windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale הדיבר השישי, יוני 1967 / מאת יוסף אלגזי
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

14/5/2011-12/10/2017
לזכרו של הנרי אלג (Henri Alleg) - האיש שחשף את הפשעים הנוראיים שביצע הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה
הדיבר השישי, יוני 1967 / מאת יוסף אלגזי
לזכרו של רם כרמי (2013-1905) - האדריכל אשר הזניק את הבניין אל-על / יוסף אלגזי, "קול העם", 15.4.1964
ערב א-נעים: עלי גבעה שם בגליל / יוסף אלגזי (9.12.1994)
70 שנה לניצחון בסטלינגרד
השנים חלפו, אך פשעם לא נשכח ולא נסלח / בעיר ההריגה אוראדור / יוסף אלגזי
הטרנספר בגליל המערבי ב-1948 / יומנו המצונזר של יוסף נחמני / ("הארץ", 26.11.1993)
צה"ל נלחם בשוכני המערות בדרום הר חברון / שיזרעו ויקצרו בשבתות ובחגי ישראל / יוסף אלגזי ("הארץ", 25.12.2001)
ליל שימורים בחברתו של ח"כ תופיק טובי (יולי 1968) / יוסף אלגזי
על אישיותו של ישעיהו ליבוביץ' / דברים שאמר עליו האב הדומיניקני מרסל דיבואה לאחר שנודע דבר מותו / ריאיין: יוסף אלגזי
דפים מיומנה של חיה-רוז'י (2011-1920) ניצולת מחנה עבודה בגרמניה, אפריל-מאי 1945
הקלות הבלתי נסבלת של הרג ילדים / יוסף אלגזי, "הארץ" (7.10.2002)
סיפור של מאבק מקצועי בתמנע – מאי 1965 / אריה בן חורין ומפעל הנחושת בתמנע
ביקורות במתקני הכליאה וחקירה? לא אצלנו / יוסף אלגזי, "הארץ" – 13.1.2003
קריית מלאכי: בטנדר חזרה למקלט / יוסף אלגזי, "הארץ", 14.3.1997
הארלם זה כאן / יוסף אלגזי ("הארץ", 11.9.1998)
(לזכרו של שמואל סגל (2011-1917) - אחרון חברי הבריגאדות הבינלאומיות שיצאו מפלסטינה-א"י וחי בארץ / הספד: ערן טורבינר
היו זמנים... ולא כל כך רחוקים - מלחמה ידידותית לסביבה / יוסף אלגזי
לזכרו של משה אונא (1989-1902) / החינוך בחיינו – מכתבי משה אונא
מהפכת אוקטובר 1917 ברוסיה / ג'ון ריד: "אכן, היתה זו הרפתקה, אחת המופלאות שידעה האנושות"
יוסף אלגזי: במקום שהיתה אביגיל המקראית ("הארץ", 10.10.2001)
ה-11 וה-12 בספטמבר 2001 של ג'נין, מאת יוסף אלגזי
על הפילוג במפלגה הקומוניסטית הישראלית בקיץ 1965 / יוסף אלגזי: טעינו, טעיתי.
לזכרה של דידאר פאוזי-רוסנו (1920-2011) / אזרחית העולם, מאת סילבי בְּרֶבַּאן
מלחמת יוני 1967: אֵם כָּל חַטָּאת / 21 שנה לכיבוש, 6 חודשים להתקוממות (מאמר ישן) מאת יוסף אלגזי - 1 ביוני 1988
בירושלים תחת הכיבוש / מאמר שהסופר מרדכי אבי-שאול פרסם ב-1977: ירושלים – הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי ?

הדיבר השישי, יוני 1967

מאת יוסף אלגזי

אם אדם אינו צועד בקצב של חבריו, אולי זה משום שהוא מקשיב להולמו של תוף אחר.

הנרי דיוויד תורו, ואלדן

לא רצוי לטפח את כיבוד החוק כפי שרצוי לטפח את כיבוד הצדק.

הנרי דיוויד ת'ורו, אי-ציות אזרחי

חוויות אישיות הקשורות במלחמת יוני 1967 חרוטות בזיכרוני. מסיבה שתובהר בהמשך לא סיפרתי עליהן עד היום. אני מקווה שיעמוד לי הכוח לעשות זאת היום. פעמים רבות הצטערתי על כך שבאותם ימים לא ניהלתי יומן. נכון, מעולם לא ניהלתי יומן. סמכתי על זכרוני, הייתי עסוק מדי, ולא חשבתי שאי-פעם זה יעניין מישהו זולתי. אולי גם, מבלי להיות מודע לכך, בתוך תוכי – ביקשתי לעתים גם לשכוח. קרה שדווקא דברים שמאוד רציתי לשכוח, לא נשכחו ממני. ואכן, יש זיכרונות מהעבר שנותרו נוכחים בחיי. לעתים הזיכרון מתעתע בנו. לפעמים הוא שומט את מה שאנחנו מתאווים לזכור, לפעמים הוא משמר את מה שאנו משתוקקים לשכוח.

עכשיו, לאחר שעברו כמעט ארבעים שנה מאז אותה מלחמה, אני חש צורך עז להעלות בכתב מקצת הזיכרונות שלי מימי מאי-יוני 1967. ככל שנערמו עליהם השנים והימים, האירועים והחוויות, הם נשארו חיים, ועתה אני מבקש לגולל אותם, למרות שלא מן הנמנע, שפה ושם יבגוד בי זכרוני.  משך כל השנים האלה לא שיתפתי איש בהם. בכמה הזדמנויות נידבתי בקמצנות  בדלי מידע מקוטעים. ועתה, כשאני מתחיל את המסע הזה אל העבר, אני מקווה שיעמוד לי כוחי ללכת עד סופו. בעבר חשבתי כבר כמה פעמים  להתחיל אותו, ותמיד, ממש לפני הצעד הראשון, נרתעתי.

אציין מראש, שמדובר בזיכרונות המוצגים בדרך אסוציאטיבית, לרוב ללא תמיכה במסמכים או הפניות. איני מתכוון לסקור, ולו בקיצור, את האירועים שהובילו למלחמה, את מהלכה ואת תוצאותיה. מצד אחד, זהו סיפור המלחמה שלי. מצד אחר, כיוון שהוא אישי, זהו סיפור פוליטי, של אדם פוליטי.

באותו יום שני, ה-15 במאי 1967, בדרכי לעבודה, נוסף למתיחות האופיינית שפקדה אותי מדי שבוע עם התקרב מועד סגירת השבועון זו הדרך בו שימשתי כעורך, חשתי אי-שקט פנימי חזק. כמה מהאירועים הפוליטיים של הימים ההם הזכירו לי במשהו את שלהי קיץ 1956, את ימי הטירונות שלי כחייל בצה"ל. כמו אז, הצהרות רהב ופעולות תגמול צבאיות מעבר לגבול בישרו מלחמה – זו שאכן פרצה באוקטובר אותה שנה. בישראל נקראה המלחמה ההיא "מבצע קדש" או "מלחמת סיני". אך בפועל, היה זה מבצע מתואם שהוכן מראש עם בריטניה וצרפת. ממשלת ישראל התנדבה להוציא את הערמונים מהאש עבור שותפותיה למלחמה, בריטניה וצרפת, שביקשו בצורה נואשת להחזיר לידיהן את השליטה על תעלת סואץ, שהולאמה באותה שנה על-ידי נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר.

ערב המלחמה, במסגרת ההכנות לפתיחתה, הפסיק צה"ל בטרם עת את אימוני-השדה של הטירונים בבה"ד 4. עזבנו בחופזה את אזור החולות והבוסתנים של ניצנים בדרום הארץ, שבהם נערכו אימוני-השדה, והוחזרנו לבסיס הטירונים בצריפין. חלק מחברי לפלוגה נשלחו לפרוק ספינות מלחמה. לפי התיאורים ששמעתי מפיהם לאחר מכן, היו אלה ספינות מלחמה צרפתיות. אחרים נשלחו לשמור במוצבים מול הגבול עם מצרים. אני שוחררתי ממשימות אלו. כמה מהחיילים והמפקדים בפלוגה שלי, שקינאו בי בשל כך, אמרו, שעלי להודות לביטחון שדה, שדאג לפטור אותי ממשימות קשות אלה כמי שהיה ידוע בהשקפותיו השמאליות. המשימה היחידה שהוטלה עלי במהלך המלחמה היתה לקראת סוף הקרבות – לעזור להוריד חיילים פצועים מקרונות רכבת, שחנתה אי-שם במרכז הארץ, ולהעביר אותם לאמבולנסים שהסיעו אותם לבית חולים סמוך. עם שוך הקרבות נשלחתי כמתוכנן לקורס חובשים קרביים מזורז. בסיומו נשלחתי למרפאה של צה"ל בשארם א-שייח'. בהזדמנות אחרת אספר אולי כמה מחוויות השירות הצבאי שלי באזור הזה. אומר רק, שבאותם ימים התקשיתי להבין, מדוע מדינה צעירה, שטרם מלאו לה עשור שנים, יוזמת מלחמה חדשה, עוד לפני שהגלידו פצעי המלחמה הקודמת וכשחלק מתושביה עדיין נושאים עמם את אימי מלחמת העולם השנייה והשואה. האויב היה מצרים, ובעיקר – והתנועה הלאומית המצרית, ששאפה לפרוק מעליה את עולה של האימפריה הבריטית. הייתי אז בן שמונה-עשרה; רק שלוש שנים קודם לכן עזבתי את אלכסנדריה בה נולדתי וגדלתי ובאתי עם אמי ואבי לישראל.  

אחת-עשרה שנים מאוחר יותר, חרף שינויי העתים, שוב הלכו וקדרו השמים במזרח התיכון: סכנת מלחמה חדשה ריחפה מעליו, והיה ברור שישראל תהיה שותפה לה – ואולי גם היוזמת. בישראל שרר מיתון כלכלי חריף שגרם תחושת ייאוש כללית, וזו באה לידי ביטוי בין השאר  באִמרה, "האחרון יכבה את החשמל בנמל התעופה בלוד". בעולם נמשכו ההפצצות האמריקאיות בווייטנאם, כת הקולונלים באתונה הכבידה ידה על העם היווני, והתעצמו המאבקים לחירות בעדן, בגיניאה וברודזיה (היום זימבבווה).

את השבועון זו הדרך הוצאנו לאור בחדר,  במבנה ישן ברחוב בר-כוכבא בתל-אביב, שם נמצאו המשרדים של רק"ח, הרשימה הקומוניסטית החדשה בישראל. זה השם שכפו השלטונות על הפלג  של המפלגה הקומוניסטית הישראלית בעקבות פילוגה בקיץ 1965, שאליו השתייכתי. למשרד ברחוב בר-כוכבא בתל-אביב הגענו אחרי שהתגלגלנו במקומות שונים – בית-הדפוס הקטן של מאיר גיל בירושלים מול הבניין הישן של הכנסת, ביתו של מאיר וילנר ברחוב גאולה בתל-אביב, ה"בר האמריקאי" ברחוב אלנבי בתל-אביב סמוך לטיילת ובניין נוסף ברחוב הירקון בתל-אביב, שבאחת מקומותיו קיבלו יצאניות את לקוחותיהן. כתבי-היד, פרוטוקולים של ישיבות המערכת וקטעי עיתונות היו דחוסים כולם בתיק-יד עב-כרס, שסחבתי אתי ממקום למקום. ההיסטוריה של ימיו הראשונים של זו הדרך שייכת לפרק אחר בחיי המפלגה הקומוניסטית. בחדר שהוקצה לנו במשרדים בבר-כוכבא נדחקנו כולנו – העורכים מרים אלגזי, בת-זוגי דאז, ויהודה אונגר, הנערה-השליחה יהודית זליג, מתנדבת צעירה, האחראי מטעם הלשכה הפוליטית של המפלגה על העיתון, הד"ר וולף ארליך, ואני.

הריהוט במקום היה דל: שני שולחנות עבודה ישנים עם מגרות חורקות, שני שולחנות מתקפלים רעועים, חצי תריסר כיסאות וארון עם עמודים ומדפי מתכת, שנשען אל הקיר ואיים ליפול. ואומנם, פעם אחת הוא התמוטט וקבר תחתיו את המתנדבת  ואת יהודה אונגר. בחדר היו שני חלונות ודלת הזזה מזכוכית, שאפשרה לכל מי שעבר בקומה להיכנס, להתעניין בשלומנו ובמעשינו, ולהשבית אותנו בכך מעבודתנו.

