windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale הטרנספר בגליל המערבי ב-1948 / יומנו המצונזר של יוסף נחמני / ("הארץ", 26.11.1993)
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

5/7/2010-13/5/2011
 
יוּסֶף חֵלְמִי – שוחר שלום מארץ היאור שביקש לכונן עוד בשנת 1955 שלום בין מצרים וישראל (ב') / קול-קורא לעם ישראל
יוּסֶף חֵלְמִי, שוחר שלום מארץ היאור שביקש לכונן עוד בשנת 1955 שלום בין מצרים וישראל (חלק א')
לזכרו של ראובן רובינק (1991-1914) / היה לנו סיפוק במאבק
לזכרו של ישראל שחק (2001-1933) / ראיון עם שחק משנת 1992 על חוויותיו בשואה, מאת יוסף אלגזי
צו המצפון קורא / יוסף אלגזי (6.9.2001)
פרוטוקול השיחה שניהלו דוד בן-גוריון ותופיק טובי (28 באקטובר 1966)
140 שנה לקומונה של פאריס 1871 / קרל מרקס: הקומונה של פאריס
בועז עברון: איך נהנים מכל העולמות (1978)
50 שנה לרציחתו של פטריס לומומבה / קורות חייו ופעלו
כידון בלבה של אפריקה / שיר שכתב לומומבה / יוסף אלגזי, ינואר 2001
הנאום של לומומבה בטכס הכרזת העצמאות של קונגו - לאופולדוויל, 30 ביוני 1960
מכתבו האחרון של לומומבה מהכלא לרעייתו פּוֹלִין
סרט וידיאו על פרשת רציחתו של לומומבה
האיש שהניח אבן היסוד לכפר מח'ול בגליל / יוסף אלגזי (31.1.2003)
ערן טורבינר: לזכרה של לוחמת למען ספרד הרפובליקנית / דורה לוין, נוכחת !
"החזרה הכללית" באזור א-רוחה ערב יום כיפור 1998 לקראת אירועי-הדמים באוקטובר 2000
גרמני שנתן מחסה למאות יהודים בתוך התופת הנאצי / יוסף אלגזי (גלילי) / "קול העם", 27.9.1964
לזכרו של הקומוניסט סלימאן אלנג'אב (2001-1934) / יוסף אלגזי: כך הם עינו אותו
שרגא עילם: האם מכר בן גוריון את נפשו לשטן ?
65 שנה להפצצה הגרעינית האמריקאית על הירושימה ונגסקי / עדותה של אמא
לזכרה של הקומוניסטית רות לוביץ' / שני קטעים מהאוטוביוגרפיה
בית-הספר הימי שמוסוליני העמיד לרשות חניכי בית"ר
43 שנים וששה שבועות לכיבוש / האיכר הזקן ועץ הזית הקדוש, מאת יוסף אלגזי
43 שנים וחודש לכיבוש / הכחשת ההרס והגירוש בגולן / יוסף אלגזי (מאי 1998)
43 שנים וחודש לכיבוש/ אבא, מה עשיתָ כשהרסו את ביתו של נאדר ? מאת יוסף אלגזי (אפריל 1969)

הטרנספר בגליל המערבי ב-1948

יומנו המצונזר של יוסף נחמני

מאת יוסף אלגזי  ("הארץ", 26.11.1993)*

כשפורסמו חלקי יומנו של איש השומר וההגנה יוסף נחמני, בספר שיצא לזכרו, הושמטו מהם הדפים שעניינם אירועי 1948 בגליל. כיום מתגלה כי נחמני משמיע בדפים אלה האשמות קשות על ההגנה, הפלמ"ח והאצ"ל, בעניין יחסם לערבים בימי מלחמת העצמאות.

