 |
||||||||||
 |
|
 |
||||||||
 |
||||||||||
|
הריסת הכפר הבדואי אל-עראקיב בנגב (27.7.2010) תמונות מספרות מאת פאולה רובינק וזה מה ששלוש התמונות מספרות: צעירים שאפודות המגן מעידים עליהם שהם מועסקים בחופש הגדול בחברת "רשת בטחון", עוסקים בהשלכת תכולת אחד הבתים באל-ערקיב, ביום שבו הכפר כולו נהרס עד היסוד.
צילומים: השבועון "ערב ניוז", רהט שתי תמונות מתארות את מלאכת ההרס בתוך הבית ובצילום השלישי נראית החבורה שרועה על הכורסאות והספות שכבר הוצאו, מתרווחים בצל עץ הזית והאקליפטוס ותחת סוכת גפנים מאורכת. ברקע ניצב הבית, עדיין על תילו. הבית נאה ונראה שבני-הבית הקדישו מחשבה רבה בעיצובו והקפידו על הפיתוחים בחזית הבית. כשם שהקדישו תשומת לב לחוץ הבית, כך רואים בשתי התמונות הנוספות, עד כמה לא חסכו בנוי של פנים החדרים, וטיפחו אותו באהבה - המרצפות, האהיל (אמנם כבר נופץ, אך ניתן להבחין), השידה. חדר אחד כבר מרוקן, והצעירים מתבוננים ונוברים משועשעים בניירות, במחברות, במזכרות המפוזרים על הרצפה. מה משעשע אותם? מה הם מחפשים ובאיזה ניירות מתעמקים שניים מהם? צעיר עומד בחדר אחר ונראה שאינו יודע מניין להתחיל במלאכה, האם להמשיך ולנתץ את המראה או לזרוק את הספלים מתוך השידה (עדיין יד לא נגעה בהם) או למשוך את חוט הטלפון או המחשב מהקיר כפי שמוכר מסרטי האימים. ואחר-כך, כשרעש הבולדוזרים עלה, האם אטמו את אזניהם משמוע את זעקת התושבים שעולמם נחרב, את הצריחה "... כצריחת נמרה שכאבה רק מזעימה, מוסיף לה רוע-כוח, כצריחת נידון מוצא להורג והוא שונא ומתקומם לתלייניו, צריחה שהיא נשק מגן, צריחת לא-אזוז, לא אתן, אמות ולא תגעו, עד שגם האבנים מתחילות זועקות אתה..." - חִרבת חִזעה, מאת ס. יזהר, 1949. מה אפשר לטעון כנגד הצעירים האלה, שגוייסו על-ידי חברת "רשת ביטחון", לא התבטלו בחופש הגדול אלא קמו מוקדם ליום זריעת הרס באישור ובשכר? האם יתרברבו במעשיהם או ידחיקו את המראות? האם המועצה לשלום הילד תתעלם או תתנער ותזעזע את אמות הסיפים כנגד השימוש שהמדינה עושה בנערים בביצוע פשעים כנגד האנושות? התמונות מעידות על מעשה נבלה. * * *
הכפר אל עראקיב נהרס בשלישית !
|
8/9/2010 |