יום העבודה של מרים ושלי נמשך גם בבית. גם בשעות הקטנות של הלילה היו ידינו  מלאות עבודה: כתיבה, תרגומים, הכתבה, עריכה, עימוד, הגהות, השוואות וחיפוש אחר תמונות. בבקרים הייתי הראשון להגיע לעבודה. אחרי היתה מגיעה מרים, שקודם לכן היתה מלווה את בננו גדי לגן-הילדים השכונתי. מאוחר יותר היו מגיעים יהודית זליג, שהיתה פעילה בערבים בברית הנוער הקומוניסטי, ויהודה אונגר, שנמנה עם הנהגת מחוז השפלה של המפלגה. באותם ימים חבש אונגר את ספסל הלימודים בבית הספר של המפלגה  הקומוניסטית במוסקבה.

מדי יום חמישי בשבוע היינו מתכנסים לישיבת מערכת כדי להעריך את הגיליון האחרון של העיתון ולקבוע בקווים כלליים באילו נושאים יעסוק הגיליון הקרוב ומי יטפל בהם. בימי שני היינו עורכים ישיבת מערכת נוספת, חפוזה. ישובים על קוצים בגלל דוחק הזמן – תיכף סוגרים עיתון – והיינו עורכים מה שנקרא בכל מוסדות המפלגה "ביקורת ביצוע". וולף ארליך היה מעביר סקירה פוליטית, שהיתה מבוססת על הדיונים שהתקיימו יום קודם לכן בישיבה השבועית של הלשכה הפוליטית של המפלגה. בסיכום הישיבה היינו קובעים את התוכן הסופי כמעט של העיתון ואת צורתו.

באותו יום שני, ה-15 במאי, על רקע המתיחות הגוברת בין ישראל ושכנותיה מצרים וסוריה, הצעתי מתוך שכנוע עמוק ונחרצות, שהידיעה הראשית והמאמר הראשי של העיתון באותו שבוע יתריעו מפני סכנת מלחמה ממשית, קודם כל בדרום עם מצרים – ואולי גם בצפון עם סוריה. לתדהמתי התנגד וולף ארליך באופן לא פחות נחרץ להצעה. צר לי שאינו נמצא היום בין החיים כדי להגיב על הדברים מנקודת מבטו. ארליך טען בביטחון, שלא תהיה מלחמה, האמריקאים אינם מעוניינים במלחמה במזרח-התיכון בגלל הסתבכותם ההולכת וגוברת בווייטנאם. בדיוק בנקודה זו חשבתי להפך – דווקא בגלל ההסתבכות בווייטנאם עלול הממשל האמריקאי לחמם מוקד מלחמה נוסף בעולם. כשהתלהט הוויכוח בינינו, נופף ארליך בנימוק המוחץ. דעתו, שלא קיימת סכנה ממשית לפרוץ מלחמה באזורנו, אינה מבוססת רק על הערכתו האישית, אלא על הערכת הלשכה הפוליטית, שדנה בעניין יום קודם לכן. נימוק-המחץ של ארליך לא שינה את דעתי, אך נשארתי מבודד באותה ישיבה. ראוי אולי להוסיף, שהייתי אז פעיל פוליטי צעיר, עוד לא מלאו לי שלושים כשבידי הופקדה עריכת ביטאון המפלגה – ואילו וולף ארליך היה מוותיקיה וחבר מוסדותיה הבכירים. שקלתי את האפשרות להתפטר מתפקידי כעורך העיתון אך ויתרתי על הרעיון. בשל החשש הכבד לפרוץ מלחמה החלטתי שאני חייב להמשיך בתפקידי.

ביומיים שנותרו עד הוצאת העיתון באותו שבוע, למרות תסכולי, עשיתי את עבודתי כרגיל. ככל שעקבתי אחרי החדשות הייתי נסער יותר, והמוראל שלי ירד עוד ועוד. גיליון זו הדרך של ה-17 במאי הסתפק בכותרת ראשית, שלדעתי לא שיקפה את מצב החירום. היא אמרה: "רה"מ והרמטכ"ל מאיימים בפעולה צבאית; אוּ תאנט (מזכיר האו"ם דאז) קורא לשמירת השקט בגבולות". שאר הידיעות המרכזיות עסקו באירועי יום הניצחון על גרמניה הנאצית, בהם השתתפה משלחת סובייטית. לימים תהיתי, אם העמדה ההססנית שהפגינה הנהגת המפלגה הקומוניסטית הישראלית באותו שבוע ביחס לסכנת המלחמה הצפויה תאמה גם את עמדתה של הנהגת המפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות. למיטב ידיעתי, באמצע מאי 1967 גם ההנהגה הסובייטית לא העריכה נכון, שקיימת סכנה ממשית לפרוץ מלחמה במזרח-התיכון.

אינני זוכר אם ביום חמישי, ה-18 במאי, התקיימה הישיבה השבועית של מערכת העיתון או שהסתפקנו בהתייעצויות במסדרון או בטלפון. למחרת, ביום שישי בצהריים, הלכתי לראיין בתל-אביב את עודד קוטלר, שזכה באותה השנה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בקאן על תפקידו בסרט, שלושה ימים וילד, בבימויו של אורי זוהר. את הריאיון ערכתי בגינה הציבורית בכיכר דיזנגוף. נוסף לסרט, שמצא חן בעיני, נהניתי גם מהריאיון עם עודד קוטלר, אותו לא הכרתי קודם לכן. תוך כדי השיחה החלטתי, שאציג את דבריו בעיתון ברצף, כמונולוג שאינו נקטע על-ידי שאלותי. כך נהגתי גם במקרים אחרים כשביקשתי להביא לקוראים את דבריהם של מרואיינים כדיבור חי ושוטף.

חזרתי הביתה והמשכתי לעקוב אחר החדשות, שלא הותירו אצלי כל ספק: האזור מידרדר בצעדים בטוחים למלחמה נוספת. בשעה אחת אחר חצות העירו אותי דפיקות חזקות על הדלת  משנתי הטרופה. שני חיילי מילואים עמדו בפתח ונתנו לי ביד צו 8, צו קריאה לגיוס חיילי מילואים בשעת חירום. הפקודה היתה להתייצב בבוקר במקום המפגש של יחידת המילואים אליה השתייכתי. הספירה לאחור לקראת המלחמה החלה.

מרים, שהיתה בחודש השביעי להריונה, עמדה מאחורי כמו מאובנת ולא אמרה מלה. בחמת זעם אמרתי משהו בנוסח, "חבל מאוד שאת צו החירום לא קיבלו וולף ארליך וחבריו להנהגת המפלגה, שהעריכו שלא תפרוץ מלחמה." התאפקתי לא לצעוק, שלא להעיר את גדי בן החמש וחצי משנתו. כיוון שלקחתי בחשבון שאיעדר ימים רבים מהבית, הכנתי את עצמי לשירות מילואים ארוך. דחסתי כל מה שיכולתי לתוך תרמיל המילואים הקבוע שלי, אך במקום לחזור לישון את מעט השעות שנותרו עד הבוקר – קשה לי להאמין כשאני חושב על זה היום – התיישבנו מרים ואני ליד השולחן לעבוד: הכתבתי למרים אחוזת השינה את הריאיון עם עודד קוטלר.

בשבת התייצבתי מוקדם בבוקר במקום המפגש של היחידה – גדוד מילואים של חיל רגלים – במרכז שכונת מגורים ביפו. לאט-לאט החלו להגיע חיילי מילואים נוספים ומיד שקעו בשיחות בענייני השעה. תגובות המגויסים נעו בין התלהבות קולנית לקראת היציאה למלחמה לבין דאגה רפוית-קול לקראת הבלתי צפוי. לא רק פרשנויות פוליטיות היו שם. כמו תמיד, לא חסרו סיפורים והלצות אופייניים של מפגשי גברים, שבמרכזם נשים וסקס. בשלב מוקדם זה נדחקו טרדות הבית, המשפחה, הפרנסה והעסק וכאילו נותרו מאחור. ככל שהתארכה הציפייה, ובתוך חוסר הוודאות ביחס לצפוי לנו באותו יום, נהיינו רעבים. לא סיפקו לנו שום דבר לאכול. מי שלא הצטיידו בבית בכריכים קנו לעצמם משהו לאכול במזנונים שהיו פתוחים באותה שבת.

רוב הזמן עמדתי לבדי, כמו בתוך קונכייה בלתי נראית. הייתי שקוע במחשבות על מה שקורה ועל מה שעוד צפוי, ובדאגות בענייני המשפחה שהשארתי מאחורי. מודע לעובדה, שדעותי הפוליטיות רק ירגיזו את שומעי, העדפתי בשלב מוקדם זה לשמור על פרופיל נמוך. פחדתי. זכרתי היטב את פרשת מעצרם בצבא של קומץ חברי המפלגה הקומוניסטית, שהביעו בפומבי את התנגדותם למלחמת סיני-סואץ ב-1956 בזמן שירותם במילואים.

הטרידה אותי גם השאלה, מה יהיה טיב יחסי שלי עם שלושה אנשים ששירתו אתי באותה יחידה. עד לפני כשנתיים, שלושתם היו כמוני חברים באותה מפלגה, אך בעקבות הפילוג שהתחולל בשורותיה באוגוסט 1965 (פילוג שהמפלגה לא התאוששה ממנו עד היום), הם הכריעו לטובת הפלג שבראשו עמדו משה סנה, שמואל מיקוניס ואסתר וילנסקה, ואילו אני השתייכתי לפלג שבהנהגתם של מאיר וילנר, תופיק טובי ואמיל חביבי. כרסם בי חשש, שלצערי הרב התאמת, שהפלג היריב יצדיק את המלחמה, יגדיר אותה מלחמת מגן ויתמוך בה. כשפגשתי אותם שלושה חברים, התחוור לי מיד, שהנהגת מפלגתם הכינה בעוד מועד את חבריה לאפשרות שתפרוץ מלחמה ושבכוונתה לתמוך בה ובממשלה שתחולל אותה. ואומנם, כשפרצה המלחמה היא הגדירה אותה "מלחמת התגוננות וקיום". למזלי, השלושה לא ביטאו עמדה אחידה. אחד תמך בעמדת הממשלה במלחמה הצפויה, אך נמנע מלתקוף אותי בשל התנגדותי הנחרצת למלחמה. השני הפגין להט פטריוטי והטיח בי מילות גנאי, שהייתי רגיל להן מהיום שפרץ הוויכוח החריף בתוך המפלגה, ויכוח שעוד החריף לאחר הפילוג. אחת מהן, זו שמעלה בי עד היום חיוך מר,  "ניהיליסט לאומי" – הגדרה נבובה ל"בוגד בעמו". ואילו השלישי ביקש ברוח טובה, שכל אחד מאתנו ישמור לעצמו את דעתו על המשבר ועל המלחמה הצפויה ושלא נתעמת בעניין. עם החבר הזה, שלא נמצא היום בין החיים, פעלתי ביחד בענייני פועלים – הוא כפעיל פוליטי מסור מאוד במפעלים של אזור גוש דן, ואני ככתב ביומון הקומוניסטי קול העם. מהרגע שבו התבררה לי עמדתם הפוליטית של השלושה, הכנתי את עצמי לימים של בדידות פוליטית מזהרת, שמן הסתם תלך ותתעצם, במיוחד לאחר שיפרצו קרבות ותיוודע דעתי נגד המלחמה.

מיפו הוסענו לאחד מבסיסי צה"ל סמוך לרמלה להתארגנות. נוסף על הציוד האישי שקיבלו כל החיילים – בגדי עבודה, לבנים להחלפה, מגבת, גרביים, נעליים, שמיכות, תת-מקלע עוזי, מחסניות – העמיסו עלי, בתוקף תפקידי כחובש פלוגתי, זוג תרמילי צד עם ציוד עזרה ראשונה ואלונקה מתקפלת.

בשעת בין ערביים, לקראת צאת השבת, יצאנו בשיירת משאיות לדרום. בדרך חצתה השיירה ישובים שונים. המוני בני אדם עמדו בשולי הכביש, מחאו לנו כפיים, הריעו לנו. היו נשים שהשמיעו סלסולי שמחה כאילו ליוו אותנו ליום כלולותינו, אחרים השליכו עלינו סוכריות. השמחה רק הוסיפה לתחושת הזעף והדכדוך שלי. למרות הצפיפות הרבה ששררה על המשאית, נשען על דופן הסולם שלה, החלקתי אט-אט את גופי עד שאחורי נגעו ברצפת ארגז המשאית והתיישבתי. הצטנפתי בקדרותי. בתוכי הרגשתי שאינני שייך לכאן. הרגשתי כאחת הדמויות בסיפור הכבשים של פנירז' בפנטגרואל של פרנסואה רבלה. לאחר שקנה פנירז' מן הסוחר כבש אחד והשליך אותו מן הספינה בה שהו למים, קפצו אחריו אחד-אחד הכבשים לים וטבעו. בעיני, בני אדם שהם חסידים של קונסנזוס כמוהם ככבשים: מה שעושה האחד, חבריו הולכים בעקבותיו.

