מלחמות ארה"ב:

תוקפנות, צביעות וקורבנות

נשיא ארה"ב, ברק אובמה, וראשי הצבא האמריקאי, הודיעו כי עד סוף אוגוסט 2010 יסתיים השלב המבצעי של המלחמה בעיראק בה פתחה ארה"ב ביחד עם בנות בריתה במארס 2003. גם לאחר נסיגת חלק ניכר מכוחות הצבא האמריקאי מעיראק, עדיין יישארו בה 56 אלף חיילים אמריקאים במסגרת של גדודי "ייעוץ וסיוע", שיעסקו באימון הכוחות העיראקיים וישתתפו במבצעים צבאיים. הנשיא אמריקאי הצדיק את הישארותם נוכח "האמת הכואבת היא שעדיין לא ראינו את סופה של ההקרבה האמריקאית בעיראק..."  

מאז שנוסדה לפני 234 שנים, ארה"ב מציגה  את מלחמותיה האימפריאליסטיות כפעולות  הגנה או של הקרבה. כך נהגו גם אימפריות אחרות בהיסטוריה, אך ארה"ב עוברת על כולן בצביעותה. ארה"ב שמנהלת בשנים האחרונות שתי מלחמות גדולות גלויות בעיראק ובאפגניסטן (נניח כרגע למלחמות שהיא מנהלת במחשך או באמצעות שליחים), ובאותה העת, היא משחקת את התפקיד של המעצמה המשכינה שלום עלי אדמות, למשל במזרח התיכון, בין מדינת ישראל והפלסטינים. לפני שאובמה ישכין שלום בין ישראל בהנהגת בנימין נתניהו ופלסטין בהנהגת אבו מאזן, אני חושש שעוד יצמח עץ זית על כף ידי. הלוואי ואתבדה.

בספרו, היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ-1492 ועד ימינו (1), ההיסטוריון האמריקאי הווארד זין ((Howard Zinn, 1922-2010‏ תיאר רבות ממלחמותיה של ארה"ב במטרה להבטיח את ההגמוניה שלה ואת האמצעים לניצולן הפוליטי, הכלכלי והצבאי של ארצות רבות, תחילה ביבשת אמריקה, ובהמשך בחלקי עולם שונים.

למשל, בהתייחסו למלחמת השמד שניהלה ארה"ב בפיליפינים (1901-1899), הציג הווארד זין מקצת תיאורי הזוועה שבוצעו בידי צבא ארה"ב. בין השאר הוא ציטט  את הסופר מרק טוויין (Mark Twain, 1835-1910) שכך כתב על הטבח במחוז בטנגאס Batangas)) שבפיליפינים:

"הרגנו אלפים מתושבי האי וקברנו אותם. השמדנו את שדותיהם, שרפנו את כפריהם וגירשנו את אלמנותיהם ואת יתומיהם.  שברנו את ליבם של כמה תריסרי פטריוטים רגזנים; הכנענו את עשרת המיליון הנותרים על-ידי טמיעה מרצון (רובים בלשון סגי-נהור); שמנו יד על חלק משלוש מאות הפילגשים ושאר העבדים של שותפנו לעסקה, הסולטאן של סולו, ולבסוף הנפנו את דגל המגן שלנו על השלל הזה. וכך, בעזרת האל – הביטוי הזה הוא של הממשלה ואינו שלי – אנחנו מעצמה עולמית".

*

מסיבה שלא מובנת לי, אני מתרשם שבשנתיים-שלוש האחרונות חלה נסיגה במספר סרבני המלחמה האמריקאים בכל הנוגע למלחמות שמנהלת ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, וזאת,  חרף המאזן הכבד של האבידות בנפש הגדל בהתמדה. אשמח מאוד אם מישהו יעמיד אותי על טעותי ויתקן אותי.

הנתונים לגבי שבע וחצי שנות מלחמה בעיראק מדברים על: - כ-110,000 הרוגים וכרבע מיליון פצועים עיראקים מקרב האזרחים; - כ-5,000 הרוגים וכ-4,000 פצועים מקרב חיילי ארה"ב ושותפיה לקואליציית המלחמה. ועל כל אלה יש להוסיף כ-2 מיליון פליטים עיראקים שנמלטו על נפשם לירדן ולסוריה. יעברו שנים עד שניתן יהיה לקבל מושג ריאלי על המחיר הכלכלי ההרסני של המלחמה בעיראק.

אשר למלחמה באפגניסטן הנמשכת קרוב לעשור, הנתונים מדברים על: - כ-25 אלף הרוגים אפגאנים, כולל חיילים מצבא ממשלת אפגניסטן המשתפת פעולה עם ארה"ב; - כ-1,200 חיילי ארה"ב ושותפיה בנאט"ו.

סיום המלחמות בעיראק ובאפגניסטן אינו נראה קרוב.