לקראת צאת המהדורה המעודכנת של ספרו באנגלית, "1948 ומה שבא אחריה" נשא השבוע ההיסטוריון בני מוריס, במכון טרומן בירושלים, הרצאה המבוססת על יומנו השלם של יוסף נחמני, משנות מלחמת העצמאות. נחמני היה חבר ארגון השומר וארגון ההגנה, איש הקרן הקיימת שעסק ב"רכישת מקסימום קרקע" ליישוב היהודי בגליל המזרחי. הוא היה מעורב באירועים שהתרחשו אותם ימים בגליל וקבעו לעתיד את אופי היחסים בין מדינת ישראל ותושביה הערבים. לא פעם מטילה עדותו של נחמני על ההגנה את האחריות לשורה של התגרויות בגליל המזרחי, שגררו את הערבים באותו אזור למלחמה.

חשובה לא פחות מהגילויים העולים מדפי היומן השלם היא עצם חשיפתו: חלקי היומן של נחמני פורסמו במסגרת ספר זיכרון ב-1969 (ארבע שנים אחרי מותו. דפי היומן, ובכללם אלה הנוגעים לאירועי 1948 בגליל, עברו קודם לכן צנזורה שיטתית בידי עורך הספר, יוסף וייץ, חברו הקרוב שאף היה הממונה עליו בקק"ל (נולד ב-1890, מת ב-1972).

בהקדמה לספר "יוסף נחמני – איש הגליל" טען וייץ, כי "השמיט קטעים שהיו אולי חשובים בשעתם אך עבר זמנם, ושהיו משום פגיעה כבוד חברים, ולהיפך שהיו בהם תהילה ותשבחה" לוייץ עצמו. ולא היא: רוב הקטעים שהושמטו הם עדות ממקור ראשון על אירועים חשובים, שעד היום רב בהם הנסתר על הגלוי. כל מי שישווה בין היומן השלם של נחמני לקטעי היומן בערוכת וייץ, יגלה כי ההשמטות של וייץ לא היו טכניות ולא היו תמימות. ההשמטות סילפו את  עדותו של בעל היומן. רוב גילוייו של בני מוריס מבוססים בעיקר על אותם קטעים שהשמיט וייץ.

יוסף אגרונובסקי, לימים נחמני, נולד בשנת 1891 בעיירה אלכסנדריה שבאוקראינה. לא"י עלה ב-1907 ומת ב-1965. בשנות פעילותו בארץ הכיר מקרוב על מי-ומי בהנהגת היישוב היהודי ואחרי כן, במדינת ישראל. בתוקף תפקידו כ"גואל קרקע" בא במגע עם ערבי רבים.

בין השנים 1935 ל-1949 רשם נחמני יומן מפורט למדי. לבד מסיפור האירועים, ניכרת ביומן השניות הטבועה עמוק באישיותו של נחמני, בדעותיו ובמעשיו, ובעיקר ביחסו אל הערבים. לדעת מוריס, שניות זו היא מסודות הצלחתה של הציונות. הן ב"רוח" הציונית והן בממסד הציוני מוצא מוריס קו פייסני מלווה ברגישות מוסרית, וקו נוקשה, אקטיוויסטי וביטחוניסטי. תודות לקו הראשון, זכתה הציונות בתדמית חיובית בקרב הקהילה הבינלאומית ובעולם היהודי, והיא הקנתה לה את תמיכתם; הקו השני קבע עובדות בשטח והטיל מורא על העולם הערבי המפולג. אמנם קיומם של שני הקווים גרם עימותים פנימיים והטעה משקיפים מן החוץ, אך הוא העניק למפעל הציוני חוסן וביטחון בצדקת מטרותיו.