בחשכה הגענו למקום כינוס הכוחות בגזרת קציעות-קדש ברנע-ניצנה באזור נחל רות על הגבול עם מצרים. השטח דמה מאוד לשטח שבו התאמנו חודשים אחדים קודם לכן במסגרת גיוס פתע של יחידת המילואים שלי, שנמשך 48 שעות. וכמו בפעם הקודמת, גם הפעם נצטווינו לחפור עמדות ותעלות בקרקע הסלעית. המשימה היתה קשה ומתישה.

הימים שקדמו לפרוץ המלחמה זכו בכינוי ימי ההמתנה. בשעות היום היינו עסוקים בשיפור עמדות ובאימונים ובלילות יצאנו לתורנויות שמירה. חלק ניכר מהשיחות בין החיילים  נסבו על החדשות ששמעו חיילים שהביאו עימם טרנזיסטור. חלק ניכר מהחדשות בקול ישראל עסקו בנאומי הרהב שהושמעו בקול הרע"ם (הרפובליקה הערבית המאוחדת( מקהיר, ששירתו להפליא את אבירי המלחמה שלנו, הששים אלי קרב. מכונת התעמולה הרשמית טיפחה את החרדה שאחזה בציבור בארץ לשמע נאומי הרהב ששודרו מתחנת הרדיו בקהיר, את הדמגוגיה הניצית של הפוליטיקאים, שהתחרו ביניהם מי יפגין יותר פטריוטיזם מתלהם, ואת ההתלהבות שניסו אמנים ובדרנים מתנדבים להפיח בכוחותינו. כולם התגייסו להעלאת המוראל של המגויסים ושל מי שנותרו בעורף. בהמשך, במהלך המלחמה, חילק צה"ל לחייליו חינם אין כסף את דף, תרומתו של עורך השבועון העולם הזה, אורי אבנרי למאמץ המלחמה ולהעלאת מוראל הלוחמים. בגיליון מ-9 ביוני 1967, תחת הכותרת הראשית "המטרה – דמשק!", קרא אבנרי להלום בסוריה. אמת: מאז שינה אבנרי רבות מדעותיו ויש לו זכויות רבות, אך לא זכור לי שהכה על חטא תרומתו המוראלית לאסון המלחמה. באותם ימים גם ז'אן-פול סארטר וחסידיו אכזבו, מאחר שמיהרו לספק אליבי מוסרי לתוקפנות הישראלית, בהציגם אותה כפעולת התגוננות מפני איומי השמדה.

אבק וחול המדבר חדרו לכל חור וסדק – לאוהלים, לבגדים, לעיניים, לאף, לאוזניים, לנשק האישי. בשעות היום שרר חום כבד, בלילות היה קר. הזעת יתר, מחסור במים והיעדר תנאים סניטריים נאותים גרמו לעלייה משמעותית במפלס הלכלוך והסרחון, ואנשים החלו לסבול משלשולים. כדי להתגבר, ולו במעט, על הדכדוך שהשתלט עלי ושהתגבר מיום ליום, החלטתי לעשות משהו עם עצמי. למרות שלא חשתי שותף להתלהבות שמסביבי, רציתי לשמור על מוראל אישי נאות. ונכון, אני מודה: ביקשתי להתבדל מן הרוב. קודם כל חזרתי לקרוא. בדקה האחרונה, ממש לפני שעזבתי את הבית ביום גיוס החירום, דחפתי לתרמילי האישי את האוטוביוגרפיה של צ'רלי צ'פלין, קורות חיי, בתרגום צרפתי.

נוסף על כך שיפרתי את הופעתי החיצונית. רציתי להיבדל מאלה שטיפחו הופעה מדברית וקרבית. כמעט כולם היו בלתי-מגולחים, רבים גידלו זקני פרא, מאובקים, מלוכלכים ועלו מהם ריחות זיעה דוחים. על בגדיהם, בצד האבק, בלטו כתמים לבנים, כתמי מלח הזיעה של גופם. סחבתי מאוהל המטבח שתי קופסאות פח ריקות של מציות. הייתי ממלא אותן בבוקר במים מתוך עוקב המים שעמד ליד המטבח, מניח אותן על מעקה העמדה, וכך, תוך זמן קצר, עמדו לרשותי מים חמים. את הפטנט הזה למדתי מאמי, שנהגה לרחוץ אותנו הילדים בקיץ במים שחיממה בגיגית תחת השמש. במים החמים התגלחתי, התקלחתי וכיבסתי את הבגדים המלוכלכים. כשהייתי מתייצב נקי ומגולח למשעי באוהל המרפאה הגדודי או באוהל המפקדה נראיתי כמי שזה עתה הגיע מהבית. זה הרושם שעוררתי אצל מפקד הגדוד, שפגש אותי באוהל המרפאה ושאל אותי בטון מופתע, "מי נתן לך לצאת לחופשה?"

כמעט כל יום הייתי כותב הביתה. המכתבים נשתמרו אצל מרים והיא מסרה לי אותם ממש בימים אלה, אחרי שכמעט סיימתי לכתוב את עיקר סיפור השתתפותי במלחמת יוני 1967. להפתעתי, תוכנם לא סתר את  זיכרונותיי.

שוב ושוב ביקשתי לדעת כיצד מסתדרים מרים וגדי נוכח קשיי היום-יום והחשש מהמלחמה הצפויה. מודע לעובדה שמרים נשאה עמה את צלקות ילדותה במלחמת העולם, כתבתי לה: "מכאן אני יודע את מחשבותייך אודות העבר הרחוק, והנה עתה שוב סכנות". הפצרתי בה: "התגברי ובמיוחד עשי שגדי לא ירגיש לא בביטחון, העסיקי אותו כל הזמן". זיכרון של אבי, דאגן בלתי נלאה, עלה באחד המכתבים הראשונים בו כתבתי: "אודה שלעתים אני נתקף שקט על כך שאבא אינו חי, הוא בוודאי היה נתקף עוויתות דאגה ומי יודע מה היה סופן." התגעגעתי מאוד לבית ולמשפחתי הקטנה. בימים ההם אנשים לא ידעו את מינו של העובר בבטן אמו, אך זה לא מנע ממני להיות כמעט בטוח שתיוולד לנו בת, וכבר קבענו את שמה, יסמין.

תיארתי במכתבים מקצת מחוויות ההמתנה, נזהר לא לחשוף "סודות צבאיים". ב-30 במאי כתבתי, "לידי שר מישהו, האחרים מקשיבים ועיניהם געגועים וכיסופים לאם, לאשה, לאב, לילדים, לבית". יום קודם לכן כתבתי, "היום לפני הצהרים שמענו, כמה חברים לצרה, את השיר "אילו כל האוהבים" של יוסי גמזו; צריך היה לראות את פני האנשים המבוגרים והיותר צעירים כאשר שמעו את מלות הבית, "אילו כל האמהות המסו בדמעות את סוללות התותחים..." כשסיימתי לקרוא את ספרו של צ'פלין, הרשיתי לעצמי לצטט מתוכו, בתרגום חופשי, שורות אחדות מהנאום המפורסם בסרט הדיקטטור הגדול: "חיילים! אל תיכנעו לבריונים אלה, לאנשים אלה הבזים לכם, המשעבדים אתכם, (...) המכתיבים לכם את מעשיכם, את מחשבותיהם ואת רגשותיכם! (...) המתייחסים אליכם כאל עדר בהמות ומשתמשים בכם כבשר תותחים! אינכם מכונות! אתם אנשים! לבכם גדוש אהבה לאנושות! אל תשנאו!"

למרות שהייתי מודע לאפשרות שעיניו של "אדם שלישי" בלתי רצוי שוזפות את מכתבי החיילים הביתה, לא נמנעתי מלבטא את התנגדותי הנחרצת נוכח סכנת המלחמה שבפתח וחלקם של פוליטיקאים נצים. לא אחת ביקשתי שזו הדרך יוקיע את חברינו לשעבר, אנשי "הדוקטור", כוונתי היתה לד"ר משה סנה, בעיקר בשל תמיכתם הנלהבת במלחמה הצפויה.  

כחובש פלוגתי לא היה לי הרבה מה לעשות. אנשים פנו אלי עם כאב ראש או כאב בטן או אם נפצעו פצע קל. בתנאי שדה לא עמדו לרשותי האמצעים לטפל כיאות במי שסבל מחום גבוה או מפציעה קשה. מגויסים שלא יכולתי לטפל בהם הייתי מפנה לאוהל המרפאה הגדודית, שם טופלו בידי רופא וחובשים שהיו מצוידים בציוד רפואי רב יותר ומגוון משלי.

אהבתי את תפקיד החובש. עובדה זו הקלה עלי מאוד את השירות הצבאי, בסדיר ובמילואים, בסך הכל כשלושים וחמש שנים. כשעמדתי להתגייס התלבטתי הרבה בשאלה, מה אעשה בצבא. באופן חד-משמעי לא רציתי להיות לוחם, אך למען האמת, גם לא הכרזתי על עצמי כפציפיסט והעדפתי להתבטא ולנהוג כאנטי-מיליטריסט. בבסיס קליטה ומיון האיר לי מזלי. הרגשתי הקלה גדולה כשנכשלתי במבדקי טיס. כשסיפרתי זאת לחברי באוהל, הם חשבו שאני פראייר גמור. בהמשך, ברגע שקצין המיון שאל אותי, אם הייתי רוצה להיות חובש, קפצתי על ההצעה. חשבתי – וכך קרה בהמשך – שכחובש גדולים הסיכויים שאצליח לא לעסוק בלחימה ממש; להפך – אוכל לטפל באנשים, בחיילים ישראלים וב"חיילי אויב", אולי גם להציל חיים. שאיפתי התגשמה מהר יותר מכפי שיכולתי לחלום. בדצמבר 1956, כשסיימתי קורס חובשים, סופחתי למרפאה הצבאית, שפעלה בשארם א-שייח' לאחר כיבושה בידי צה"ל מידי המצרים. כאן טיפלתי הן בחיילי צה"ל  והן בשבויי מלחמה מצריים.

בשנות השירות הצבאי שלי, בסדיר ובמילואים, עבדתי קשה בתפקידי כחובש, אך אהבתי את עבודתי. היא גרמה לי תחושה של סיפוק. מבחינה מוסרית ומצפונית, החובשות פתרה לי הרבה התלבטויות. גם היום אני מביט על מה שעשיתי בתפקידי כחובש במצפון שקט. חיילים אהבו אותי, הם סמכו עלי כשנפצעו, כשחלו, כשנזקקו לי. מפקדים שדאגו לפיקודיהם, במיוחד לטירונים שלהם, גם הם בטחו בי. השבויים המצריים במחנה השבויים בשארם א-שייח' אהבו אותי מאוד – מה גם שדיברתי את שפתם, הערבית המצרית של נעורי.

שכני לאוהל הסיירים היה צעיר דתי חובש כיפה, מבוגר ממני בכמה שנים, חביב ובעל מזג נוח. הוא היה הפקיד הפלוגתי. בחיים האזרחיים היה אגרונום, אנטומולוג (חוקר חרקים). הוא הופתע, אך לא נבהל כשאישרתי באוזניו את מה ששמע כבר מפי חיילים אחרים שהזהירו אותו, שחברו לאוהל הוא רחמנא ליצלן גם אתיאיסט וגם קומוניסט. חרף הבדלי ההשקפות בינינו והוויכוחים התכופים שניהלנו שררו בינינו יחסים של כבוד הדדי ונכונות לעזור איש לרעהו. הם השתפרו עוד יותר, כאשר התברר לו שאכן, כפי ששמע עוד מחיילי מילואים דתיים ותיקים בגדוד, בשעת הצורך איני מסרב לבקשות להשלים מניין לתפילה. ההשקפה הדתית היהודית, לפיה אשה נחותה מגבר ואינה ראויה להשלים את מניין מתפללים תמיד קוממה אותי, אך לא מנעה ממני להיענות לבקשה כג'סטה חברית.

שכני ואני נהגנו להחליף בינינו מכתבי עידוד, ששלחו תלמידות ותלמידים מכל הגילים לחיילים האלמונים שגויסו למלחמה. רבים מהילדים חזרו על מה שמוריהם שיננו באוזניהם, ש"טוב למות בעד ארצנו". הנה אחד: "מאחל לכם שתנצחו את הערבים הרעים האלו ותתנו אמץ רב. ואני מקווה שתנצחו את הערבים ושנשמיד להם את ארצם". נערה אחרת כתבה: "הפלאפל שלנו טעים, לך ובדוק איך זה בקהיר!" לתלמידת תיכון שהתרברבה, "כבשנו את סיני נכבוש גם את מצרים – אם...", כתבתי מכתב תשובה בו ניסיתי לצנן את הלהט המלחמתי שלה. אחרי המלחמה שלחה לי תלמידה זו  מכתב נוסף, אך הפעם התוכן שלו והטון שלו היו שונים משהו. נחמה פורתא. לאחרונה איתרתי גם אותה ושלחתי לה בפקס עותק ממכתבה האחרון.

