משפחות אשמות

דו"ח מבית המשפט הצבאי בעופר

מאת איה קניוק ותמר גולדשמיד *

הוא הלך ברחוב הראשי והחזיק שקית, אמר המפליל בן החמש עשרה שנעצר באישון לילה לפני כמה חודשים. לא, הוא לא ראה מה יש בה, הוא אומר, אבל הוא חושב שהיו בה מאה וחמישים כדורי רובה חיים.

את איוב שחאדה ממחנה הפליטים קלנדיה עצרו בלילה של ה 29.6.2010. זה היה שתיים בלילה, החיילים דפקו חזק על דלת ביתם של איוב ואשתו והם לא שמעו. ניבאל אימו של איוב, שגרה מתחת לביתו של בנה, התעוררה בחרדה והביטה החוצה וראתה את החיילים, וקפאה. ואז שוב דפקו, הפעם יותר חזק, והיא רצה והעירה אותו.
הוא נלקח כשאזיקי פלסטיק על ידיו המשוכות לאחור, עדיין בבגדי שינה, ורטייה על עיניו.

עד שנלקח איוב, כל עשרים ושניים הצעירים והנערים שנעצרו בזמן האחרון במחנה הפליטים קלנדיה לא היו מוכרים לנו ממש, וזו היתה הקלה מסוימת.

את איוב שחאדה בן העשרים ושתיים אנחנו מכירות טוב כבר שנים. את איוב שבגיל שש עשרה ירו בו חיילים בירך כשבדיוק עמד בתור לקנות פלאפל לבני משפחתו. ואחר כך חיילים אחרים הרסו את הכליות שלו בבית הסוהר.
אבל זמן עבר, ודברים השתפרו, והוא התחתן ועובד ואשתו בסוף חודש תשיעי.

וחשבנו גם על ניבאל אימו שרק לא מזמן גילו לה סרטן בבלוטת התריס, ועל כל הבית הזה העני כל כך והחם, ועל מה לעזאזל הם רוצים מצעירי קלנדיה.

ביום רביעי ה 5 באוגוסט 2010 הלכנו לשמוע את הארכת המעצר שלו בבית המשפט הצבאי עופר.

בזמן שחיכינו שיתנו לנו להיכנס, ראינו דרך גדר התיל את משפחות העצורים מתגודדות מול שער הכניסה, אליו הגיעו בטרנזיטים מכל רחבי הגדה המערבית הכבושה.

כולם מוזמנים להגיע בתשע בבוקר גם אם משפטו של הבן יהיה בחמש אחר הצהריים.

אבל לבני המשפחה לעולם לא נאמר מתי.

שיחכו.
את מה שהביאו איתם הם שמים בתאי הפקדה עוד לפני שהם נכנסים לתוך מתחם עופר.

פנימה מותר להם להביא רק כסף.

לא אוכל, ולא ספר, ולא שום דבר.

ואת הכסף אכן יצטרכו במשך שעות ההמתנה הארוכות, אם ירצו לאכול משהו בקיוסק היקר שישנו שם לשירותם כביכול. כסף שאין. שהיה נחסך אילו מותר היה להכניס מזון.

לחלקם בקושי הספיק הכסף להגיע עד בית המשפט הצבאי.

האם נמנע מהם להכניס אוכל כדי להכריח אותם להוציא כסף?

מי יודע.

אולי סתם כי הם לא נחשבים.

חייל ישב על כסא מצידו השני של השער, עם רגליים פסוקות, וקרא את שמות העצורים המוזמנים לאותו היום. בכל פעם ששמו של עצור נאמר, שני בני המשפחה הרשאים להיכנס מגיעים לראש התור.

כך שם אחרי שם.

אירג'ע (לך לאחור), אמר פתאום החייל, לא ברור למי או מדוע.

