מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

בזכות אקדמיה חופשית

ולא לאיזון פוליטי

מאת נדב אלגזי

לאחרונה מושמעות טענות מצד חוגי הימין הדתי מזה, ומצד הניאו-שמרנות החילונית הישראלית המתעוררת מזה, כי בחוגים האקדמיים בישראל ניתן ייצוג ייתר להשקפות ולאינדיבידואלים אנטי-ציוניים, פוסט-ציוניים, פוסט-מודרניים או סתם "שמאלנים". ההגדרות הפוסלות אנשי סגל שהם מפיצים בניירות העמדה שלהם גמישות ורחבות, ומגיעות מהשמאל הרדיקלי במציאות, עד קצה המרכז הפוליטי בישראל -  לפי אמות המידה של הימין המִתנחלי, אפילו "קדימה" היא שמאל קיצוני... על טרוניותיהם-צרחותיהם של "אם תרצו", "המכון לאסטרטגיה ציונית" ומקהלת תומכיהם, חובה להגיב, ולהגיב היטב.

 

ראשית, היה גם היה מפתח פוליטי-מפלגתי באוניברסיטאות בישראל. הוא היה דומיננטי, בולט יותר וחסר בושה הרבה יותר עד שנות ה-80 של המאה שחלפה. הוא הופעל בעיקר לכיוון אחד: שמאלה, נגד כל מי שדעותיו היו שמאלה ממפא"י/המערך/העבודה. על ה"נומרוס קלאוזוס" של לא-יהודים במוסדות אין טעם לדבר. פתיחותו של הסגל כלפי הדעות השנואות כיום היתה מוגבלת בדייקנות עד קו גבול בלתי-מוצהר (אך ידוע): הסגל הבכיר הקבוע. כפי הנראה, אכן התרופף מעט לאורך שנות ה-80 וה-90. בכך אכן אשמו האוניברסיטאות.

 

באופן כללי, אין סיבה שיהיה "איזון" בקרב חוגים באוניברסיטה, בוודאי שלא בכל נקודת זמן. במחזוריות כלשהי (10 שנים? אולי 30?) קונה לה אחת האסכולות דומיננטיות, ומדיחה את קודמתה, ויש לקוות שהיא משיגה אותה בדרכים אקדמיות, מדעיות, ושנציגיה ישרים דיים כדי לתת מקום כלשהו גם ל"יריביהם". גם אם לא זה המצב, איך בדיוק יתקנו זאת הפוליטיקאים? יחלקו את כל סך הידע והתיאוריות בכל דיסציפלינה לא' וב', או יסדרום ברצף בין א' לב' (כשהאחד "שמאל" והשני "ימין") ואז ידרשו ייצוג הולם או מאוזן? ואם ישנם 3 כיוונים? או 8? האם יידרש בכל חוג לאסטרופיסיקה איזון מספרי מדויק בין המאמינים שהיקום יתפשט לנצח, לבין הגורסים שהתפשטותו תיעצר?

 

ואם להידרש למדעי החברה ולהיסטוריה, הרי ש"נקודת המבט הציונית במחקר" שלטה בחוגים הרלוונטיים תקופה ארוכה, ללא מצרים, עם מעט מאוד הטלת ספק והרבה מִשטוּר מחשבתי. רב לנו ממנה.

 

כדי לסבר את האוזן, הרי אין הדיון מסובך כל כך. הוא מתמקד בעיקר בשתי שאלות: האם לסגת מהשטחים הכבושים ולאפשר לפלסטינים זכויות אזרח מלאות במדינה משלהם, והאם התבצע גירוש יזום במלחמת 1948. עצם הדיון בשאלה זו ובהשלכותיה מוקע בימים אלה (ולפעמים גם ממרכז המפה הפוליטית) כ"ערעור על זכות קיומה של המדינה היהודית", משל מחזיקים כמה עשרות חוקרים אלה בארסנל גרעיני המאיים על גוש דן, ירושלים ומטרופולין חיפה.