מחשבותי לא היו מרוכזות רק בגורלי האישי אם תפרוץ מלחמה. דאגתי למשפחתי הקטנה ולאמי. למען האמת, לא הצטערתי שגם אני גויסתי, היה לי חשוב להיות עם כל האחרים ולחיות אתם בשעות גורליות אלו. ככל שהתחוור לי כי פנינו למלחמה, וכי חיילי הגדוד שלנו עלולים ליטול חלק בקרבות הצפויים, העליתי לעתים בדמיוני הקודח תסריטים שונים, צעדים שיכולתי לעשות כדי למנוע את פרוץ המלחמה. אני מודה, היתה זו שאיפה יומרנית. האפשרות הראשונה שעלתה במוחי היתה להימלט מהמקום בו נערכו הכוחות למלחמה ולגלות לעולם את מה שעומד לקרות. חשבתי שגילוי הסוד עשוי למנוע את פרוץ המלחמה ולמנוע קורבנות משני הצדדים. הייתי מודע לכך, שהמחיר האישי שהייתי נדרש לשלם עבור פעולה מעין זו יהיה גבוה מאוד. הבאתי בחשבון שאיחשב בוגד. התגברתי על ההיסוסים שלי בתובנה שמניעת המלחמה תחסוך חיי אדם, וזה נראה בעיני חשוב יותר לאין שיעור מהקורבן האישי.

כשבדקתי את שטח היערכות הכוחות שלנו גיליתי, שלא יעלה בידי להסתנן אל מחוץ לו. הסיכון שאוקע על-ידי השלטון ודעת-הקהל כעריק וכמי שחושף סוד צבאי, לא הרתיע אותי. בתוכניות שרקמתי בראשי לא כללתי אף אדם נוסף, לא את בני משפחתי ובוודאי לא את חברי למפלגה. בסופו של דבר לא ברחתי מהמקום, כי הגעתי למסקנה הסבירה, כך נדמה לי, שבתור חייל פשוט אין לי כל סיכוי שמישהו ישמע לקולי ויתייחס אלי ברצינות, שאצליח להזעיק את העולם ולמנוע את המלחמה. מה שהכריע את הכף היה החשש שלי, שצעד כזה יפגע קשה בבני משפחתי הקטנה, שלא היו שותפים לתוכניותי. עכשיו, כשאני כותב את הדברים האלה, התוכניות האלה נראות לי הזויות, אך בימים ההם התייחסתי אליהן ברצינות גמורה.

במהלך יום רביעי, ה-24 במאי, בעקבות ידיעות שנשיא מצרים הורה על חסימת מיצרי טיראן לשיט אוניות ישראליות, עברה בין המגויסים  שמועה מפה לאוזן, שלמחרת יוצאים למלחמה. באוהל מפקדת הגדוד ובאוהל המרפאה שררו מתח ודריכות לקראת הצפוי. החלו בהכנות – בדיקת תקינות כלי הנשק, חפירת עמדות ותעלות נוספות, הנחת שדות מוקשים. נערכו גם אימונים שכללו תרגילי התקפה על מוצבים. אצלי ואצל מגויסים נוספים התחזקה ההרגשה, שהנה קרבה שעת השי"ן ליציאה למלחמה. אנשים דיברו על ההתפתחויות הפוליטיות האחרונות שעליהן דיווח הרדיו. אחרים ניסו את כוחם בתכנון הקרבות הצפויים. ועדיין לא יבש מעיין הבדיחות וההלצות שהשמיעו בדחנים להנאת מאזיניהם.

בלילה שבין רביעי לחמישי לא הצלחתי לעצום עין. הייתי מוטרד מן השאלה, מה קורה בבית. ניסיתי לדמיין לעצמי, כיצד מסתדרת מרים עם גדי כשהם לבד בבית. שיערתי שאמי, שהתגוררה לא הרחק מדירתנו, תמשיך לפקוד אותם וכהרגלה תעשה איתם את ארוחת ליל שבת. חשבתי גם כמובן, איך מסתדרים בלעדי בעיתון. ככל שסכנת המלחמה הפכה ממשית יותר, גבר גם כעסי על העמדה ההססנית של הנהגת המפלגה בימים שקדמו לגיוס החירום. היא התעשתה למחרת גיוס החירום. בפגישתי הראשונה עם מאיר וילנר אחרי המלחמה הוא דאג למסור לי על התפנית שחלה בעמדתה. מן הסתם הוא ידע על הוויכוח הקשה שניהלתי עם ארליך במערכת זו הדרך ימים אחדים לפני הגיוס. בעקבות גיוס החירום קלטה הנהגת המפלגה שעל האזור מאיימת סכנת מלחמה ממשית ושאותה תיזום ישראל בגיבוי אמריקאי גלוי או מוסווה –  והתייצבה נגדה. על עמדתה זו שילמה מחיר כבד; ב-15 באוקטובר 1967 התנקש חבר תנועת "חירות" חמוש בסכין בחייו של מאיר וילנר.

אך השאלה העיקרית שהעסיקה אותי באותו לילה היתה, כיצד אנהג אני אם אשלח לקרב. למרות שהייתי מודע לאפשרות שאפגע, כמוני כשאר המשתתפים בלחימה, לא חששתי לגופי; חששתי בעיקר לנפשי ודאגתי לגורל משפחתי. מאז ומתמיד ידעתי שאיני מסוגל לירות בבן-אדם, לפצוע אותו, להרוג אותו. ידעתי, בשדה הקרב קיימות רק שתי אופציות: פוגע ונפגע, הורג והרוג. ידעתי שהרצון לשרוד ולחיות הוא שמכתיב את התנהגותו של כל לוחם בקרב, ושלא קיים מצב בו עומדת בפניו האפשרות לבקש הפסקה במשחק, להודיע "פּוּס, אני לא משחק – אל תפגעו בי". הטרידה אותי מאוד השאלה, כיצד אחיה עם עצמי אחרי המלחמה אם איאלץ לנהוג כפי שמצפים מכל חייל בקרב – לירות, לפגוע, ולהרוג כדי לשרוד. אבל בשום שלב לא עלתה במוחי המחשבה לערוק.

השעות נקפו, עלה השחר ואני נותרתי לכוד בסבך השאלות שהטרידו אותי כל הלילה. המפקדים הכינו אותנו לתזוזה. עכשיו גברה דאגת האנשים. הם הפכו פחות פטפטנים. ככל שהתקרבה שעת היציאה לקרב נחלשו הרברבנות ורוח הקרב.

המתח התפוגג בבת אחת, כאשר התבשרנו שאיננו יוצאים עדיין לקרב, ששעת השי"ן ליציאה למלחמה נדחתה. נדחתה – אך לא בוטלה, הדגישו המפקדים. לפי הנחיה מגבוה, אני משער, הם העבירו לנו את התחושה, שהמלחמה בלתי נמנעת; המלחמה בוא ותבוא ו"אנחנו כמובן נהיה המנצחים". באחד הימים ביקר בשטח הכינוס גם מפקד האוגדה, האלוף אריאל שרון, שנהנה אצל האנשים מהילה של פייטר השש לקרב. חזרנו לחיי השגרה להם הורגלנו עד אז. גם אני שבתי לאורח החיים היומיומי שסיגלתי לעצמי. במקביל גברו אצלי הדאגות והבדידות.

הימים והלילות חלפו לאיטם. מן הידיעות שהגיעו אלינו דרך הרדיו, מדברי פרשנים בפרוטה ובאמצעות "רב-סרן שמועתי", הבנו שההתרוצצות במסדרונות המדיניים ומאחורי הקלעים אינן מפריעות להכנות למלחמה. לא רק הצבא הוכן למלחמה – גם העורף. לימים נודעה עוצמת הלחץ שהפעילו גורמים רבי השפעה במערכות הפוליטית והצבאית להקמת ממשלת ליכוד לאומי וליציאה למלחמה. נמצאו מי שהרחיקו לכת ותיארו אותם כאיומים בהפיכה צבאית. האווירה התלהטה בציבור ובתקשורת בעקבות "נאום הגמגום" של ראש-הממשלה לוי אשכול בשידורו לאומה ביום ראשון ה-28 במאי. ימים ספורים לאחר מכן צורפו משה דיין ומנחם בגין לממשלה, שהפכה לממשלת "ליכוד לאומי".

חזרתי לשגרה שבניתי לפני ההכנות ליציאה למלחמה. כל מה שעשיתי היה בבחינת ריפוי בעיסוק. לא ידעתי מה קורה בבית, איך מסתדרת מרים  בשלבי הריונה המתקדמים, מה עם גדי, שבאותו קיץ עמד לסיים את גן החובה ולעלות לכיתה א, ומה קורה בעיתון. סיקרן אותי לדעת, איזה קו הסברה נוקטים העיתון והמפלגה נוכח ההכנות הקדחתניות והגלויות ליציאה למלחמה. בלילות התקשיתי להירדם בגלל המחשבה הטורדנית שלא הניחה לי לרגע: מה אעשה אם איאלץ להשתתף בקרב. לא רציתי להיתפס לא מוכן. שחזרתי  בדמיוני קטעים מתוך ספרים אנטי-מלחמתיים שקראתי, מתוך במערב אין כל חדש של אריך מריה רמארק, הקץ לנשק של ארנסט המינגווי, יומן המלחמה של אנרי בארביס, ג'וני שב משדה-הקרב של דאלטון טרמבו. באף ספר לא מצאתי את הפתרון לבעייתי האישית שהטרידה את מנוחתי.

בקרב  גם חובש  נדרש להילחם כדי לשרוד. תפקידו אינו מצטמצם בטיפול בפצועים. הציקה לי השאלה, האם גם אני אתרום את חלקי לחשבון הדמים שבין ישראל לשכניה הערבים. לא יכולתי להימנע ממחשבות קונקרטיות עוד יותר. מה יהיה אם בין חיילי "האויב המצרי" יימצא חייל שהכרתי – אותו או את משפחתו – ברובע בו חייתי באלכסנדריה או בשכונה בה החזיק אבי את בית-המרזח שלו? מחשבות כאלה כבר עברו בי בעבר בביקורים במחנה השבויים המצריים בשארם א-שייח' בעקבות מלחמת אוקטובר 1956.

המלחמה פרצה ביום שני, ה-5 ביוני 1967. בשבת שקדמה לה הוציאו יחידות מילואים מסוימות  את חייליהן לחופשת סוף שבוע. האם היתה זו פעולה להרדמת ערנותו של הצבא המצרי? ערב פרוץ המלחמה הרגשתי תכונה ומתיחות גדולה מהרגיל באוהל המפקדה. הנחתי שהיציאה לקרב קרובה. שוב עבר עלי לילה לבן מורט עצבים. לפנות בוקר קיבלנו פקודה להתכונן ליציאה למלחמה. חלק מהמגויסים הפגין התלהבות, אבל רבים אחרים נראו מכונסים בתוך עצמם. הבלתי צפוי הדאיג, הפחיד. המפקדים כבר ידעו אילו משימות מוטלות עלינו.

בבוקר ניתנה לנו ההוראה להיות בכוננות לתזוזה. שעות ישבנו על הציוד שלנו בציפייה למתן האות. מפקד הגדוד הציג בפנינו את מהות המשימה שהוטלה על הגדוד שלנו במסגרת תוכנית המלחמה. יחד עם כוחות נוספים נדרש הגדוד לכבוש בקרב את המתחם המצרי המבוצר אום קָטָף. אום קטף תואר כמתחם שהיה מבוצר כהלכה על-פי דוקטרינה צבאית סובייטית. באופן קונקרטי, התפקיד שהוטל עלינו היה "לטהר" את תעלות ההגנה שהקיפו את המתחם, במילים פשוטות – להרוג, לפצוע, לשבות את החיילים המצריים שישבו בהן ביריות, ברימונים, בכידונים, בקרב פנים-אל-פנים. חולקו לנו פריטי ציוד שונים להתגוננות מפני התקפת גזים, מזרק אטרופין ויריעות מפלסטיק להגנה מפני מתקפה גזים, וכן פנס קטן לזיהוי בלילה.

בצהריים הועלינו לאוטובוסים. הנסיעה על הכביש לכיוון מערב ארכה כשעתיים. חצינו את הגבול למצרים. במהלך הנסיעה, ביודעי כבר מה מתוכנן עבורנו, גמלה בליבי ההחלטה: לא אפצע ולא אהרוג איש גם במחיר סיכון חיי. קבעתי לעצמי להתקדם עם שאר הכוח, אך לא לכוון את הנשק שנשאתי, תת-מקלע עוזי, נגד איש, גם אם אותקף. החלטתי שאטפל כמיטב יכולתי בנפגעים, ישראלים ומצרים כאחד. ברגע שהחלטתי מה אני כן עושה, התחלתי לשנן את כל הפעולות הנדרשות מחובש בטפלו בפצועים. השינון הרגיע אותי. ומכאן ואילך הרגשתי שהכרעתי נכון.

