אל-עראקיב:

 איסמעיל מוחמד אבו מדיע'ם, מונולוג

צילום: Yael Petretti

אמי ילדה אותי לפני 75 שנים לא הרחק מבית הקברות שלנו. המשפחה שלי חיה באזור הזה ששה דורות. המשפחה שלנו, משפחת אבו מדיע'ם, קנתה את הקרקע עליה אנחנו חיים עוד בימי השלטון העות'מאני. היא נהגה לשלם מסים לשלטון העות'מאני, אחרי כן לשלטון הבריטי, ואחרי 1948 גם שילמנו מסים למדינת ישראל. חלק מהקבלות עדיין שמורות בידינו.

אני נשוי מזה למעלה מחמישים שנה. לי ולאשתי 11 ילדים, 4 בנות ו-7 בנים,  60 נכדים ו-4 נינים. לפרנסת המשפחה, עבדתי כפועל חקלאי בפרדסים ובכוורות של אזור נס ציונה וראשון לציון. על כפות הידיים שלי נותרו הצלקות מהפעמים בהן נעקצתי על-ידי דבורים ובהן נכוויתי מהמפוח. אני נהגתי לעבוד בכוורות בלי מסכה ובלי כפפות. היום אני לא עובד, אך אני עוזר לילדים. תמיד היה לנו חשוב להעניק חינוך טוב לילדים שלנו. אחד מהם הוא רופא, ואחר, הוא רוקח.

בשנת 1951 בא נציג הממשל הצבאי באזור וציווה עלינו לפנות באופן זמני, למשך ששה חודשים, את השטח עליו חיינו, ולעבור למקום אחר. השלטונות טענו, שהם זקוקים לשטח כדי לקיים אמונים צבאיים. משפחת  אבו מדיע'ם עברה לשטח לא רחוק מכאן. משפחות אחרות, אלטורי, אבו ציאם, אבן ברי עברו לאזורים אחרים  ליד חורה, עתיר, צפונית לוואדי אלפח'ארי ואפילו רחוק יותר.

כשחלפו ששה חודשים וביקשנו לחזור לאדמה שלנו, השלטונות ביקשו שנחכה עוד חודשיים, וכשהחודשיים האלה עברו גם כן, הם ביקשו להאריך את מועד שובנו בעוד חודשיים נוספים, כך זה חזר על עצמו עד שיום אחד הם הודיעו לנו שאסור לנו לחזור לשטח שלנו. כנראה שהם רשמו את השטח שלנו כרכוש של נפקדים. זה הרי שקר, אנחנו לא נפקדנו, אנחנו פונינו מאדמתנו ונושלנו במרמה.

שנים אחדות אחרי זה, המדינה החכירה את השטח שלנו לחברה יהודית שבעליה קראו לו, אם זכרוני לא מטעה אותי, מאיר ע'זאל, שעיבדה אותה שנים אחדות.

בשנות ה-70 (של המאה שעברה, י"א), פנינו לשלטונות כדי שהאדמות שלנו יירשמו כרכוש שלנו במסגרת של "הסדר קרקעות". בזמנו, דובר על רישום שטח כולל של 1,600 דונם שהיה מחולק לחלקות קטנות. השלטונות התחמקו מלרשום את הקרקעות, הם לא עמדו בדיבורם, הם אפילו לא השיבו לפניות החוזרות ונשנות שלנו.

בשנת 1999 אנשי הקרן קיימת לישראל עלו על האדמה שלנו והחלו לחרוש אותה. בעקבות המחאה שלנו, אנשי הקק"ל טענו שנפלה טעות, שאנשיהם היו אמורים לעבד שטח קרקע אחר, ולכן הם עזבו את השטח שלנו.

בחורף של שנת 2000 התחלנו לעבד את האדמה שלנו באל-עראקיב. זרענו מיני גידולי-בעל כמו חיטה, שעורה, סורגום. בקיץ גידלנו אבטיחים. פעם אחר פעם, בהוראת  השלטונות, מטוסים ריססו ברעל את השדות הזרועים  והשמידו אותם. בעקבות פניותינו לבית המשפט,  נאסר עליהם לרסס את השדות. במקום הריסוס, פנו  השלטונות לשיטה אחרת להשמדת השדות הזרועים, הם שלחו טרקטורים  לחרוש אותם.