והאנשים נסוגו אחורנית, במבטם שאלה שלא נענית. ושוב התקרבו. וקריאת השמות המשיכה.
ושוב, אחרי איזה זמן, אירג'ע, שמעתם, אירג'ע, ושוב המבטים המהוססים, צעד אחורנית, ושוב מתקרבים.
ושם אחרי שם, וזוג הורים אחרי זוג הורים, נכנסים כדי להמשיך להיבדק בחדר הסגור, לפני שיורשו להגיע למתחם המשפחות, ומשם לאולמות המשפט.

שוב החייל אמר שם, ואיש מבוגר זרק במהירות את הסיגריה על הארץ ומעך אותה ברגלו ומיהר לראש התור. הוא יודע שאם יגיע בעודו מעשן עוד עלול החייל לומר לו שהוא לא רשאי להיכנס.

כי כך לרוב קורה. היי-היי-היי, תרים תזבל צעק עליו החייל בעברית. בהתחלה לא הבין האיש שמדובר בו, אלא שמיד הבין, ובמבט מהסס התכופף, ושוטט בעיניו עד שנחו עיניו על הסיגריה, והרים אותה מהארץ.

לאחר שעברנו את הבידוק גם אנחנו, רצנו לאולם בית המשפט.

איוב בבגדי אסירים חומים, כבול ברגלו לאסיר שני, שבדיוק ניבאל אמו בישרה לו שנולדה לו תינוקת כמה ימים קודם (בשבת 31.7.2010), ילדתו הראשונה, נעמד בבת אחת, המום מרוב התרגשות, ועימו נעמד האסיר השני הכבול אליו, אולי מגודל המעמד, מחייך בנעימות. נבוך קמעה.

ומיד סימן להם השוטר לשבת, והם התיישבו.

המשפט עוד לא החל. התחבקנו מהר עם ניבאל והנהנו למאזן לשלום והתיישבנו.

ניבאל נראתה נהדר למרות הסרטן שהתגלה בה לאחרונה, זקופה ויפה ומאושרת כמו שלא ראינו אותה זמן רב. זוהרת כמוהו, כמו בנה, שנראה מבולבל ומאושר.

קח, הרימה ניבאל את התינוקת האיננה באוויר, קח. מגישה לבנה המוכה והאבוד את דימויה של בתו.

והוא הביט בה מכושף. איך היא מנדנדת אותה בידיה. מול עיניו הדומעות. מנשקת אותה. מאכילה אותה. ושרה לה.
והמילים שותקות. שום צליל לא נשמע. ולעיתים נשמע, אלא שקלוש. מילים שהוא לא מבין את כולן, רק את חלקן, אבל מבין את כוונתן. מבטו הלכוד בשלה, שותה אותה, ואת תנועותיה, חיוך רחב ופתוח בפניו המוארים.

עוד ועוד מגרגרת אימו אל בתו התינוקת גירגורי אהבה ואדום עולה ומציף ונשפך בפניו של איוב, זוהר ומאושר, והיא איתו. אימו. ובתו הקטנה, המדומיינת, ביניהם.

שב, אמר השוטר לאיוב שקם שוב ושוב כדי ללכוד את פניה של אימו.

להפסיק לדבר, נבח לכיוונה של ניבאל.

ולא הוא ולא היא מצייתים או רואים.

השופט ששמע את השוטר הנוזף, הרים פניו מניירותיו והביט באיוב ובניבאל באי שביעות רצון גלויה אבל לא אמר דבר, אולי כי היינו שם. הנראות "והשוות", החברות של השקופים.

אני חושבת שניבאל הייתה כל כך מאושרת, כי סוף-סוף ראתה את בנה איוב, וקל לה לראות אותו מלחשוב מה איתו, וגם כי ללידה יש את הכוח הזה, המאגי. וגם, ככה אני חושבת, שזה כי למרות שהיא לא הייתה יכולה להגיש לאיוב אף פעם חיים של חופש או רווחה כלכלית או ביטחון, ולהציל אותו מהגורל הזה שהקיף אותו ונספג בו ולפת אותו, היא יכולה הייתה היום סוף-סוף להגיש לו משהו טוב, משהו שהוא רק טוב בלי רע. את דימויי בתו התינוקת שלא ראה, ומי יודע כמה זמן לא יראה.