ירדנו מהאוטובוסים והמשכנו להתקדם מערבה במסע רגלי בשטח של דיונות וחולות טובעניים. לא אשכח את המסע הזה. חלקים ממנו רצים מול עיני גם היום כמו סרט אימים. הכבידו עלי התרמיל האישי, תרמיל החובשים, התת-מקלע, מחסניות התחמושת המלאות, שתי המימיות שהיו מלאות מים ואלונקת החובשים המתקפלת. כל צעד בחול הטובעני היה קשה מנשוא. ההתקדמות היתה איטית. הטיפוס בדיונות והצעדה בחולות היו מפרכים. התנשמתי והתנשפתי כמו קטר רועש. בגלל משקל גופי הכבד והציוד הרב שנשאתי, בכל צעד שעשיתי בחול שקעו רגלי עד גובה אשכי. הצעדה האיטית והמסורבלת גרמה גם לכך שכל העת נדלק אור הפנס שהיה תלוי עלי. לא רק האור של הפנס שלי נדלק – נדלקו גם פנסים של חיילים נוספים. המפקדים צעקו וצרחו לכבות את אור הפנסים, שהיה עלול לחשוף אותנו ולהפוך אותנו מטרות נייחות לאש מצרית, אך ללא הועיל. למסע המפרך בדיונות ובחולות נתלוותה הפגזה מצרית בלתי פוסקת. רק בדיעבד התברר שזו לא גרמה אבידות לכוח, אך בהחלט היתה מפחידה מאוד.

בכיבוש אום קטף השתתפו גדודים מחילות שונים, ובכללם כאמור גדוד הרגלים שלנו. צעדנו בשדרת מסע של טור אחד ארוך. ההוראה היתה, שכל כוח וכל חייל בכוח צריך לשמור על קשר עין עם זה שלפניו. אך ככל שירדה החשיכה, לא נשמרה ההוראה, כי אלה שצעדו בראש הטור לא הסתכלו מה קורה לצועדים מאחוריהם. תוך זמן קצר נפתחו רווחים גדולים. הפלוגה אליה השתייכתי היתה צמודה למפקד הגדוד ולצוות הפיקוד שלו. בחשכה קלטתי, שאיפשהו נוצר נתק בין הפלוגות שהרכיבו את הגדוד שלנו.

בתוקף תפקידי כחובש הוצבתי בסוף הטור של הפלוגה כמאסף. בשלב מסוים, תוך כדי הצעדה האיטית והמפרכת הבחנתי בחייל מהגדוד שלנו – איני יודע אם מהפלוגה שלי או מפלוגה אחרת – שייבב בהיסטריה וצעק שהוא לא יכול יותר. מפקדים וחיילים שעברו לידו צעקו לו משהו, אך לא נעצרו לעזור לו. מתישהו הוא נעלם לי מהעיניים. נבהלתי. בתור חובש חשבתי שמחובתי לעזור לו. חששתי שאנחנו עלולים לאבד אותו בחולות ובחושך, ולכן שבתי על עקבותי לחפש אותו. כשמצאתי אותו הוא היה עוד יותר היסטרי. הצמדתי את החייל לגופי ובידי הקפתי את גופו, פעם מימין ופעם משמאל, וגררתי אותו לידי. איש לא עזר לי. בקושי רב גררתי את עצמי והנה מצאתי את עצמי גורר אחרי אדם נוסף. עד היום אינני יודע מאין שאבתי את הכוח. תוך כדי הליכה, כך התברר לי מאוחר יותר, השליך מעליו אותו חייל מסכן  את החגור שהכביד עליו. כך הבאתי את הבחור עד למקום שממנו נצטווינו לחדור למוצב המצרי. מה קרה לו בהמשך, איני יודע. אחרי המלחמה, כשאותו חייל הועמד לדין משמעתי על הציוד שאבד לו בזמן המסע לכיבוש אום קטף, הוא סיבך גם אותי. כשנדרשתי להסביר מה קרה לציוד האישי שלו, ציינתי שכל תשומת לבי וכל כוחי היו נתונים למטרה אחת ויחידה – שנצא בחיים ושלא נתתי כל תשומת לב לציוד שאבד תוך כדי המסע המפרך. בסופו של דבר יצאנו שנינו מהעניין בלי עונש. אחרי למעלה משלושים וחמש שנים, לגמרי באקראי, פגשתי את חייל המילואים הזה בקיוסק שהחזיק במרכז תל-אביב. הוא לא זיהה אותי, אבל הוא בהחלט זכר את הלילה ההוא, את הצעדה הלילית המשותפת בדיונות.

אחרי הפסקה שערכנו במקום, קיבל הגדוד פקודה להיכנס למתחם ולהשתלט על התעלות – בעגה הצבאית "לטהר" אותן, כלומר להוציא את יושביהן מכלל פעולה, להרוג אותם, לפצוע אותם, להכניע אותם ולשבות אותם. איבדתי לחלוטין את תחושת הזמן. היתה אפלה גמורה. ידעתי שהפלוגה שלי צעדה מאחורי מחלקת הסיור שנלוותה למפקד הגדוד, אבל לא הבנתי מה בדיוק קורה. התקדמתי בשטח ובתעלות בכבדות, כמו סהרורי, כמו רובוט. גופי היה כבד עלי, כך גם ראשי. ביודעין, ובניגוד להוראות, לא טענתי את ה"עוזי" שלי. איני זוכר כמה זמן הלכנו. הלכתי והלכתי ולא היה לי מושג מה קורה איתי. שלא כהרגלי, לא הסתכלתי בשעון.

לפתע נפתחה עלינו אש. לא קלטתי מאיזה כיוון היא באה, מי ירה עלינו ובמה ירו עלינו. ברקע נשמעו קול מנוע טנק שהתקרב אלינו. ופתאום נשמע בום אדיר, פגז נפל בקרבתנו. כמו כולם לידי, גם אני הטלתי את עצמי על האדמה ועצמתי את עיני. הייתי בהלם. קריאות "חובש! חובש!" שהגיעו לאוזני החזירו אותי למציאות. כשהתעשתי קלטתי גם שלא נפגעתי. התקרבתי בזחילה למקום שממנו הגיעו קריאות העזרה. היה זה חייל שנפצע בכתפו, כנראה מרסיס או מנתז. חבשתי אותו בתחבושת אישית והשתדלתי להרגיע אותו. הבטחתי לו, שאדאג שיפנו אותו בהקדם לתחנת האיסוף. את החייל הפצוע הזה פגשתי שוב אחרי המלחמה במסדר חלוקת אות המלחמה לחיילי הגדוד. כל אימת שמפקד המסדר פיאר ורומם את המלחמה, החזיק אותו חייל באשכיו וצעק באספניולית, "ה... של אמא שלך!" ואנחנו בקושי הצלחנו לחנוק את  צחוקנו. באותו לילה, בעודי מטפל בפצוע הזה, זחל אלי חייל אחר ואמר לי, שבסמוך שוכב עוד חייל פצוע. זחלתי לעבר הפצוע השני. עיניו היו פקוחות והוא גנח בקול נמוך. מיד זיהיתי את הפצוע. זה היה הסייר שאולי, שהיה תמיד צמוד למפקד הגדוד והיה מוכר היטב לכל חיילי הגדוד. הוא נפגע קשה בראש. הנחתי תחבושת אישית גדולה על מקום הפצע. התקרבתי למפקד הגדוד ולחשתי באוזנו, ששאולי פצוע קשה ושצריך לפנות אותו מיד לתחנת האיסוף שבה נמצא הרופא הגדודי. כשהתברר שהרופא ותחנת האיסוף של הגדוד רחוקים מאיתנו, פנה אחד הקצינים לאחור לחפש אותם וקרא להם. זו היתה טבילת האש הראשונה שלי וההרוג הראשון שלי במלחמה הזו.

מעל ראשינו התנהלו חילופי אש בלתי פוסקים. מדי פעם פילחו כדורים זוהרים את החשכה. כל העת נשמעו בומים וקולות נפץ, השמים הוארו. לא יכולתי לזהות, אם היו אלה קולות פגזי תותחים, מרגמות – אין לי מושג. אני והאנשים לידי שכבנו על הבטן וחיכינו. תקענו את ראשינו עמוק באדמה. באופן אינסטינקטיבי, בשכיבה, חפרנו מתחת לגופנו בכל הבא ליד, בידיים ובציפורניים, במאמץ נואש לחדור כמה שיותר עמוק באדמה כדי שתגן עלינו מכל רע. שכבנו כך עוד הרבה זמן, נצח, עד שעלה השחר. בהדרגה הלכו ודעכו חילופי האש עד שפסקו לחלוטין. עוד זמן רב עבר עד שחלק מהחיילים העז להרים את הראש מעל האדמה, להתרומם ולצאת מהחפירה. כל עוד לא פנה אלי איש לא זזתי ממקומי, המשכתי לשכב וצפיתי המום במתרחש סביבי. ממקום רבצי ראיתי חיילים מתרוצצים אנה ואנה. מדי פעם ראיתי חיילים מצריים שיצאו ממחסותיהם ורצו לכל עבר. חלקם מעדו, נפלו כשנפגעו מאש צולבת שכוונה לעברם מכיוונים שונים.

שעה ארוכה שכבתי במקומי. הייתי רעב וצמא. התאמצתי לצפות במתרחש סביבי, אך התחושה שלי היתה כשל מי שלא שייך לכאן. כשהתברר שמתחם אום קטף נפל כולו בידי הכוחות התוקפים ולא נותרה שום התנגדות מצד החיילים המצריים המובסים, יצאו החיילים המנצחים מעמדותיהם. הם הפגינו את סיפוקם על כך שהם אלה שניצחו בקרב ויצאו ממנו וידם לעליונה. הם התלקטו בחבורות קטנות, סיפרו זה לזה את חוויות הקרב. חלקם התפאר במעשי גבורה. נפוצה גם שמועה, שבשלב כלשהו בקרב ירו עלינו בטעות כוחותינו. שום גורם רשמי לא אישר אותה.

כשהסתיימו "פעולות הטיהור" יצאו חיילים לחפש שלל, בעיקר כלי נשק ותחמושת. היו גם חיילים אחרים שתפסו יוזמה אישית ועסקו באיסוף שלל עבור עצמם. ממקום רבצי יכולתי לראות שמדובר בכידון, בזוג נעליים, ברדיו-טרנזיסטור, בכובע עליו התנוססו סמלים מצריים, ארנק נושא שטרות כסף מצרי, תמונות משפחתיות וגלויות דואר. הלהיטות אחר שלל רק הוסיפה למרה השחורה בה הייתי שרוי. בבוקר הצטרף אלינו חברי לאוהל, חובש הכיפה שלא השתתף בקרב. הוא חיפש אותי כדי לוודא ששלום לי והשתדל לקשור איתי שיחה. אך אני  שתקתי. אינני יודע כיצד פירש את מצב רוחי העגום והמדוכדך.

עם רדת החשכה שבתי למחשבותי. היה זה יום שלישי, ה-6 ביוני. אינני זוכר אם כבר באותו יום סיפרו לנו על הפצצות הפתע של חיל האוויר הישראלי, שמיד עם פרוץ המלחמה חיסל על הקרקע רבים ממטוסי הקרב של חיל-האוויר המצרי. לא היה לי רדיו-טרנזיסטור כדי להאזין לחדשות מתחנות רדיו זרות שוודאי מסרו על כך. למלחמה הבאה שלי, מלחמת אוקטובר 1973.  יצאתי כבר חמוש ברדיו-טרנזיסטור קטן, שאוזניותיו כמעט לא משו מאוזני.

משני ימי המלחמה יצאתי ללא פגיעה פיזית. לא ידעתי אילו משימות יוטלו על היחידה שלנו בהמשך. היטלטלתי בין זעם, דאגה, תסכול, חוסר-אונים וייאוש. החלטתי: גם בהמשך לא אשתתף במשחק הזה ויהי מה.

בבוקר יום רביעי, ה-7 ביוני, קיבל הגדוד פקודה לעזוב את אום קטף ולהתקדם בכיוון צפון-מערב לאל-עריש. אנחנו, חיילי הגדוד, לא ידענו מה בדיוק מצפה לנו שם. לא ידענו, האם הגדוד שלנו ישתתף בקרבות לכיבוש העיר, או שכבר נכבשה בידי כוחות צה"ל. עלינו לאוטובוסים ויצאנו לדרך. מעל ראשינו נשמע שאון מטוסים שקרע את השמים. על הכביש ומשני צדי הדרך יכולנו להבחין בסימנים שונים שהתנהלו כאן קרבות. ראינו שלדים של כלי-רכב מצריים מפויחים וטנקים שיצאו מכלל שימוש. האוטובוסים שלו נעצרו מדי פעם בגלל הבורות שנפערו בכביש בהפצצות חיל-האוויר הישראלי.