נושא סרבני המלחמה האמריקאים הזכיר לי תופעה שבזמנו תרמה את חלקה לסיום המלחמה בווייטנאם. אקדים ואבהיר, אני מזכיר את התופעה לא כדי שחלילה לרמוז שאני מצפה לחידושה של אותה תופעה, אלא כדי לציין ולהדגיש את ההתנגדות למלחמה שניהלה ארה"ב בווייטנאם ולאלו מחוזות הוביל הייאוש אנשים בודדים. רבים ראו ועדיין רואים בהם גיבורים, בעיניהם הם הקריבו את חייהם למען קידוש החיים. אני מתכוון לאותם אמריקאים שהציתו את עצמם למוות בפומבי במחאה על מלחמה הנוראה שניהלה ארצם בווייטנאם.

התופעה המחרידה הזו עלתה על הפרק לפני שבועות מספר עת הוקרן בערוץ האירופי ARTE הסרט, ערפל המלחמה: אחד-עשר הלקחים של רוברט מקנמארה (The Fog of war : eleven lessons of Robert S. McNamara). בדברו על המלחמה בווייטנאם, הזכיר שר ההגנה האמריקאי רוברט מקנמארה (2009-1916), מאדריכלי המלחמה בווייטנאם,  את נורמאן מוריסון, אותו אמריקאי שהצית את עצמו למוות מול הפנטגון כדי למחות על האסקלציה במלחמה בווייטנאם. בדברו על מעשהו של מוריסון בצבצה לחלוחית של דמעת תנין על פניו של מקנמארה.

את מוריסון הקדימה אליס הרץ (Alice Herz, 1883-1965), אשה ילידת גרמניה ממוצא יהודי. אליס הרץ, שניבאה את עליית הנאציזם לשלטון בשנת 1933,  נמלטה על נפשה מבעוד מועד מגרמניה יחד עם בתה הלגה (Helga). בתחילה, השתיים מצאו מקלט  בצרפת, אך כשזו גם היא נכבשה בידי הנאצים בשנת 1940, הן נאלצו להימלט שוב, הפעם לספרד, וממנה הן הגיעו ב-1942 לארה"ב. השתיים התיישבו בעיר דטרויט שבמדינת מישיגן. 

עטיפת הספר שחיבר הסופר

 Shingo Shibata מיפאן  

לזכרה של אליס הרץ

אליס הרץ, שהתנגדה בנחרצות למלחמה בווייטנאם, התרשמה עמוקות מהתאבדותו של הנזיר הבודהיסטי הווייטנאמי Thích Quảng Đức  (בן ה-73) שהצית את עצמו למוות בפומבי ב-11 ביוני 1963 במרכז הבירה סייגון במחאה על דיכוי הבודהיסטים בידי ממשלת דרום-וייטנאם דאז שנתמכה על-די ארה"ב. בצוואה שהיא כתבה ואותה היא הפיצה בין ידידיה לפני מעשה ההקרבה שלה, אליס הרץ ציינה, כי היא הגיעה למסקנה שעליה ללכת בעקבות דרך המחאה בה נקטו נזירות ונזירים בדרום וייטנאם כדי לעורר את דעת הקהל בעולם, במיוחד לאחר שהיא עצמה התנסתה בשיטות מחאה שונות - צעדות, משלוח מכתבים, כתיבה ופרסום מאמרים, החתמת עצומות – שלא צלחו בעיניה.

אליס הרץ הציתה עצמה ב-16 במארס 1965 בעיר מגוריה דטרויט. עובר-אורח  אחד ושני בניו שניסו להצילה הרחיקו אותה מהאש. עשרה ימים לאחר מכן נספתה אליס הרץ בשל כוויותיה הקשות.

כחצי שנה לאחר מכן, ב-2 בנובמבר 1965 נורמאן מוריסון (Normann Morrison, 1933-1965) הלך בעקבותיה של אליס הרץ. נורמאן  בן ה-31, השתייך לכת הנוצרית של הקווקרים. הוא הצית את עצמו בפתח בניין המשרדים של שר המלחמה מקנמארה שבפנטגון כשבזרועותיו בתו הצעירה אמילי (Emily) בת השנה. טרם התלקחה האש בגופו, העביר נורמאן את בתו לידי אחד האנשים שהתקהלו סביבו ולכן היא לא נפגעה.

עד היום לא ברור  מדוע נורמאן נשא את בתו עימו. לדברי רעייתו, אמילי בתו "היתה נחמתו הגדולה של נורמאן. בעיניו, בתו סימלה את אותם ילדים שאנחנו הורגים בפצצות הנפלם שלנו בווייטנאם ושלהם אין אבות שיחזיקו אותם בזרועותיהם".