ואת זה היא עשתה.

והזמן קפא ועצר והם בתוכו. אם ובנה והתינוקת שרק נולדה. ולא היה עולם, ולא היה כיבוש ודיכוי ומעצר וסרטן ועוני ואבדון, היה רק את הלידה וזוהרה המוחלט.

כל מהלכי המשפט המתרחשים במקביל נעשים בעברית. איש לא מסביר דבר לנאשם או להוריו. המילים אינן מתורגמות. וכל השיח נעשה מעליהם, ובהתעלמות מהם. קודם השופט והתביעה. ואז עם עורך הדין סמרה, כשליחו של בילאל מחפוז עורך הדין של איוב, שמאחר.

ואיוב בכל הזמן הזה מביט רק באימו. מפענח ושותה את סימניה. ואימו כמוהו, מבטה מונח בשלו, ממשיכה עוד ועוד להחזיק מולו את בתו הדמיונית, לנדנד אותה בידיה, ולשיר לה, ולגרגר אליה ולנשק אותה.

שניהם עיוורים למהלך המציאות שסביבם, אלא שממילא, כתמיד בעופר, אין לו ולו דבר עם האמת, עם העובדות, עם הצדק או ההיגיון.

גורלות עולים ויורדים בים החושך, והנאשמים אינם אלא סטטיסטים, באשמה תפורה מראש, שאי אפשר להפריך.
רק להגיע לעסקות טיעון. שפירושן להודות במה שלרוב לא עשית, ולשבת במקרה הטוב רק את הזמן שנחקרת, שנועד הרי לא למציאת אמת אלא לגייס משתפי פעולה, לסחוט עוד ועוד שמות של פלסטינים נוספים, לרסק ולערער את החברה. את חוסנה. ואת נשמתה.

ולבסוף, צריך תמיד גם לשלם כסף. קנסות. כי למה לא. כל כך הרבה קווים נחצו, מדוע שלא ייחצה גם זה של החמדנות. עוד ועוד כסף ממי שאין להם.

ואז השופט אמר דבר מה שלא שמענו והשוטר קם לפתע. די, נגמר, אמר להוריו ההמומים. צאו.

ניבאל, מתעלמת ממנו, עדיין המשיכה במימיקה של התינוקת, ואיוב בנואשות מביט מעל השוטר, מנסה להמשיך וללכוד את פניה של אימו, גומעים הוא והיא את שאריות הזמן שהם יכולים לגנוב.

צאו מכאן כבר, צעק השוטר שוב. והם קמו, נרעדים. מאזן שפול מבט, וניבאל שבבת אחת פניה נתכרכמו ודמעות החלו לרדת.

ושוב צעק השוטר על ההורים להסתלק, למרות שאיוב עדיין נותר באולם ולא הוצא ממנו. והם יצאו חפויי ראש ומבולבלים, איוב עוד מביט אחריהם, עומד, כנגד הוראות השוטר, וקיווינו שלא יעשו לו דבר.

לנו אגב, מותר היה להישאר אילו רצינו.

לנו הזרות, ולא להם הוריו.

רק כי אנחנו לא פלסטיניות.

אחרי שיצאו מדלת האולם, מאזן וניבאל עוד השתהו. עדיין לא מאמינים שזהו, נגמר הזמן.

תסתלקו מכאן, רעם קולו של השוטר שיצא לראות שאכן מלאו את פקודותיו, שמעתם?

והם הסתובבו חפויי ראש והלכו לרחבת המשפחות.

בדיוק אז הגיע עורך הדין של איוב בילאל מחפוז שקודם החליף אותו עורך הדין סמרה.