ב-2002 עברנו כל בני משפחת אבו מדיע'ם לחיות על האדמות שלנו באל-עראקיב. האנשים המשיכו לעבוד ובמקביל בנו לעצמם קורת גג לחיות תחתיה. השלטונות לא סיפקו לנו שירותים. הם לא נתנו לנו להתחבר לכל קו מים, אפילו שהיה מרוחק מהמקום שלנו. לכן, אנחנו נאלצים לקנות מים ולהביא אותם בעוקבי מים נגררים. משפחות אחדות מחזיקות מיכלי-מים ליד הבית שלהם. כדי שיהיה לנו חשמל המשפחות מחזיקות גנראטורים פרטיים. הילדים לומדים ברהט המרוחקת כ-6 ק"מ. גם את השירותים הרפואיים אנחנו מקבלים ברהט.

מההריסות שהשאירו אחריהם בני העוולה, ניתן לדעת באלו תנאים חיינו כאן. היו משפחות שחיו בצריפים מעץ, במבנים מבלוקים ומאבן, במבנים מלוחות אסכורית וכן בסככות מכוסות ביריעות של אוהלים. כל זה עלה לנו הרבה כסף, כסף שעבדנו קשה בשבילו, כסף שבא מהזיעה שלנו. עכשיו נותרנו ללא קורת גג. עד שנבנה לעצמנו מחדש גג כלשהו מעל לראש שלנו - השמיים ואלוהים הם שיגנו עלינו.

צילום: activestills.org

את ההרס הם ביצעו ביום שלישי לפנות בבוקר (27.7.2010). ראשונים הגיעו השוטרים. למעלה מאלף וחמש שוטרים. הם היו  לבושים בשחור, פניהם רעולים במסכות שחורות, חמושים בנשק חם ובאלות.  כאילו הם יצאו למלחמה.  הם הוציאו בכוח את האנשים שעוד ישנו ממקומותיהם וריכזו אותם בקבוצות תחת שמירה חזקה. בזמן הפינוי הם נהגו בקשישים, בנשים ובילדים שצווחו לשמיים, באלימות, בפראות וללא רחמים. השוטרים כיתרו אותנו מכל עבר ובלי אפשרות לזוז מהמקום. הם חיבלו מכל הבא ליד. הם עקרו עצי זית שאת שרידיהם אפשר עוד לראות. הם ירו במיכלי מים. הם הפכו קונטנרים בהם היו מאוכסנים דברי מזון לבני אדם, תערובת לבהמות ורכוש אחר. בפינוי מתו חלק מהכבשים, העזים והתרנגולות. מי שניצלו, התפזרו בגבעות. המפנים  לקחו עימם פריז'דרים מלאים עם אוכלו וגנראטורים. את חלקם הם החזירו לאחר ששילמנו להם כ-22 אלף שקלים דמי ההובלה...

צילום: activestills.org

האיש שפיקח במקום על ההרס, החורבן והאלימות שהופעלה נגדנו ונגד היהודים שבאו לעזור לנו, היה "קצין המיעוטים" במשטרה בדרום, אלי בן זקן. אני מכיר אותו.

הקטע הכי קשה בשבילי בזמן ההרס והפינוי קרה כאשר אותם נערים שנשכרו על-ידי הקבלנים לפינוי - מחאו כפיים וקראו "תחי מדינת ישראל" כל פעם כשהטרטורים הגדולים גמרו להרוס בית. (צילום של הנערים האלה שהיו לבושים באפודות  צהובות התפרסם בשבועון ערב ניוז היוצא לאור ברהט; ברשת האינטרנט התפרסם צילום של שוטר שחייך למצלמה ועשה תנועת V – י"א).

השוטרים מנעו באלימות מיהודים שהגיעו למקום כדי לעזור לנו  למנוע את ההרס ואת הגירוש. היהודים האלה  הם 'אולאד חלאל' (أولاد حلال, בני מיצווה). במעשה שלהם הם הפכו להיות אחים שלנו. השוטרים וקבלני ההרס היו צועקים עליהם, 'מה אתם עושים פה ?' 'למה באתם לעזור להם ?' גם היום באו הרבה יהודים להזדהות איתנו – יבואו על הברכה. (בשבת, 31.7.2010 - לקריאת הפורום לדו-קיום בנגב, פורום הכרה והתחברות-תראבוט - התקיים ביקור הזדהות של אנשים שבאו מכל חלקי הארץ, נערכו סיורים ועבודות שיקום הכפר, י"א).

אני אומר לרשעים האלה שהחריבו את בתינו, שהרסו את רכושנו הדל, ושהטילו את אימתם על הזקנים, על הנשים, על  הילדים שלנו ועל אלה שבאו לעזור לנו בשעת מצוקה: 'הזמן הולך קדימה ולא אחורה, עוד יבוא יומכם,  עוד תבואו על עונשכם'.

רשם: י.אלגזי