 

נכון הוא, שהניאו-שמרנות מתרעמת גם על הנכונות (אמיתית או למראית עין) באקדמיה לרענן את הקאנון התרבותי ולערער על ההיררכיות הקשוחות בין "גבוה" ל"נמוך" בספרות ובאמנות; אך עניינים אלה אינם זוכים לתשומת לב רבה, מעבר לאליטה הרוסית-ישראלית, השונה מאוד מהציבור הרחב שהיא מתיימרת לייצג (אך הצליחה להשתלט עליו מבחינה אלקטוראלית). אצלם, השקפת העולם האולטרה-שמרנית היא אכן שלמה והמנומקת, מן המסד עד הטפחות. לדידם, שבירת כוחה של האצולה האירופית היא כנראה שורש כל רע.

 

אם להידרש ל"מפתח המפלגתי" של המוסדות להשכלה גבוהה, הרי שלימין המובהק ניתנה אוניברסיטה וחצי (בר אילן וחלק ניכר מהאוניברסיטה העברית), על הטכניון ואוניברסיטת חיפה נגזרה "א-פוליטיות" קשוחה, אשר ניכרת כלפי חוץ כשהיא מופעלת על תאי סטודנטים (מרצה חכם אמר לי פעם, משום ה"א-פוליטיות מסתכמת בסופו של דבר בפוליטיקה ימנית, מבחינה מעשית).  אז מה באמת נשאר ל"שמאל" השתלטן והמצמית כביכול, כדי לבצע אינדוקטרינציה באלפי תלמידים תמימים?

 

ואם בכל זאת להתייחס לתחושה הכללית שיש יותר "שמאליות" או "ליברליות" באקדמיה – ביחס לכנסת ולרחוב הישראלי, כמובן (ואוי לנו אם זוהי אמת המידה הנכספת), אז ניתנה לכך תשובה. היה מי שכבר אמר, לאחרונה, שאין מה לעשות: התכונות שנדרשות שם הם ספקנות, סקרנות, ערעור על הקיים, נקודת מבט ביקורתית על המציאות... תכונות שאין לכחד: אין הן מתיישבות לא עם השקפת עולם ימנית חילונית – שבבסיסה ההנחה שהסדר החברתי הקיים והמפלה הוא נכון וצודק (מי שיש לו, סימן שמגיע לו), או למצער, אי-הצדק שבו הוא הכרח-בל יגונה (ראה ערך כוחות השוק ו"היד הנעלמה" הקדושים). על אחת כמה וכמה, שהשקפת עולם דתית-ימנית מתנגשת עם אותן תכונות ועם פרקטיקות המקובלות במחקר (ובודאי שהיא מתנגשת עם המצאת פרקטיקות מחקריות חדשות).

 

ההאשמה – אם אפשר לכבד תגרנות שוק שכזו ולהתייחס אליה כאל ארגומנט – בדבר "בולשביזם, בולשביקיות, השתחוותם לסטאלין" היא מפלטם הראשון והאחרון של בעלי הטענה נגד האוניברסיטאות, החוקרים, או סתם "כל האליטה האינטלקטואלית הזאת". 

עליה ניתן להשיב, שקודם כל היא מתנגשת עם עניין פשוט: זמן וגיל. מי שהיה בגיל הרלוונטי בשנים האמורות היום נמצא בשנות ה-70 לחייו – לפחות! מהסיבה הפשוטה של תוחלת חיים, כל אלה יחדיו לא יכולים להוות רוב בין אנשי האקדמיה. אפילו מרבית החוקרים המבוגרים לא נכללים כאן. שנית, הביקורת החריפה ביותר על ברית המועצות, על המודל הסובייטי וכן הלאה – נמתחה מצד חוגים אקדמיים ניאו-מרכסיסטיים במערב, ולא באיחור גדול. הם היו אז בצד ה"מפסיד", כלומר החלש פוליטית, בין הפטיש לסדן: בין מי שהאמינו ב"כוחות המחר" ללא עוררין, לבין הכוחות השליטים בחברה, בכלכלה ובפוליטיקה, שהיו, מאז ועד היום, אילי ההון ועושי דברים בפרלמנטים.