ובדיוק ברגע הזה ניבאל נזכרה שלא הראתה לאיוב את הצילום של בתו שהביאה איתה בעומק בגדיה, וביקשה בבכי מעורך הדין שבבקשה ייתן לאיוב את הצילום, ועורך הדין אמר שאין מה שהוא יכול לעשות.

אבל מה יהיה עם השם, המשיכה ניבאל הבוכייה, מה יהיה עם השם. ועורך הדין הביט בה וראה והכיל ורץ פנימה והפעיל קשריו באשר הם והראה את הצילום לאב הצעיר, וחזר עם פיסת נייר ועליה רשום השם איבן.

שם מוזר.

שם מוזר לעולם מוזר, חשבנו.

ודיברנו כולנו על איוב. על האשמה. על מה יהיה. ועורך הדין אמר להורים שינסה לדחות את הישיבה הבאה לאחרי חודש הרמדאן כי ברמדאן, אמר, הכול יותר קשה. וניבאל הביטה בו בדאגה ואכזבה. הוא ראה את פניה והסביר לה שממילא יישב איוב איזה זמן בבית הסוהר, עשה או לא עשה, זה בכלל לא משנה. כי להביא את המפליל ולעמת אותו עם איוב או איתו, מה שהשכל הישר אומר שנכון לעשות כשמדובר בבית משפט, הרי ייקח המון זמן. כי ככה זה. זה מובנה. זה קבוע. זמן שהות שיארך יותר מגזר הדין עצמו שהוא מאמין שיוכל להשיג. וכך גם זמן ההמתנה עד המשפט ייחשב בזמן שייגזר עליו, כך שאיוב לא יפסיד דבר. ובערבות הרי לא ישוחרר.

והבנו. מה שהבנו גם מקודם. מה שניבאל בעצם מבינה גם כן למרות הדאגה האימהית, מה שכולנו יודעות. שבכלל לא משנה אם אחז איוב שקית או לא, או אם היו בשקית כדורים או לא, איוב לא עומד לצאת זכאי, כי השיטה לא מרשה את זה. כי השיטה ממילא לא מקיימת משפט תקין.

כי הרי במשפט תקין אי אפשר היה לעצור אותו בכלל על סמך שטות כזו. שמישהו ראה אותו אוחז שקית שאי אפשר לראות מה יש בה.

במשפט תקין היו אלה השופטים והתובעים והסוהרים עומדים למשפט בינלאומי על זה ששיתפו פעולה עם דיכוי וכיבוש של עם אחר. ושתפקידם היה לשרת את הכיבוש ולא את הצדק, ולא את המוסר, וקיימו מראית עיין של משפט שאין לו דבר עם משפט, כדי לשרת את המשטר ואורחותיו ומטרותיו, יהיו אשר יהיו.

איוב מואשם בהחזקה וסחר באמצעי לחימה (אמל"ח).

איך אתה מבין את זה שאלנו את בילאל. אפילו לשיטתם זה קצת מופרך, לא? אמל"ח? על שקית שלא ראה מה תוכנה?

זה כי יש מפקד חדש באזור, אמר לנו. שמעוניין שיביאו כמה שיותר אנשים כדי לגייס לשיתוף פעולה, זה מה שאומרים.

אבל בגלל שבמקרה הזה יש רק מפליל אחד, בן חמש עשרה, ואין חיזוק ממפליל שני שראה אותו מחזיק שקית שלדעתו יש בה 150 כדור, הוא מקווה שיוכל להשיג כמה חודשים ספורים, ארבעה הוא מקווה.

פנינו לצאת מבית המשפט עופר עם ניבאל ומאזן.