כרבים ביישוב היהודי בא"י, גם נחמני ביטא דעות קדומות כלפי הערבים. הוא תיארם כ"פחדנים ובעלי הכנעה ובמידה ויפגשו באיש המדבר רכות, ילבשו עוז וייהפכו לחצופים כנהוג". כיוסף וייץ, הממונה עליו בקק"ל, ואחרים, תמך בטרנספר. ב-1940 הטיף וייץ: "אין דרך אחרת אלא להעביר מכאן את הערבים לארצות השכנות, להעביר את כולם, מלבד אולי בית לחם, נצרת וירושלים העתיקה. אין להשאיר אף כפר אחד, אף שבט אחד". כעבור שנתיים החרה החזיק אחריו נחמני: "הפתרון הרדיקלי לשאלת א"י הוא העברת האוכלוסייה הערבית לארצות ערב הריקות". נחמני קיבל ברגשות מעורבים את החלטת החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. למחרת ההחלטה, רשם ביומנו: "בלבי שמחה מעורבת בתוגה. שמחה שהעמים הכירו סוף סוף שאנו אומה עם מדינה, ותוגה שהפסדנו את חצי הארץ, את יהודה ושומרון, ונוסף לזה יש בחלקנו 400 אלף ערבים".

וככל שקרב מועד הקמת המדינה, מתחזקת בנחמני השניות ביחסו לערבים. במכתב מ-5בינואר 1948 אל יוסף וייץ (שהשמיטו מספר הזיכרון), כתב נחמני: "רוב האדמה החקלאית היא בבעלות המיעוט הערבי הניכר. הממשלה היהודית בארץ לא תוכל ולא תרצה להשתמש בחוקי הפליה להפקעת קרקע עבור התיישבות יהודית בלבד. מעמדה יחייבנה לדאגה שווה לכל מעמד החקלאים בלי הבדלי דת, ולא תוכל להתעלם... מצורכי החקלאים הערבים מחוסרי ומעוטי קרקע..." ובאותה נשימה, הציע נחמני לעודד את העברתם של קבוצות ערבים בגליל לסוריה וללבנון. בין השאר הציע להעביר את "הצ'רקסים מכפר ריחניה" ואת "המתואלים של שני הכפים נבּי יושע ומלכיה".

מדצמבר 1947, עם התגברות האלימות בין יהודים וערבים, שנהפכה מאז מאי 1948 למלחמה כוללת, הוקיע נחמני שוב ושוב פגיעות בערבים חפים מפשע. כאשר ביטא את כאבו על הטבח של יותר מארבים פועלים יהודים בבתי הזיקוק בחיפה (30.12.1947),  הזכיר נחמני ביומנו – וזאת השמיט וייץ – כי קדמה  לטבח הנורא התקפה של אצ"ל על ערבים. כעבור שבועות אחדים כתב נחמני ביומנו: "הידיעה בעיתונות שאצ"ל הרג ערבים בדרך פתח תקוה דיכאה אותי מאוד. זה פשע מתועב להרוג ערבים חפים מפשע אך ורק מפני שהם ערבים. מעשים כאלו עלולים לקומם נגדנו גם את ידידינו. ומתנגדינו יכולים להשתמש בזב בתור הוכחה, שאסור לעזוב מיעוט ערבי תחת שלטון יהודי".

ביקורתו של נחמני הופנתה לא רק כלפי האצ"ל אלא גם כלפי הפלמ"ח והשמאל הציוני. ביום שהוקיע  במלים קשות את טבח דיר יאסין בידי האצ"ל ("הפשע הנבזה הזה שנעשה באכזריות פרועה שרק ברברים מסוגלים לה"), גינה נחמני את התקפת ההגנה על ח'רבת נצר א-דין, ממערב לטבריה. "אינני יודע אם היתה הצדקה להתנפלות ולהרג כל כך הרבה ערבים. רושם קשה עשתה עלי ריצת הנשים עם הילדים שברחו בבהלה את הכפר. הכל ראיתי דרך החלון והשפיע עלי קשה". בהתייחסו ל"עומדים בראש הביטחון, בחורים צעירים הלועגים למוות", הוא התרעם על שהללו "מזלזלים בצורך של שמירת יחסים עם שכנים ערבים". "המעניין", הוא כתב, "שדווקא אנשי השומר הצעיר, הדוגלים ביחסי שכנים טובים, הם הקיצוניים בנידון זה".