ליד משאית מצרית מפויחת היו מוטלות גוויותיהם של שני חיילים מצריים עירומים, שרופים לחלוטין. הם דמו לכיכרות לחם שרופות. עור הבטן של אחד מהם התבקע ומעיו נשפכו החוצה. אצל החייל המת השני ניכרה בליטת אבר מינו הזקוף. עד היום אני רואה עדיין לנגד עיני את מראה שני החיילים המצריים השרופים כשני פחמים שחורים גדולים. קצינים הסבירו לנו, ששני החיילים נפגעו בוודאות מפגיעה ישירה של פצצות נפלם שהמטירו עליהם מטוסי חיל האוויר.

בכל פעם שהאוטובוסים נעצרו לעצירה ארוכה, חיילים ירדו מהם, חילצו את עצמותיהם, הסתכלו מסביב, השתינו. אני לא זזתי ממקום מושבי. מבעד לחלון הבחנתי בחייל מהגדוד שעמד ליד האוטובוס והקיא את נשמתו. תחילה לא ידעתי במי מדובר, כי הוא עמד  כשגבו אלי. כשנפנה זיהיתי אותו מיד: איש צעיר שלא מזמן סיים את שירותו הסדיר והצטרף לגדוד המילואים שלנו. בימי ההמתנה בשטח הריכוז, אחרי הקרב באום קטף, באוטובוס בדרך לאל-עריש, הוא התרברב כתרנגול והפגין מידה גדולה של פייטריות קולנית. זו התפוגגה בן-רגע נוכח מראה שני החיילים המצריים השרופים. הם יכלו להיות צעירים בני גילו. לרגע חשבתי לגשת אליו ולשאול אותו באופן מתגרה אם הוא עדיין שש לקרב. נמלכתי בדעתי וויתרתי על הרעיון האווילי. אחד החיילים הושיט למילואימניק הצעיר מימייה לשטוף את פניו, הרגיע אותו וסייע לו לעלות בחזרה לאוטובוס. מרגע זה הוא ישב שקט, חיוור, מבטו בוהה, והתכנס אל תוך עצמו.

כשהתקרבנו לאל-עריש ראינו בצידי הכביש רשתות קש קלועות, ששימשו ציידים מקומיים ללכידת שלווים בעונת הנדידה שלהם. שמענו מן המפקדים, שאל-עריש טרם נפלה כולה לידי כוחות צה"ל ושכוחות מצריים ממשיכים להילחם עליה. כשנכנסנו לתוך העיר נשמעו קולות ירי מכיוונים שונים. המפקדים פקדו עלינו להיות מוכנים בכל רגע לרדת מהאוטובוסים ולהשתתף במה שקראו שוב "טיהור" העיר מקיני התנגדות. ברגע שפקדו עלינו לדרוך את נשקנו, להתכונן לצאת מהאוטובוס ולמלא את משימת הטיהור, ידעתי מה אעשה. טענתי את העוזי, הכנסתי כדור לקנה, כיוונתי אותו לכף ידי השמאלית ולחצתי על ההדק. כשפגע בי הכדור הרגשתי מכה חזקה בידי ובכל גופי. לשנייה הסתכלתי על הפצע שנפער ודימם.

מיד באו חיילים ומפקדים לעזור לי ולעודד אותי, ביניהם חברי לאוהל חובש הכיפה. הם היו טובים אלי, במיוחד אחד הקצינים שהיה לידי כשטיפלתי בסמל שאולי בליל הקרב בתעלות של אום קטף. הכאבים במקום הפצע היו חזקים. אחד החובשים חבש את ידי. מכאן הוסעתי לתחנת איסוף פצועים. שוב נחבשתי והפעם הוזרקה לי זריקת מורפיום. מרגע זה ועד להגעתי לבית-החולים בעורף, כל מה שקרה לי בדרך זכור לי רק במעומעם. מתחנת איסוף הפצועים הועליתי לאמבולנס בו שכבו פצועים נוספים. בזיכרוני המטושטש נדמה לי – אני לא בטוח שהדבר אומנם קרה לי, שזה קרה לנו – שהנהג איבד את השליטה על האמבולנס בו נסענו והוא התהפך תוך כדי נסיעתו יחד עם כל נוסעיו. יכול להיות שהיתה זו רק הזיה  בהשפעת המורפיום. אני זוכר שאחרי שעות אחדות קיבלתי זריקת מורפיום נוספת, ואולי בהמשך גם זריקה שלישית. אני כן זוכר שהיו לי כאבים עמומים, לא חזקים, ושהייתי ב-high, מרחף, במצב רוח עליז למדי. זו הפעם היחידה בחיי שהייתי תחת השפעת סמים. אני גם זוכר, שהוטסתי עם פצועים נוספים לארץ. רק כשהתפוגגה השפעת הסם התחלתי לחוש כאבים חזקים ולהיות מודע למתרחש סביבי. זה כבר קרה בבית החולים בכפר-סבא. היתה  שעת לילה מאוחרת. טופלתי במסירות רבה בידי אחיות ורופאים. הופשטתי מבגדי הצבאיים והולבשתי חלוק חולה. נשלחתי לצילום רנטגן ועם קבלת התוצאות נלקחתי מיד לחדר ניתוח. לפני שהספיקו להרדים אותי לקראת הניתוח, שאלתי את אנשי הצוות הרפואי האם מישהו הודיע למשפחתי על מצבי ועל מקום הימצאי. האחיות והרופאים הרגיעו אותי, שאם עד כה לא נמסרה כל הודעה למשפחתי, היא תימסר לה בקרוב. הספקתי עוד לבקש מהאחיות לפשפש בכיסי המכנסיים שהוסרו ממני ולהוציא מתוכם את הארנק, שבו שמרתי את תמונתו של בני גדי. זו היתה התמונה היחידה שלקחתי עמי כשארזתי את חפצי בשבת ההיא לפנות בוקר. לשמע הערותיהן העליזות של האחיות, איזה ילד יפה יש לי, התרגשתי מאוד, לא התאפקתי ופרצתי בבכי. מרגע זה הייתי נתון כולי לחסדי הרופאים, האחיות וסמי ההרדמה.

כשהתעוררתי לפנות בוקר שכבתי כבר במחלקה. ידי היתה חבושה ומקובעת וכאבה לי מאוד. לאט-לאט השתחררתי מהשפעת החומר המרדים. חשבתי על המשפחה שלי, על חברי שהשארתי מאחורי באל-עריש וניקרה בראשי השאלה, האם בהשפעת חומרי ההרדמה הסגרתי את סודי בזמן הניתוח. בשעת ביקור הרופאים במחלקה, שאלתי אותם ואת האחיות האם דיברתי בזמן הניתוח. הם השיבו בחיוב, והוסיפו בבדיחות דעת, שאין לי מה לחשוש – לא הסגרתי שום סודות צבאיים כמוסים... הם לא יכלו לנחש שדאגתי לא היתה נתונה ל"סודות צבאיים" כלשהם אלא לסודי שלי. הדאגה הזו לא משה ממני עוד הרבה שנים.

ביום חמישי באו מרים וגדי לבקר אותי בבית החולים. חברנו אברשה נוימן הסיע אותם ברכבו. התרגשותי היתה גדולה, אך נסיבות פציעתי לא עלו בשיחה. התעניינתי בעיקר במצב ההיריון של מרים, כי זכרתי את הבעיות שהיו במהלך הריונה הראשון. שאלתי איך מסתדר גדי בגן הילדים ובשכונה נוכח אופוריית המלחמה. מגיל צעיר היה גדי ער למתחים הפוליטיים שהיו לנו עם שכנינו. מרים מסרה לי, שלמרות כל הקשיים זו הדרך יצא במועדו. עיקר הנטל הנוסף נפל עליה. שמחתי, שגם בהיעדרי המשיכה אמי את המסורת של ארוחת הערב המשותפת בביתנו בליל שבת.

ניתן היה לצפות שהביקור והשיחה ירגיעו אותי. זה לא מה שקרה. המשכתי להיות מתוח כמו קפיץ. ידעתי שהמלחמה, שהתרחבה לשלוש חזיתות – עם מצרים בסיני, עם ירדן בגדה המערבית ועם סוריה בגולן – נמשכה עדיין. במלחמה תמיד יודעים מתי ואיך היא מתחילה, אך לעולם אין יודעים מתי ואיך תתפתח, ועוד פחות מכך, מתי ואיך תסתיים. כדי להרגיע את עצמי ולמרות הכאבים ביקשתי מהאחיות לספק לי תעסוקה כלשהי במיטה. הן הביאו לי גזה והכנתי פֶּדים לחבישה. בלילה, בגלל הכאבים והמתח התקשיתי להירדם. לבקשתי נתנו לי האחיות נר לשינה. גם פצוע נוסף ששכב סמוך למיטתי והתקשה  להירדם ביקש  לקבל נר. למחרת בבוקר, לתדהמת האחיות, התברר שאותו חייל לא ידע מה עושים עם הנר ובמקום להחדירו לפי הטבעת, שם אותו בפיו ובלע אותו. התוצאה אצל שנינו היתה זהה: ישנו כמו דובים.

כשהתעוררתי משנתי ביום שישי בבוקר, גמלה בליבי החלטה לעשות הכל כדי לקבל חופשת שבת, אך לא ידעתי איך להשיג זאת. כשהזמין הרופא לחדר הטיפולים לבדיקה, ניצלתי את העובדה שלרגע היה עסוק בטלפון, חטפתי משולחן הטיפולים בקבוק אלכוהול רפואי ושתיתי ממנו גמיעה אחת גדולה. כשהתקרב הרופא לבדוק אותי, הסגירו אותי אדי האלכוהול שנדפו מפי. הרופא ההמום נעץ בי עיניים גדולות וגער בי. "מה קורה לך?" הפטיר בכעס. "אני רוצה להיות בבית בשבת," השבתי. הרופא הנהן בראשו ואמר לי שיבדוק את העניין. הוא יצא מהחדר וכשחזר בישר לי שאוכל לקבל חופשת שבת, אך בגלל מצב החירום איש לא יוכל ללוות אותי הביתה. אמרתי לו שאסתדר בכוחות עצמי.

מבית החולים בכפר-סבא נסעתי בטרמפים לרמת-גן. עצרתי ליד הקיוסק שמתחת לקולנוע "רמה". בעל הקיוסק, משה (מוסא) ח'ורי, חבר ותיק ויקר, למרות שהיה עסוק מאוד, השאיר מיד את הקיוסק בידי אחיו, שותפו לעסק, והסיע אותי הביתה. כששאל לשלומי והתעניין לדעת מה קרה לי, פרצתי בבכי ולא הייתי מסוגל לדבר. כשהתעשתי נימקתי את בכיי ואת מבוכתי בעובדה, שאני עדיין סובל מכאבים ועדיין מטושטש בגלל הפציעה עצמה והסמים השונים שקיבלתי בשלבי הטיפול השונים.

כשהגעתי הביתה, גדי ומרים שמחו לקראתי. מאוחר יותר הגיעה גם אמי. בימים שישי ושבת ישנתי הרבה. לבית לא הגיעו אלא אורחים מעטים. התחמקתי בהצלחה מכל הניסיונות להוציא ממני מידע על נסיבות פציעתי. תשובותי היו מעורפלות ביודעין, ושואלי סברו, אני מניח, שאני עדיין מבולבל ולא מודע לגמרי למה שבאמת קרה לי.

בשישי ושבת עקבתי אחר החדשות ברדיו. הלחימה בחזיתות עם מצרים ועם ירדן פסקה, אך לא עם סוריה. ביום שישי בערב, כשנמסר כי בשידור ישיר לאומה הודיע הנשיא גמאל עבד אל-נאצר על התפטרותו מהשלטון, הגיעו עד אלי צהלות השמחה שנשמעו ברחובות. בבת אחת הופסקה ההאפלה, בה היתה שרויה המדינה כולה בפקודה. הבתים והרחובות הוארו שוב. התפטרותו של עבד אל-נאצר נתפשה בישראל כהישג הפוליטי הראשון של הניצחון הצבאי במלחמה היזומה. עד היום, ער למאזן ההישגים והכישלונות של המשטר שהנהיג עבד אל-נאצר במצרים, שמורה אצלי הערכה רבה למנהיגותו. עד היום אני מתמלא התרגשות כשאני שומע הקלטה של הנאום שנשא ב-26 ביולי 1956 באלכסנדריה, בו הכריז על הלאמת תעלת סואץ.