הקורבן של מוריסון הפכו אותו לגיבור עממי בווייטנאם. שמו אומץ על-ידי וייטנאמים רבים שבשפתם הפך ל-Mo Ri Xon. אחד מרחובות הבירה הנוי נקרא על שמו. כמו כן הונפק בול וייטנאמי עם דיוקנו. משך שנים, אסרו שלטונות ארה"ב  את הפצת הבול הזה. (ראו תצלום מצורף).

אלמנתו של מוריסון ושתי בנותיה ביקרו בשנת 1999 בווייטנאם וכאן הן נפגשו עם המשורר הווייטנאמי טו הורו To Hurou)) שכתב פואמה עממית, "אמילי פעוטה שלי". בשנת 2007, ניצל נשיא וייטנאם נגויין מין טריאט (Nguyen Minh Triet) ביקור רשמי שערך בארה"ב כדי לעלות לרגל למקום בו הקריב מוריסון את חייו ובמקום הוא קרא לזכרו את הפואמה שחיבר טו הורו.

שבוע ימים אחרי מעשה ההקרבה של מוריסון, ב-9 בנובמבר 1965, הלך רוז'ה אלן לפורט (Roger Allen LaPorte, 1943-1965) בן ה-22 מהעיר ניו-יורק בעקבותיו. הוא הצית את עצמו מול בניין האו"ם.

ב-15 באוקטובר 1967, בשעה 1 בצהרים, הציתה פלורנס בומאן (Florence Beaumont) את עצמה בעירה לוס אנג'לס למרגלות בניין פדראלי חדש. בעברה, פלורנס בומאן, בת ה-56 ואם לשניים, היתה מורה לאנגלית. כשהיא הציתה את עצמה, היא החזיקה בידה שלט קטן עליו רשמה, "הלו, אני פלורנס בומאן". עוברים ושבים תיארו אותה כלפיד חי שבער מכף רגלה ועד לראשה.

פלורנס בומאן נודעה כפעילת שלום. יומיים לפני שהציתה את עצמה, היא סיפרה לחברתה עדה פתיגרוב (Ada Pettigrove) על כוונותיה. חברתה ניסתה להניאה מלהוציא לפועל את תוכניתה, אך לשווא. במסיבת עיתונאים שקיים  ג'ורג', בעלה של פלורנס בומאן, לאחר מותה, הוא קרא מן הכתב הצהרה שכתבה רעייתו לפני שהוציאה אל הפועל את מעשה הקורבן שלה אף שהיא לא שיתפה אותו בתוכניתה. ג'ורג' אמר כי לרעייתו פלורנס "היו רגשות עזים בעניין הטבח בווייטנאם... היא היתה אדם נורמאלי בהחלט, אדם מסור, והיא הרגישה שמחובתה לעשות משהו דומה לזה שעשו לפניה נזירים ונזירות שהציתו את עצמם בווייטנאם. מעולם לא העליתי על דעתי שהיא תלך בדרך הזו, אך אני יכול לשער כיצד היא חשה כשהחליטה שעליה לעשות את המעשה הזה. זו לא היתה התאבדות. לא היו אצלה שום אינדיקציות של אסקפיזם או תסכול. זה היה מעשה של הקרבה, של העלאת קורבן למען האנושות, למען השלום והחרות של כל בני האדם. במובן מסוים המעשה שלה היה מעין טכס דתי שהיה רחוק מכל העמדת פנים צבועה... פצצות הנפאלם הברבריות השורפות את גופותיהם של ילדים וייטנאמים זעזעו את נשמתם של כל אלה אשר כמו פלורנס בומאן לא מי-קרח זורמים בעורקיהם אלא זורם בהם דם, וליבותיהם אינם עשויים מאבן. הגפרור בו השתמשה פלורנס כדי להצית את הדלק ששפכה על בגדיה הצית אש שלא תישכח לעולם, אש שתבער מתחת לשאננות ולשביעות הרצון העצמית של החתולים השמנים המרגישים בטוחים במגדלי-השן שלהם 9,000 מילין הרחק מהמקומות בהם מתפוצצות פצצות נפאלם. אנחנו בטוחים שהו היתה המטרה של מעשה הקורבן של פלורנס".

ב-10 במאי 1970, הצית את עצמו הסטודנט ג'ורג' וין ג'ניור (George Winne, Jr.,) בן ה-23 ברחבה במרכז הקמפוס של אוניברסיטת קליפורניה בסאן דייגו. עשר שעות אחרי המעשה שלו הוא מת מפצעיו. ג'ורג' וין סיים את לימודי התואר שלו במארס אותה השנה, ביוני הוא עמד לקבל את הדיפלומה שלו. טרם מותו, ג'ורג' וין הפציר באמו לכתוב מכתב מחאה לנשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון נגד המלחמה בוויטנאם. לאחר מותו, הוענק לג'ורג' וין האות "אהוב ביותר".

גלעד צנוע לזכרו הוקם סמוך לספרייה שבקמפוס בו הוא למד. (ראו צילום מצורף).

יוסף אלגזי