ההתקפה של הפלמ"ח ב-18 בדצמבר 1947 בחסאס, שנהרגו בה עשרה תושבים ערבים, מהם חמישה ילדים, עוררה בנחמני רגשי זוועה ובחילה: "במה היו אשמים הילדים?" הקשה. בעקבות התקפת הפלמ"ח על הכפר אל-חוסינייה, תיאר נחמני כיצד נהרג מו'תאר הכפר, עות'מאן. "עות'מאן נמנה עם ידידינו ובזמן שנכנסו אליו הביתה, התחנן שיעזבו אותו בחיים. '28 שנים אני ידידכם, תמיד חייתי אתכם ביחסים טובים ועזרנו אחד לשני. עזבוני החיים'. אל תדאג, אמרו לו, צא רק החוצה, וכשהיה בדלת, רצחו אותו. המעשה הזה זעזע אותי עד היסוד. מאין האכזריות הזאת ביהודים? הרבה חשבתי. זה אינו מנבא טובות. אם נאבד את התכונות המוסריות, אנו עם חלש, לא נוכל לעמוד בכוחנו".

שנים רבות שימש נחמני חבר מועצת עיריית טבריה, ובתוקף תפקידו קיים קשרים ענפים עם שני חלקי אוכלוסייתה, היהודית והערבית. בתארו בהרחבה את האירועים שהתרחשו בעיר בתקופה שבין דצמבר 1947 לאפריל 1948, כיוון נחמני את עיקר ביקורתו כלפי הצד היהודי. הוא הדגיש את נכונותם של ערביי טבריה להמשיך ולחיות בשלום עם שכניהם היהודים. הוא ניסה לאתר את העימות, להשלים ולפייס, אך לשווא. כשמחברים יחדיו את הקטעים ביומנו הנוגעים למאורעות בטבריה ובגליל המזרחי (והוא עצמו היה חבר ההגנה) מצטיירת תמונה שעיקר האשם מוטל בה על ההנגנה, שגררה את הערבים למלחמה. מובן כי בספר לזכרו השמיט וייץ את רוב הקטעים האלה מיומנו.

בראשית פברואר 1948, בעקבות פגישה עם ראשי האוכלוסייה הערבית בטבריה, ציין נחמני כי "הערבים הראו בגרות רבה וכנראה ששולטים עדיין על הרחוב ואם לא יבואו זרים ולא יהיו סיבות מיוחדות שגורמן יהיה הצד היהודי, ישלוט השלום בעיר וזה חשוב מאוד". תקווה זו לא התגשמה. "אנשים שלנו ממשיכים במעשים בלתי אחראיים שיגרמו להתפרצות דמים". בגבור התנגשויות הדמים בעיר, פעל נחמני להפסקת אש. "היהודים", כתב, "תוקפנים מאוד ואינם מרוצים מדרישתנו להפסקת אש". בפגישה שהיתה בעקבות הפסקת האש שהושגה, "הביאו הערבים הוכחות שהיהודים מבליטים תוקפנות והתנהגותם הבלתי אחראית הביאה לידי התפרצות".

את האחריות להתגרויות שהביאו לשפיכות הדמים בטבריה, הטיל נחמני על "אנשינו", בייחוד אלה "מהעדות המזרחיות". "אנשים שלנו מתרברבים ומתפארים ומפטפטים בלי הרף והיות ושפת דבורם היא ערבית, כל הדיבורים שלהם וצורת ביטוים פוגעים קשה בערבים,. נחוצה הסברה בחוגים הפרימיטיביים האלו, שהכרתם הלאומית היא פגומה מאוד, שאין בדעתנו ובמחשבתנו לא מלחמה בערבים ולא חיסולם. אנו מתגוננים רק מהתוקפנות שלהם והיות וערביי טבריה פניהם לשלום ואין ברצונם לתקוף אותנו, אסור לנו להתנהג בצורה שתדחוף אותם להגנה, שתגרור אחריה הזעקה לעזרה".