במוצאי שבת פסקו סוף-סוף גם הקרבות בחזית עם סוריה. חזרתי למחרת לבית החולים. במחלקה בה שכבתי סערו הרוחות בשל חייל צעיר פצוע קשה, שהובא יום קודם לכן לבית החולים. אחת האחיות סיפרה לי, כי הרופאים עמלו במשך שעות ארוכות בחדר הניתוחים כדי להציל את חייו. התברר שהוא נפגע בבטנו מכדור שירה לעברו חברו ליחידה במסגרת משחק fair fight שניהלו השניים, כנראה מתוך שעמום. השניים החליטו לערוך ביניהם דו-קרב של שליפות, כמו שראו במערבונים. הם נעמדו במרחק-מה זה מול זה וברגע מוסכם היו אמורים לירות זה בזה. כשניתן האות, נרתע אחד ולא ירה והשני ירה ולא החטיא. הקליע עשה כמה סיבובים בגופו של הנפגע וחורר הרבה איברים פנימיים. האחיות שסייעו לכירורגים בחדר הניתוח סיפרו, שהם עסקו שעות בתפירת את המקומות בהם עבר הכדור. המונח "לתפור" נתקע בזיכרוני. הרשו לי לראות את החייל הפצוע. הוא סבל מכאבים עזים, היה חיוור כסיד ומטושטש בגלל פציעתו ובגלל הניתוח הארוך והמתיש שעבר. היו לו פני ילד; התקשיתי להאמין שהגיע לגיל גיוס. שוחחנו. מדבריו הנבוכים הבנתי, שהוא התייחס לדו-קרב כאל בדיחה. הוא התוודה, שלא היה מסוגל לירות בחברו ולא האמין שחברו יירה בו. הוא חשש מתוצאות הפציעה הקשה. ניחמתי אותו וחזרתי לחדרי. סיפור הדו-קרב שלו לא תרם למצב רוחי הקודר. אחיות ורופאים ביקשו ממני לשמור עליו ואולי להצטרף לחדר שלו. הסכמתי לשמור עליו, אך דחיתי על הסף את ההצעה לעבור לחדר שלו.

בבית החולים המשיכו להגיע אלי מכתבי תלמידות ותלמידים. מרים וגדי זוכרים אותי שוכב במיטה מוקף חבילות שי ומכתבים. שמרתי כמה מהם. כך כתבה ילדה מאחד הישובים בשרון: "איך המרגש בפלוגה בודאי עושים שמח... אמש ראיתי ביסקוויטים מקלקיליה שבחורינו הביאו. זה גרם להתרגשות (...) אבי לא זקן (חס וחלילה), אך הוא לא נקרא למלחמה זו. הוא לחם בבריגדה ובמלחמת העצמאות. הוא היה באיטליה ואפילו במצרים ועתה משאיר את הביקור לכם – החיילים. בשנה הבאה אני ממשיכה ללמוד בכפר הנוער (...) זה די מרגיז, דווקא עכשיו היה צריך להיות לנו טיול שנתי ומסיבת סיום בסוף השנה. אולי עוד תהיה ואולי יהיה טיול לאל עריש, לעזה או לירושלים העתיקה, נכון? מי יודע?"

 המצב הפוליטי החדש שנוצר בעקבות המלחמה וניצחון הבזק של צה"ל הטרידו אותי מאוד. שכרון הנצחון הפחיד אותי.  פחדתי מהשלכותיה של המלחמה. שמחת הניצחון הצבאי עוררה בי בחילה, במיוחד השמחה הגלויה שהפגינו אנשים נוכח מראות גוויות האויב, טורי הנעליים שננטשו בעת הנסיגה והמנוסה במדבר ובדרכים, שיירות הפליטים והיישובים הפלסטיניים החרבים. למרות הצנזורה, החלו להיוודע רסיסי מידע על החרבת ישובים פלסטיניים וגירוש תושביהם. הפעם, יותר מאשר בעקבות מלחמת 1956 – אז הייתי צעיר יותר –  החל אצלי תהליך הגעגועים לגולה בה חיו יהודים כאלפיים שנה. נכון, משך דורות יהודים סבלו, הושפלו, הושמדו, אך לא היתה להם כל סיבה שבעולם להתבייש במעשיהם בהביטם במראה. בעקבות המלחמות, בעיקר מאז מלחמת יוני 1967, משתקפת ישראל במראה במלוא עוצמתה וכיעורה, מנצלת את עוצמתה כדי לשלוט בעם אחר. אני לא יכול להשלים עם המציאות הזו הנמשכת, המייאשת.

כדי להתגבר על עצבנותי בבית-החולים, העסקתי עצמי במשך היום בכל מיני עבודות שהטילו עלי האחיות, ובלילות גאל אותי הנר המרדים מייסורי הנפש בהם התחבטתי.  בעצמי יזמתי  את שחרורי המוקדם מבית החולים. בבית ביקר אותי חברי לאוהל חובש הכיפה. הוא הביא לי את החפצים האישיים שנשארו ביחידה. רק לאחרונה, אחרי כשלושים ותשע שנים, פגשתי אותו שוב. שעה שהחלפנו זיכרונות מהימים ההם. הוא הזכיר לי שבימי ההמתנה למלחמה הייתי החייל היחידי בכל הפלוגה שקיים את הפקודה לישון עם הנעליים. כששאל אותי מדוע אינני חולץ את נעלי כשאר החיילים, השיבותי לו – כך סיפר – שכחובש אסור לי לבזבז זמן יקר בחבישת נעליים אם מישהו יזדקק לעזרה ראשונה. הוא סיפר גם שבמסדר שנערך בערב שקדם ליציאה למלחמה, מפקד הגדוד ביקש מכל חייל שאיננו רוצה לצאת למלחמה שיצעד צעד אחד קדימה, אך איש לא עשה זאת. כשאמרתי לו שאינני זוכר כדבר הזה, הוא הסביר שאולי לא השתתפתי באותו מסדר מאחר שהייתי עסוק במשהו אחר. אולי.

 למחרת שחרורי מבית החולים לא התאפקתי והלכתי למשרדי מערכת זו הדרך. מהר מאוד השתלבתי בעבודה. עיקר תרומתי היתה תרגום דיווחים מעיתונות זרה, שהעיתונות העברית התעלמה מהם – תמונות ותיאורים של האקסודוס הפלסטיני, השני תוך שני עשורים, משטחי הגדה המערבית ורצועת עזה לגשרים, לגדה המזרחית של הירדן, לתעלת סואץ, למצרים. הצנזורה בישראל לא התירה לפרסם עדויות של עדי ראייה ישראלים – והיו כאלה – לחורבן, לטיהור האתני שערך צה"ל בכפרים הפלסטיניים, למשל באזור לטרון ובאזור קלקיליה. התרגומים מהעיתונות הזרה אפשרו לעקוף את הצנזורה הצבאית הישראלית. רק מאוחר יודע נודע לי שגורל דומה נפל בחלקם של תושבי הרמה הסורית בגולן. רק מיעוט קטן של תושבי הרמה נותרו במקומותיהם. מרבית הכפרים שם נחרבו עד היסוד.

שיחה בנושא הגירושים והחרבת הכפרים בגדה המערבית עם אמיל חביבי, אז חבר כנסת, הולידה נסיעה חשאית של שנינו ב"חיפושית" המטרטרת שלו לאזור לטרון. עמדנו מקרוב  על ממדי ההרס והחורבן. צה"ל גירש בכוח הזרוע את כל תושבי "אצבע לטרון", את תושבי הכפרים יאלו, בית נובה ועמואס לגדה המערבית ולגדה המזרחית של הירדן. לאחר הגירוש מחק צה"ל את שלושת הכפרים מעל פני האדמה. באותו ביקור חשאי יכולנו לנחש היכן עמדו בתים שנחרבו לפי גדרות הצבר שהקיפו את חצרותיהם. שלושים שנה מאוחר יותר חזרתי לבקר במקום, הפעם בחברתם של פליטים משלושת הכפרים לצורך רפורטז'ה מצולמת שפרסמתי במוסף הארץ (11.7.1997). את הצילומים לכתבה סיפק יוסף הוכמן, שצילם אותם בזמן אמת, במהלך הגירוש.

חזרתי לחיים הרגילים. חודשים ספורים לאחר המלחמה נולדה בתנו יסמין.  חברים ובני משפחה לא שאלו אותי על נסיבות פציעתי. במיוחד הפתיעה אותי העובדה, ששלטונות צה"ל לא ערכו, למיטב ידיעתי, כל תחקיר בדבר נסיבות הפציעה. הם נהגו בי בדיוק כבשאר פצועי המלחמה. בגין פציעתי קיבלתי דרגת נכות זמנית למשך שנה בגובה עשרה אחוזים ושולם לי פיצוי כספי חד-פעמי של פחות מאלף לירות. את ההמחאה גביתי, אך את הכסף העברתי כתרומה אנונימית לאחת האגודות שטיפלה בילדים חולים. יכולתי לסרב לקחת את הכסף, אך חששתי שמא אעורר תשומת לב שלא הייתי מעוניין בה. על כף-ידי השמאלית נותרה צלקת קטנה. הרופאים בבית-החולים בכפר סבא הצליחו לאחות את העצם שנשברה ותפרו ביד אמונה את הפצע הפעור. בקושי ניתן להבחין בצלקת. אני בקושי חש הגבלה כלשהי בתנועת ידי. רק בחורף כף היד כואבת לי קצת כשקר, ואם אני מקבל מכה כלשהי במקום הצלקת, מיד מתנפחת כף היד.

עד היום לא הצלחתי לגלות את המניע להתעלמות שלטונות צה"ל מנסיבות הפציעה. הייתי מודע לעובדה שהייתי מסומן כקומוניסט, ושבתיק השירות שלי מצויים הפרטים של פרשייה מיולי 1958. אז נעצרתי בידי ביטחון שדה והואשמתי בחלוקת חומר פוליטי במחנות הצבא – כרוזים של המפלגה הקומוניסטית שקראו לציבור, ולחיילים בכלל זה, למחות נגד העובדה, שהממשלה פתחה את המרחב האווירי של ישראל בפני מטוסים של חילות האוויר של בריטניה וארצות-הברית שהובילו כוחות צבא בדרכם לירדן וללבנון להציל את שליטיהן מידי מתנגדיהן. בסופה של אותה פרשיה נידונתי ל-35 ימי מאסר על תנאי.

בהזדמנויות רבות חשבתי בלבי, חששתי, שהנה זה יקרה ותתחיל חקירה בעניין הפציעה – אבל זה לא קרה. לא אחרי שעזבתי את בית-החולים, לא כששוחררתי באופן פורמלי משירות המילואים, וגם לא כשנקראתי להעיד בעניינו של החייל שגררתי בדיונות החול באום קטף, שם פיזר  חלק מציודו הצבאי. היו הזדמנויות נוספות אותן לא אזכיר, וגם אז לא קרה דבר. תעלומה.

עד היום לא סיפרתי לאיש מה באמת קרה, מה עשיתי. אפילו עכשיו, כשהגעתי לקטע שבו אמור לבוא תיאור המקרה והמעשה, כמעט דילגתי עליו. במרוצת השנים סיפרתי לאנשים בודדים, קרובים מאוד, משהו כללי מאוד ומעומעם. היו גם מי שניחשו משהו, אך נמנעו מלדבר איתי על כך. חלקם שמרו זאת לעצמם, אחדים גילו את אוזניהם של אחרים. היחיד שניחש מיד מה קרה, אך שוחח על כך איתי רק מאוחר יותר, היה אמיל חביבי. הוא גם שיתף אחרים בגילויו, אף שלזכותם ייאמר: הם ידעו לשמור סוד. בין אלה אזכיר רק את שמותיהם של כמה מהם שאינם עוד בין החיים – עו"ד חנא נקארה מעכו, מגן עיקש של קרקעות הפלחים הפלסטינים במדינת ישראל, שהיתה לי הזכות לפעול עמו בליגה לזכויות האדם והאזרח; ד"ר אחמד חמזה נתשה מחברון, ידידי הטוב, איש המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית, שב-1976 רבים היו סיכוייו להיבחר כראש עיריית חברון, אך גורש על-ידי ישראל ממש ערב הבחירות המוניציפליות בגדה המערבית (משקפי השמש שלו נשארו אצלנו בבית); ולוטפי אל-ח'ולי, ממנהיגיו החשובים והמקוריים של השמאל המצרי, שעמו שמרתי על קשרים הדוקים עד למותו. שני אנשים נוספים שניחשו בעצמם, ואף הם אינם עוד בינינו, הם הסופר והמשורר מרדכי אבי-שאול ורעייתו לאה. מרדכי פשוט אמר לי פעם: "לאה ואני יודעים מה קרה ומה עשית בזמן המלחמה, אבל אנחנו לא רוצים לדעת על כך שום דבר, וכך יותר טוב".

