבינימט הסיסמה "מוות ללבנים" הזעיקה פעמיים בתוך שבועיים את ח"כ אדיסו מסאלה, החבר בוועדת החינוך של הכנסת, לבקר בשכונת חפציבה ובבית הספר שח"ל. ח"כ מסאלה מאמין שבמוקדם או במאוחר בעיות בתחומים של דיור ותעסוקה, שבהן מתחבטים יוצאי אתיופיה, יבואו על פתרונן. הוא מתנגד חריף להתהוות ריכוזים של יוצאי אתיופיה, המונעים את השתלבותם ומנציחים את מצוקותיהם החברתיות.

לדעתו, "בנושא החשוב ביותר, חינוך, המדינה נכשלה. עד עכשיו נכשלנו במאבק שלנו נגד הגישה הפטריארכאלית של הממסד כלפי יהודי אתיופיה בתחום החינוך, כאילו כולם אדוקים, ומצד שני, יש מי שמטילים ספק ביהדותם". מסאלה סבור, שהכוונת רוב הילדים האתיופים למוסדות חינוך דתיים לא נעשתה מתוך מניעים דתיים. עם עליית יהודי אתיופיה התברר, שבמדינה קיימים מוסדות חינוך דתיים, לרבות פנימיות, ברמה נמוכה ביותר, שסבלו ממחסור חמור בתלמידים והיו על סף סגירה. הפתרון הגואל למוסדות חינוך ירודים אלה היה לשלוח אליהם ילדים אתיופים. הדברים הגיעו, לדבריו, לידי כך שבאחת הפנימיות, שבה היו 200 מיטות, דחסו מספר כפול של ילדים אתיופים. בכל מיטה נדרשו לישון שני ילדים. גם מנת המזון חולקה לשניים. אך אותם מוסדות קיבלו מהמדינה תקציבים בהתאם למספר הילדים שקלטו. "כך נהפכו", אמר מסאלה, "פנימיות ובתי ספר דתיים למסחטות כספים מהמדינה ומתרומות מחו"ל". 

גם היום, למרות ההגבלה שלפיה אין לרכז יותר מ-25% ילדים אתיופים במוסדות החינוך, ברבים מהם אחוז התלמידים האתיופים עדיין גבוה בהרבה. "כשביקשתי לעגן הגבלה זו בחוק", התמרמר מסאלה, "ראש הממשלה, ביבי נתניהו, רץ למליאה כדי להכשילה. מגמת הממסד ברורה, לשמור את האתיופים בגטו, בשמורה, למנוע 
את האינטגרציה שלהם". לדברי מסאלה, "גם מוסדות חינוך דתיים יוקרתיים אינם מוכנים לקלוט את הילדים שלנו. מכל עבר אני שומע מנהלי בתי ספר האומרים לי, כמעט בלחש: 'אני אוהב את הילדים האתיופים, הייתי מאוד רוצה לקלוט אותם בבית הספר, אבל תדע, שוועד ההורים הזהיר אותי שאם אקלוט ילדים אתיופים הם יוציאו את ילדיהם מבית הספר'. יש מנהלי בתי ספר שעושים טובה ומוכנים לקבל במשורה חמישה או שישה ילדים אתיופים מתוך סלקציה של 20 ו-30 ילדים".