לאחרונה שונה בית המשפט הצבאי עופר. שבילי הליכה מסודרים ונקיים יותר מבעבר, מוקפים משני הצדדים גדר תיל, מובילים בין הכניסה אחרי הבידוק למתחם המשפחות. וכמו בכל מקום אחר תחת הכיבוש, "השכלולים" רק מעמיקים את תחושת חוסר האונים, ואת תחושת הגורל המשתרעת מכל צד. כי יש בהם לומר שזה לא זמני, שזה כאן להישאר. "שכלולים" שאינם עבור היהודים הספורים שבכלל מגיעים לשם. הם ספורים כי מעט מבין היהודים מתעניינים ורוצים לדעת מה נעשה בשמם. כי כוחות הכיבוש מקשים גם על אלה שמעוניינים, במתכוון. אולי כי שם, בכותלי מה שמכונה בטעות בית המשפט - בית משפט. צמד מילים כל כך מתעתעות וריקות - אין בית משפט. יש רק הכיבוש. והתובעים והשופטים כולם, פועלים לא על פי הקריטריונים של משפט וצדק אלא של אינטרס השליטה.
אינטרס הכיבוש.

וזה אומר שבבית המשפט הזה איש אינו זכאי עד שהוכח אחרת, כלשון המשפט המקובל. להיפך. כל פלסטיני, כי הוא פלסטיני, אשם אלא אם הוכח אחרת.

אין זכאים.

אין הוכחות.

אין לצאת בערבות.

יש רק עסקאות טיעון, שמשתלמים במובן מסוים לפלסטינים, כי במסגרת אי הצדק עדיף "הדיל" שלרוב הוא פחות ממה שהיה קורה אילו ההליך המשפטי היה תקין ורגיל.

כי הרי ממילא האשמה אינה עומדת למבחן ואינה מתבררת על פי התנאים הרגילים.

כי ממילא הם אשמים.

במובן הזה משפחות העצורים, בדיוק כמו בניהם העצורים, אשמים אפריורי להם עצמם. ולא כי עשו משהו, אלא כי הם פלסטינים ודמם וחירותם וזכויותיהם הבסיסיות מותרים.

ואילו אנחנו, המבקרות, המזדהות, הולכות בשבילים האלה גם כן. אבל לא יכולות לספוג לגמרי את רוח המקום, את מלוא עוצמתו הנוראה.

כי רוח המקום בחלקה קשורה להיות רוב ההולכים שם, כלואים אף הם.

כי לא מן החופש הגיעו ההורים לבית הכלא. אלא מבית הכלא הגדול יותר. אותו כלא עם שמיים. השטחים הכבושים עצמם.

במובן הזה אולי יש כמעט הגיון בזה שהדרכים שנאלצים לעבור ההורים דומות לגמרי לבית הכלא עצמו.

הגענו לאשנב דרכו צריך להגיש את הפתק עם המספר שנמסר בתמורה לתעודת הזהות, כדי לקבל אותה בחזרה.
דרך החלון ראינו שני בחורים יושבים. סוג של חיילים. מאזן וניבאל נעמדו בשקט מול האשנב. ניבאל החזיקה בידה את המספר באוויר. מראה, אבל לא תובעת דבר. ראינו את פחדם העצור של ההורים. פחדם הסבלני. מחכים ואינם לוקחים מקום. ומולם שני הבחורים, חיילי הכיבוש הצעירים, מגחכים באיזה עניין פרטי. עוד ועוד מביטים במשהו שאוחזים בידם ומצחקקים. הם רואים את ניבאל ומאזן, הרי עיניהם הצעירות תקינות ורואות, אלא שהם בכל זאת לא רואים אותם.

כי הם לא רואים בני אדם.

והזמן עבר ונמתח בדממה קפואה ודרוכה וחיכינו גם אנחנו, מתביישות להשתמש בכוחות היתר שלנו כדי לתבוע את היחס ההולם, ושתקנו.

חייל שב"ס הגיע לפתע לידנו.