במהלך שנות חברותנו ופעילותנו המשותפת, שלא אחת העיבו עליהן מחלוקות קשות, היו לאמיל חביבי ולי כמה שיחות נפש. אחת מהן התקיימה במהלך חודש ספטמבר 1967, במוסקבה, על כוסית משקה. באותה שיחה עלה נושא היחס בין מחויבותו האישית של אדם כלפי עצמו ומצפונו לבין חובותיו למסגרת שבה הוא חי, שותף ופועל. הכוונה היתה בעיקר למפלגה הקומוניסטית, ששנינו היינו אז חברים בה. אמיל חביבי הדהים אותי בגילוי-ליבו. אדם שהוא חבר ופעיל בארגון, במיוחד בארגון מהפכני כמו המפלגה הקומוניסטית, אמר, חש כדבר מובן מאליו מחויבות עמוקה כלפי אותו ארגון. אך למרות מחויבות זו, כנה ככל שתהיה, יש מקרים מיוחדים שבהם חייב אדם לקבל החלטות גורליות ומצפוניות לגמרי לבד, מבלי לשאול או להיוועץ באותו ארגון – בגלל הסיכון שהארגון יקבל החלטה שונה מהכרתו האישית, מנטייתו הפנימית, מצו מצפונו. אם לפני המעשה המסוים שלך במלחמה היית בא להתייעץ  איתנו, עם המפלגה, הוסיף חביבי, כמעט בטוח שהיא היתה אוסרת עליך לעשות את המעשה. וגם היום, אם ייוודע ברבים מה שעשית, לא מן הנמנע שהמפלגה תסתייג ממנו. חביבי דיבר על המעשה מבלי לציין מהו. הוא הביט בעיני, בכף ידי, וחזר להביט אל תוך עיני. היה ברור לשנינו למה התכוון. לפי סימנים שונים ידעתי, שהוא הסגיר את סודי, עם קורטוב של גאווה, לכמה מהאנשים שכבר הזכרתי. החשש הזה – שהמפלגה לא תתייצב מאחורי המעשה שלי – היה אכן אחד הגורמים לכך שהסתרתי אותו, אך בפירוש לא היחיד.

אדם נוסף, קרוב מאוד אלי ויקר, שגילה את הדבר בדרכו, היה בני גדי. מעולם לא סיפרתי לו על כך. בילדותו הקפדנו לספר לו, כי לא נפצעתי מאש אויב, אלא שנפלתי מן האוטובוס שבו נסענו ותוך כדי כך נפלט כדור מרובה. אך כשישב הוא עצמו ב-1981 בכלא מגידו על סירובו לשרת בשטחים הכבושים, כך סיפר לי לאחר שהשתחרר, נזכר בעניין, חיבר אחד לאחד, את הדברים שראה בשירותו הצבאי עם התלבטויותיו שלו, והבין.

בעקבות נישואי השניים, לטלילה, כדי לפתוח "שולחן נקי" ביחסים בינינו, חשפתי בפניה את סיפור המעשה. שאר ילדי יגלו אותו כשיקראו עכשיו את מה שאני כותב כאן.

משך שנים ארוכות הקפדתי לשמור על סודי. מדוע? התשובה הפשוטה היא שפחדתי להסתבך, כן, ממש כך. העיקר מבחינתי היה שהשגתי את המטרה שלשמה ביצעתי את המעשה: לא להרוג. ידעתי שבעיני החוק ביצעתי עברה, עברה חמורה. ניסיתי פעם לבדוק, האם על עברה מסוג זה חלה התיישנות וכמה זמן נדרש לכך.

היו כמה הזדמנויות בחיי שבהן חששתי שהסוד עומד להיחשף. הראשונה כאשר שלטונות הצבא בדקו, האם להאריך את תוקף אחוזי הנכות הזמנית שלי ואם להחזיר אותי לשירות מילואים פעיל. להפתעתי הרבה הבדיקות נערכו מבלי להזכיר ולו ברמז את נסיבות הפציעה. בתום הבדיקות ביטל הצבא את הסטטוס שלי כנכה והחזיר אותי לשירות מילואים פעיל, שמשך שנים ארוכות היה כרוך במאמץ פיזי קשה.

הזדמנות נוספת נקרתה בדרכי בשנת 1968. באותה שנה, בתוקף תפקידי כמזכיר פרלמנטרי של הסיעה הקומוניסטית, רק"ח, בכנסת, במהלך דיונים שעסקו בחוקי תגמולים ושיקום למשפחות חיילים שנספו במלחמה ושל נכים, הופתעו שר הביטחון דאז, משה דיין, ואנשי לשכתו, מהבקיאות שגילו חברי הסיעה בנושא – בעיקר בנושא קיפוחן של אלמנות מלחמה צעירות ללא ילדים ושל חיילים שנפצעו. הם התקשו להבין, מדוע סיעת רק"ח, שהתנגדה נחרצות למלחמה, מגלה גם דאגה לאלמנותיה ולנכיה ובעיקר גם ידע יוצא-דופן בנושא. משה דיין לא הסתיר את הפתעתו בשיחה עם יו"ר הסיעה, אמיל חביבי. כשגילה לו חביבי, שאת עיקר החומר הנוגע לנושא ריכז מזכיר הסיעה, סיכמו השניים, שאנשי לשכתו של השר ייעזרו בחומרים שריכזתי בנושאים אלה. ואומנם אחד מאנשי לשכתו של השר דיין פנה אלי בנדון. במהלך השיחה, כאשר התעניין, איך נחשפתי לפרובלמטיקה, גיליתי לו שבעצמי נפצעתי במהלך המלחמה. אחרי אותה שיחה קינן בי משך שבועות ארוכים החשש, שמא הפעם יחליט מישהו לחטט בעניין. גם הפעם זה לא קרה.

ההזדמנות הבאה באה בעקבות חזרתי לשירות מילואים פעיל. בכל פעם שנקראתי לשירות מילואים, הודעתי שאני מסרב לשרת בשטחים שמעבר לקו הירוק. משך שנים אחדות כובדה בקשתי על-ידי הצבא בלי התנגדות. התמונה השתנתה באביב 1976, כאשר נדרשתי לצאת לשירות מילואים ברמאללה למשך חודש ימים, החל ב-2 במארס אותה שנה. בתחילה הודעתי לקצין השלישות ביחידה, שכמו בעבר גם הפעם אני לא מוכן לשרת במילואים מעבר לקו הירוק. בתגובה אמר לי הקצין, שנשמע מופתע מבקשתי והנמקתה, שיבדוק את הנושא אצל מפקדיו ויחזור אלי. הייתי בטוח, שגם הפעם יסתיים העניין בהעברתי לשרות בתחומי הקו הירוק, אך התבדיתי. לאחר כשבוע זומנתי אל אותו קצין שלישות, שהודיע לי שבקשתי נדחתה ומיד הוסיף, שקיבל הוראה מגבוה, שאם ביום התייצבותי למילואים אסרב ללכת לשרת במקום שהצבא יקבע, אועמד מייד לדין ואשלח לכלא. האיום נשמע רציני בהחלט. כבר בתחילת 1973 שלח צה"ל לכלא כמה חיילים צעירים שסירבו לשרת בשטחים הכבושים. אחד מהם, המשורר יצחק לאור, ראיינתי בזו הדרך (7.2.1973). לאחר ששקלתי את כל הסיכונים שאני לוקח על עצמי אם אתמיד בסירובי לשרת בשטחים, ובכלל זה הסיכון שאגב הטיפול בעניין יעלו שלטונות הצבא על פרשת הפציעה במלחמת יוני 1967 – החלטתי בכל זאת להתעקש ולסרב. אבל לא חיכיתי ליום ההתייצבות. שלחתי מכתב לשלטונות צה"ל ולשר הביטחון, בו הסברתי, שמטעמי מצפון אני מסרב לשרת בשטחים שמעבר לקו הירוק וציינתי, שאני מוכן לשלם את מלוא המחיר ובלבד שלא ייאנס מצפוני. לצערי אבד לי העתק המכתב. בערב שקדם להתייצבותי במילואים, סמוך לשעה שבע או שמונה בערב, צלצל הטלפון בבית. הדוברת מהעבר השני של קו הטלפון הציגה את עצמה כפקידה במשרד השלישות הראשית של צה"ל. היא הודיעה לי, שלמחרת בבוקר איני חייב להתייצב ביחידת המילואים שלי ובמקום זה עלי להתייצב במשרדי השלישות הראשית לראיון אצל השליש הראשי. ואכן, למחרת  התייצבתי בלשכתו  ודרשתי בתוקף שבנוכחותי יטלפנו ליחידת המילואים שלי כדי לעדכן אותה, כי בהתאם להוראת השליש הראשי לא התייצבתי ביחידה.

באותו אחר הצהריים מצאתי עצמי מול פני השליש הראשי, קצין בדרגת אלוף משנה, ולידו ישובים חמישה קצינים בדרגת רב-סרן. השליש הראשי שאל, מדוע אני מסרב לשרת מעבר לקו הירוק. השבתי, שאני מתנגד לכיבוש – ובשירותי בשטחים הכבושים אני מסייע בפועל לכיבוש. בדברו אלי הוא הצביע על ספר שהיה מונח לפניו – קובץ רפורטז'ות על השטחים הכבושים שהוצאתי שנתיים קודם לכן בשם, אבא, מה עשית כשהרסו את ביתו של נאדר? "לפי הספר הזה ולפי וכתבות שאתה מפרסם בעיתון  זו הדרך," אמר, "אתה כן מבקר ואפילו לעתים קרובות בשטחים שמעבר לקו הירוק." בתגובתי הסברתי, שבאמצעות הכתיבה והתיעוד של כל מה שאני רואה ושומע בשטחים אני פועל נגד הכיבוש, ואילו אם אשרת כחייל מילואים בשטחים, אפעל למעשה להנצחתו. השיחה היתה קורקטית בהחלט. השליש הראשי סיכם את הראיון באומרו: "לפי תיק השירות שלך, מלבד עברת משמעת אחת שביצעת בשירות הסדיר – ואתה יודע למה אני מתכוון – כל מפקדיך ציינו שתמיד היית חובש טוב ומסור, ולכן החלטתי להיענות לבקשתך: לא תשרת מעבר לקו הירוק." הפתעתי היתה מוחלטת. בצאתי מהראיון ניתן לי אפילו אישור בכתב, בו צוין: "השליש הראשי הורה, כי החייל ישרת במסגרת 'הקו הירוק' ולא מעבר לו." האישור הזה מצוי עדיין בידי. מצויד באישור התייצבתי ביחידת המילואים שלי. שליש היחידה טען, שעשיתי עסקה לא טובה: במקום לשרת ברמאללה, שהיא יחסית קרובה לבית שלך, תעשה מילואים משך חודש שלם באילת הרחוקה. שמעתי את דבריו ולא הגבתי. בזמן שירותי באילת הגיע הביתה מכתב תשובה מלשכת שר הביטחון דאז, שמעון פרס, בעקבות פנייתי אליו. במכתב צוין בקצרה: "כפי שנמסר לנו, הוזמנת לראיון בפני השליש וסוכם שבתקופת שירותך הפעיל במילואים לא תישלח מעבר לקו הירוק." התעקשותי השתלמה בהחלט. גם המכתב הזה שמור עימי.

עד ליום שחרורי הסופי מצה"ל, בגיל 53, בכל פעם שנקראתי למילואים הצטיידתי בצילום של שני האישורים וכשעלתה האפשרות ששירות המילואים יהיה מעבר לקו הירוק, הצגתי אותו לפני המפקדים במקום. חלקם לא הסתירו את הפתעתם, אך לאחר שעיינו בשני המכתבים, פעלו לפיהם. אחדים טרחו לפני כן לבדוק את אמיתותם.

גם בהמשך, תפש נושא הסירוב מקום חשוב בחיי. למשל, כאשר בקיץ 1980 פרסמו חברי קבוצת ה-27, ובהם בני גדי, את מכתבם לשר הביטחון בו הודיעו, כי עם גיוסם יסרבו לשרת בשטחים הכבושים. וכך, בעקבות מעצריו החוזרים של גדי בגין סירובו העיקש לשרת בשטחים הכבושים וביטויי הסולידריות מהם נהנה בארץ ובחו"ל, חששתי שמישהו, בממסד או בתקשורת, יחליט לחפש שלדים בארון. כך גם בשנים שלאחר מכן, כאשר במסגרת התמקדותי כעיתונאי בשאלות של זכויות אדם פורסמו כתבות שלי בהארץ על סרבני כיבוש וסרבני גיוס. מאומה לא קרה.

ההחלטה להפר עתה את שתיקתי גמלה בלבי תוך כדי כתיבת ספרי האחרון, הקורבן, בו גוללתי את סיפור קצו הטרגי של חייל צעיר, הפציפיסט רותם שפירא, אשר בטרם מלאו לו 19 שם קץ לחייו בזמן שירותו הצבאי. הסיפור שלי מוקדש לקורבנות כל המלחמות.

סוף

 

3/6/2013