ח"כ מסאלה, שעלה בגיל 19 לישראל ובידו תעודת בגרות, חווה על בשרו את מסננת מבחני הכניסה וההתאמה. "כל חיי חלמתי ללמוד בפקולטה למדע המדינה.  כדי ליהנות מהמענקים השונים של המדינה, סטודנט עולה חייב קבל על עצמו את הכרעת תוצאות מבחני ההתאמה, ואלה ברוב המקרים מפנים את האתיופים למקצועות 
טכנולוגיים העולים למדינה ולסוכנות פחות ממקצועות עיוניים. מבחני ההתאמה שעברתי באוניברסיטת תל אביב קבעו שאני מתאים רק למקצועות טכנולוגיים, ולכן הלכתי ללמוד מיזוג אוויר. מאוחר יותר, בכוחות עצמי, סיימתי תואר ראשון בעבודה סוציאלית". בבחירות האחרונות עבר מסאלה בעבודה את מכשול הפריימריס ונבחר מטעמה לכנסת. 
"
אנחנו עדים לקטסטרופה, לפצצת זמן חברתית בתחום הזה", מתריע מסאלה. "צריך לזכור, שלצד הדור הישן - שמסתפק במועט, שאומר תודה רבה על המעט שהוא מקבל -  צומח דור חדש שנולד כאן, שבקושי מדבר אמהארית, שאינו משווה עם גונדר שאותה לא הכיר, אלא משווה את מצבו למצבם של שכניו 'הישראלים' בשכונות השבעות; הדור הזה אינו מוכן לסבול את הפערים, את האפליה, אינו מוכן לאכול רק תפוחי אדמה ולבלוע את הרוק שלו כאשר שכנו אוכל סטייק. את מה שלא ישיג בדרכים כשרות הוא יחפש להשיג בדרכים לא חוקיות. הדור החדש הזה יגיד כמו צבר 'די, קיבינימט', ואי אפשר יהיה למרוח אותו באגדות מבצע משה או מבצע שלמה, שאינם רלוונטיים לגביו. אנחנו, בני הדור הישן, תמימים, אך לא בני הדור החדש. לשתי המפלגות הגדולות, הליכוד והעבודה, שהיא המפלגה שלי, נוח לשמר את הגישה הפטריארכלית כלפי יהודי אתיופיה. לפני כשבועיים, כשביקרתי בשכונת חפציבה בנתניה, נדהמתי לגלות שבשכונה צוירו כתובות נאצה 'מוות ללבנים'. אני חושש מן יום שבו המלחמה נגד המצוקה, נגד הקיפוח ונגד הבעיה הדתית שלא נפתרה, תהפוך למלחמה של צבע עור, של שחורים נגד לבנים. אז שפת המאבק תקבל אופי לגמרי אחר".

הפער התרבותי כגורם המרכזי לכישלון בניסיון לעזור אחד לשני בפתרון בעיותיהם הקשות, קמו בשנים אחרונות בקרב יהודי אתיופיה עמותות שונות. אחת מהן, "פידל" (חינוך באמהארית), שמה לעצמה כמטרה לשמש גשר בין תלמידים אתיופים והוריהם לבין מערכת החינוך. במסגרת פרויקט חינוכי הנערך בבית ברל "פידל" מכשירה מגשרים חינוכיים מבני העדה האתיופית, היוצרים ערוצי תקשורת בין תלמידים להורים, לבתי ספר, למורים ולקהילה.
מנכ"ל העמותה היא נגיסט מנגשה. מנגשה, שעלתה לישראל לפני 14 שנים כשהיא נשואה ואם לארבעה ילדים ובעלת תואר ומקצוע בעבודה סוציאלית, מעריכה כי 60%  מיוצאי אתיופיה בישראל הם ילדים מגיל 0 עד 18. עובדה זו היא מקור אושרנו; בדור הזה טמון פוטנציאל גדול, אבל לצערנו עד עכשיו החברה הישראלית אינה מספקת את צורכיהם כדי שיהיו להם ילדות ונערות מאושרים והם יתפתחו לדור חדש ובריא".

מנגשה וחבריה ב"פידל" משוכנעים, כי הפער התרבותי הוא הגורם המרכזי לכישלון השתלבותם של ילדי העדה האתיופית במערכת החינוך הישראלית. לא אחת מזהה מערכת החינוך, בטעות, הבדלים תרבותיים כחוסר יכולת ללמוד או כהעדר מוטיווציה ללמוד, ולכן התוצאה היא שהישגיהם החינוכיים והלימודיים של הילדים האתיופים נמוכים מאלה של הילדים של שאר הקבוצות האתניות בארץ. זו גם הסיבה שבשל אבחון מוטעה זה נשלחים ילדים יוצאי אתיופיה למוסדות חינוך ברמה נמוכה, למסגרות של החינוך המיוחד.