ארג'ע, צעק על ניבאל ומאזן. צעקתו רפלקסיבית ואוטומטית. ראה פלסטינים וצעק. והם הותזו לאחור. מורגלים. אלא שלא ידעו לאן. כי אין מקום נכון יותר מאחר. רק שעליהם לזוז, וזזו. פחדם בולט. ניבאל אחזה בשפתה. ומאזן פכר ידיו. ואנחנו תפרנו את הכעס פנימה.

אחרי שצעק עליהם החייל ופרק מה שפרק, נטל מניבאל את המספר שלה, ומסר אותו לשני החיילים המגחכים שמאחורי הזכוכית, שמיד קמו והלכו להביא את תעודות הזהות. החייל לקח דרך האשנב את התעודות שהם הביאו, ואמר בקול, מי זו ניבאל.. הנהנה שזו היא. ומי מאזן... מאזן ענה בעברית שזה הוא.

החייל הביט בהם ארוכות כבודק האם הם אלה שבצילומי התעודות, ואז אמר להם בקול נוקשה, אירג'ע. פוּטוּ-פוּטוּ (כנסו-כנסו). והם לא מבינים לאן ללכת. ואיך ילכו בלי תעודותיהם. ושוב הרים קולו. אירג'ע, שמעתם? בסנטרו מכוון לקרוסלה החוצה. שיסתלקו.

באי הבנה ודאגה הם מתחילים לעבור את הקרוסלה האחרונה לכיוון החוץ, שוב משתהים, מקווים שיוסבר להם, מקווים שהתעודה תינתן בחזרה, ושוב הוא צעק, והם עברו בהכנעה את הקרוסלה האחרונה ויצאו.

אשמים עד שהוכח אחרת.

ורק אז הוא הגיש את התעודות דרך חרכי הגדר. והם נטלו אותן, נפרדו מאיתנו לשלום, והלכו.

יש לי זיכרון של איוב מלפני כמה שנים. לובש חולצת טריקו לבנה. תמר ואני היינו אז ליד המחסום ותמר צילמה, וראיתי אותו מרחוק. והוא צעק את שמותינו בעליצות שמחה כזו, ונופף, והגיע בריצה.

כל כך צעיר ובריא למראה למרות הכיבוש, ולמרות הרגל והכליות הפגועות.

וצחקנו אני חושבת. ודיברנו. ושמחנו כי הוא נראה היה כל כך פתוח וצעיר ומלא אפשרויות, למרות הכול.
היום, רק בן 22, והחיים רשמו בו את רישומם, וזה קשה היה לשאת.

מאז הייתה עוד ישיבה של בית משפט, ושוב באנו.

לא עשיתי, אמר איוב שוב ושוב. הבת שלי נולדה. לא ראיתי אותה. לא עשיתי מה שהוא אומר. תביאו אותו.

ושוב עורך הדין אמר, כמו מגיש מתנה, שהוא מקווה שאיוב ישב בבית הסוהר רק ארבעה חודשים.

ארבעה חודשים על מה שלא עשה. על מה שמתבסס על עדותו של נער בן חמש עשרה. עצור אף הוא. שכל מה שטען הוא, שהוא מעריך שאולי בשקית שלא ראה את תוכנה, ישנם כדורי רובה חיים.

והרי גם כוחות הכיבוש יודעים שאין לנער עיני רנטגן, ולא יכול היה לנחש מה יש בשקית שהוא טוען שנשא איוב בדרך הראשית. או אם היו בה כדורים או לחם שקנה או חלב, או פלאפל. או בכלל האם זה היה איוב.
גם הם מכירים את השיטות של השב"כ, ואת החקירות, ואיך סביר שהגיע הנער לומר את מה שאמר, ולמה. אבל להם אין לזה חשיבות.

ראה הנער המפליל את איוב או לא, היו בשקית כדורים או לא, זה ממש לא משנה.

איוב הוא פלסטיני.

זה כל הסיפור.

זו אשמתו וזה גורלו.

------------

* המקור: www.mahsanmilim.com