נחמני הותיר אחריו תיאור מזעזע על פינוי טבריה מתושביה הערבים באמצע אפריל 1948 ומעשי הביזה שבעקבותיו. "זה כבר היום השני שעשרות אוטובוסים בשמירת הצבא מסיעים ילדים, נשים וגברים ערבים מהעיר. אומרים שהעיר התרוקנה מערבים. ראיתי את הפרוצסיה  של הערבים וזה עשה עלי רושם קשה... אנו משניאים עלינו את הערבים בלי כל סיבה והצדקה. אחרי שהערבים עזבו, התנפל ההמון היהודי והתחיל לשדוד את החנויות שהערבים עזבו... בושה וחרפה". במקום אחר סיפר על מעשי הביזה שעשו חיילים מיחידות ההגנה שחנו במגדל, בגינוסר, ביבניאל, בעין גב, "שבאו במכוניות ובסירות", ובידיהם "מנדטים מראשי הפלוגות המרשים להם לקחת".

 

עילבון - תמונות שצולמו ב-1963 / י.אלגזי

 

ביומנו מאשר נחמני כמה מטענות הערבים על מעשי הזוועה שעשו יחידות צה"ל, באוקטובר 1948, בכפרים ערבים בגליל המזרחי, כמו עילבון, צפצף, פרדיה, סְלֵיחה. את תיאורי הזוועה שתיעד, שמע מפי עמנואל (מנו) פרידמן, נציג המשרד לענייני מיעוטים בגליל המזרחי, ולאחר מכן סיפרם לנשיא המדינה, חיים ויצמן. "בספסף, אחרי שנכנסו (החיילים) לכפר ואנשיו הרימו דגל לבן, אספו את הגברים והנשים לחוד, קשרו את הידיים לחמישים ששים פלחים וירו בהם,  המיתו אותם וקברו אותם בבור אחד. וגם אנסו כמה מנשי הכפר. על היד החורשה הוא (פרידמן) ראה כמה נשים הרוגות וביניהן אישה כשהיא מחזיקה בזרועותיה ילד הרוג. בעלבון ובפרדיה קיבלו (התושבים) את החיילים בדגלים לבנים ובארוחות שמנות... (החיילים) פתחו באש (על אנשי הכפר) ואחרי שנהרגו כשלושים איש התחילו להוביל את השאר ברגל למירון". אם לגבי מקומות מסוימים הביע נחמני דאגה "שנדע לשמור על הרכוש הערבי שיישאר בשלמות וכשיחזו (הערבים) יוכלו לקבלו". לגבי צפת, אחרי כיבושה בידי ההגנה, כתב אחרת: "צפת קן ההסתה נעזבה על-ידי הערבים ויש לאחוז בכל האמצעים שהמסיתים לא יחזרו אליה".

אם בתחילת הלחימה דיבר נחמני על האפשרות להחזיר פליטים ערבים לבתיהם, כמו במקרה של טבריה, במשך המלחה הביע התנגדות נמרצת לכך, משום שלדעתו זה יערער את הביטחון. הוא עצמו היה בין המתכננים של הריסת חלקים נרחבים מטבריה העתיקה, שפונתה מתושביה הערבים. בני מוריס מצביע על שינוי עמדה זו ורואה בה ביטוי לשניות של נחמני. עוד לפני תום המלחמה, דחף נחמי לייהוד הגליל, וכל שכן אחריה. בתחילת 1953 כתב לדוד בן-גוריון תזכיר ובו פירט את הצעותיו להשגת יעד זה. בתזכירו קבל נחמני: "הגליל המערבי נכבש, אבל לא שוחרר מהאוכלוסייה הערבית כפי שקרה בשאר חלקי הארץ... סכנה מתמדת אורבת לביטחון המדינה ולשלמותה מהמיעוט הערבי המרוכז המזה". מסקנתו היתה "כיבוש הגליל וביצור גבולות המדינה על-ידי התנחלות באדמתו".

-----------

על-פי דרישת מו"ל "הארץ" "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל'הארץ'".

 

 

 
11/11/2012