מנגשה מציינת כי מסיבות של מצוקה כלכלית רוב הילדים עד גיל שלוש אינם מבקרים במעונות יום, ולכן כאשר הם מגיעים, אם מגיעים, בגיל ארבע לגני טרום חובה, נקודת ההתחלה שלהם נמוכה בדרך כלל מזו של שאר הילדים, ואת הפער הזה הגדל והולך הם גוררים אחריהם בכל שלבי לימודיהם. כבר ביום הראשון ללימודיהם בכיתה א' מקוטלגים הילדים האתיופים כתלמידים חלשים שמקומם בחינוך המיוחד. וכיום לא מדובר בילדים שנולדו באתיופיה, אלא בילדים שנולדו בישראל. רבים מילדים אלה, היודעים עברית אך יודעים רק מעט 
אמהארית, מתקשים לתקשר עם הוריהם, ומצד שני הם מתקשים להתחבר עם מוריהם שאינם מכירים את הקודים התרבותיים שלהם. צוותי המורים, עם כל רצונם העז לעזור לתלמידים האתיופים, אינם מכירים את השפה, את התרבות ואת המנטליות האתיופיות, ולכן מתקשים להתמודד עם הדילמות והקשיים הנוצרים עקב הבעיות שמציג התלמיד האתיופי.

רבים מההורים, המוטרדים מבעיות ילדיהם, אינם מגיעים לבית הספר, ואלה שכן מגיעים - לרוב אין להם שיג ושיח עם המורים והמחנכים. לעתים קרובות ילדים אתיופים, וגם הבעייתיים מהם, משמשים מתורגמנים בשיחות שבין מורים להוריהם להצגת בעיותיהם ולהעלאת דרכי פתרון. "זו השפלה להורים ולתלמידים כאחד", קובעת מנגשה. נשירת תלמידים אתיופים ממערכת החינוך היא מפחידה, ואין זה מקרה שחלקם של הצעירים האתיופים בפשיעה גדול מחלקם באוכלוסייה הכללית. לפני כחודשיים וחצי נזעקו יוצאי אתיופיה לנוכח מצב החינוך והפגינו מול משרד ראש הממשלה בירושלים. בעקבות ההפגנה כונסה ועדת שרים שבראשה עמד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. באותה ישיבה השתתפה גם מנגשה, והיא אומרת: "התקבלו בה כל מיני החלטות, אך מאז לא נעשה דבר".

לסיכום אומרת מנגשה: "עדיין יש פקידי ממשלה המביטים על יוצאי אתיופיה כמי שזה עתה ירדו מהעצים. החברה הישראלית חייבת לשנות עמדות בנושאים כמו רב תרבותיות, קבלת השונה, ולהיות אחר. יש לתת הזדמנות שווה לכולם. האתיופים לא חייבים לעבור אותם התהליכים הכואבים שעברו בזמנם התימנים. בפועל אנחנו עוברים תהליכים הרבה יותר קשים, והסיבה נעוצה בצבע העור השחור שלנו".

שיעור עדיין נמוך 

דו"ח מבקר המדינה לשנת 1997, שפורסם במאי 1998, גילה כי בשנת הלימודים תשנ"ז (1997-1996) למדו במערכת החינוך בישראל בכיתות א'-י"ב כ-16,700  תלמידים עולים מאתיופיה (לא כולל ילידי הארץ ממוצא אתיופי): 51%;

8520 תלמידים בחינוך היסודי: 19.5%;

3,250 בחטיבת הביניים: 29.5%;

4,930 בחטיבה העליונה.

מרבית התלמידים, 12,850 (כ-77%) -  למדו במוסדות החינוך הממלכתי-הדתי, ו-3,800 (כ-23%)  במוסדות החינוך הממלכתי.

שיעור הזכאים לתעודת בגרות: בין השנים תשנ"ד לתשנ"ו נרשמה עלייה בשיעור התלמידים יוצאי אתיופיה הלומדים בכיתה י"ב שקיבלו תעודת בגרות - מ-8% בתשנ"ד ל-23% בתשנ"ו. אולם שיעור זה היה עדיין קטן בהרבה משיעור הזכאים לתעודת בגרות בקרב כלל התלמידים בכיתה י"ב: בתשנ"ד היה שיעורם כמעט פי שישה משיעור הזכאים בקרב התלמידים יוצאי אתיופיה (45% לעומת 8%); בתשנ"ה  - פי שלושה (50% לעומת 17%); ובתשנ"ו - פי שניים (49% לעומת 23%).

שיעור הניגשים לבחינות הבגרות: בשנות הלימודים תשנ"ד עד תשנ"ו עלה שיעור התלמידים יוצאי אתיופיה הלומדים בכיתה י"ב שניגשו לבחינות בגרות - מכ-32%  לכ-58%. עם זאת, שיעור זה היה נמוך בהרבה משיעור הניגשים לבחינות בגרות בקרב כלל תלמידי י"ב באותן שנים: בתשנ"ד - 32% לעומת 80%, בתשנ"ה - 51% 
לעומת 80%, ובתשנ"ו - 58% לעומת 82%

שיעור הניגשים לבחינות בגרות ושיעור הזכאים לתעודת בגרות בקרב קבוצת גיל באוכלוסייה: בשנת הלימודים תשנ"ד רק 4.3% מיוצאי אתיופיה שנמנו עם קבוצת הגיל באוכלוסייה השיגו תעודת בגרות, לעומת 34% מכלל הצעירים באוכלוסייה שנמנו עם קבוצת גיל זו. בתשנ"ו גדל פי ארבעה, מ-4.3% ל-17%, שיעור מקבלי תעודת הבגרות בקרב הצעירים יוצאי אתיופיה בקבוצת הגיל באוכלוסייה, אך שיעור מקבלי תעודת בגרות בקרב בני אותו גיל בכלל האוכלוסייה היה יותר מכפול.

לפני שנים, כדי להביא לשילוב טוב יותר של התלמידים מאתיופיה במערכת החינוך ולמנוע את ריכוזם בכמה בתי ספר, נקבע שבכל בית ספר יישמר היחס של 25%  תלמידים יוצאי אתיופיה לעומת 75% תלמידים אחרים. בתשנ"ו היה שיעורם של התלמידים עולי אתיופיה ב-20 בתי ספר במחוזות המרכז והדרום וב-40 בתי ספר בכל רחבי הארץ גדול מ-25%, ובתשנ"ז היה שיעורם ב-18 בתי ספר בכל רחבי הארץ גדול מ-40% .

האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה גילתה כי באוגוסט 1997 קיבלו כל מוסדות החינוך הממלכתי-הדתי הודעה ממינהל החינוך הדתי שאין להגביל את אחוז התלמידים יוצאי אתיופיה בכיתות. בדו"ח שלה ציינה מבקרת המדינה כי הורים יוצאי אתיופיה שילדיהם הופנו למסגרות של חינוך מיוחד, ועמותות הפועלות בקרב יוצאי אתיופיה, התלוננו שרבים מהתלמידים שהועברו למסגרות של חינוך מיוחד היו מסוגלים ללמוד במסגרות חינוך רגילות אילו הושקעו משאבים נוספים. הורים גם התלוננו שהם לא שותפו בהליכים להשמת ילדיהם במסגרות של החינוך המיוחד או שלא הודיעו להם שילדיהם הועברו למסגרות כאלה; מקצתם השתתפו בדיונים על ילדיהם, אך בשל קשיי שפה לא היו מודעים למשמעות ההחלטות שהתקבלו בדיונים אלה.

-------------
* על-פי דרישת מו"ל "הארץ" "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל'הארץ'".

24/1/2012