 

גם בשיא כוחם לא היו האיגודים המקצועיים והמפלגות המזוהות איתן במדינות המערב, מי פחות ומי יותר, "הצד החזק והשולט"; אפילו אם ה"ניו לייבור" מפיץ את הפרכה הזאת (במקום להשאיר את העבודה הבזויה הזאת למי שאמורים להיות יריבו האידיאולוגי). אחזור: מעולם לא פסק ההון להיות הצד המנצח. הוא פשוט התרעם, כי בתקופה מסוימת שררתו היתה "רק" ב-90%, ולא ב-99%. זוהי לוגיקה שגורסת, כי בעל פריבילגיה שנלקח ממנו בדל-אוזן כלשהו מזכויות היתר שלו, הופך למיעוט נרדף ומדוכא.

 

אין בטענה הזאת דבר, מלבד חכמת התעמולה: ניצול הרטוריקה הפרוגרסיבית לצרכים הפוכים, דכאניים. משמעה: שחיקת זכויות היתר של בעליהן היא עוול, המאבק להשבתן הוא רפורמה נועזת. זוהי האסטרטגיה הנלוזה של השמרנות האמריקאית מאז שנות ה-70, המציגה את התיקונים האזרחיים – המוגבלים, והתיקונים החברתיים – המוגבלים עוד יותר, כ"זרם שליט ומקובע במחשבתו", ואת עצמם כמהפכנים אמיצים.

 

זהו ההיגיון העקום לפיו תשלום מס הכנסה הוא פגיעה בכבוד האדם וחירותו; איסור עישון במקומות עבודה היא אפליית המעשנים (ולא שהתרת העישון בכל מקום משמעה כפיית העישון הפסיבי על כל השאר, במיוחד במעגלים החברתיים בהם סיגריות הן נורמה); הסלבריטאים הם אומללים ונרדפים (גם אם קיומם נשען על תעשיית הטבלואידים); כל אזור ללא חניה הוא פגיעה אנושה בזכויות האדם – כאילו לא השתלט הרכב הפרטי על המרחב הציבורי, אלא היה מרחב זה "שלו" מלכתחילה.

 

וכמובן, זהו ההיגיון לפיו התנחלות ממשיכה לקיים רק 4 מתוך 11 מאחזים שהקימה, היא "מתפשרת" או אפילו "נרמסת". זהו קו המחשבה המעוות והחולני, שהציג, בתעמולת הבחירות של 1996 (לא אשכח זאת לעולם!) את התיקון הצנוע והמאוחר מאוד שזכו לו כמה מועצות מקומיות ערביות בישראל בזמן ממשלת רבין, כ"אפליה לטובה" ו"הטבות מפליגות" – לעומת קיפוח והזנחה של רשויות יהודיות.

 

אמת: לעומת ההשתלטות המוחלטת, של השקפות ימניות חילונית – ובראשן תרבות הצריכה, השקפות ימניות-דתיות (לפעמים אפילו פונדמנטליסטיות ממש, כגון ההתגנבות האטית של חוגי "נאמני הר הבית" אל הזרם המרכזי בפוליטיקה), על החברה, על המשק, על השיח הציבורי, על הבידור ואפילו על האמנות מהזרם המרכזי (בין השאר על ידי טשטוש הגבולות בינה לבין תעשיית הבידור) – לעומת תנועת מלקחיים גלובלית זו, אכן בולטת האקדמיה בחריגותה. שם, באופן יחסי, ויחסי בלבד, יש יותר ייצוג לדיעות שמחוץ לקונצנזוס.

 

זהו היגיון שאומר "מה ששלי-שלי, במה ששלך, נתחלק". לאסכולות הימניות ביותר יש רוב מוחץ עד קונצנזוס באוצר, ובוודאי במשק הישראלי והעולמי. אם נלך עקב-בצד-אגודל לאורו, אולי עלינו לדרוש אותו איזון פוליטי ואידיאולוגי בהרכב הסגל המלמד והמנהל בישיבות הליטאיות היוקרתיות?

 

ושמא נדרוש חלוקה מחדש של המשרות בהתאחדות התעשיינים, ושל הבעלות בחברות ובתאגידים החברים בה, על פי אותו מפתח פוליטי התואם את התפלגות ההצבעה לכנסת? אפילו בקונסטלציה הנוכחית, "איזון" שכזה, לפי מאזן הדעות וההשקפות בחברה, יהיה לטובתנו לאין ערוך.

 

 

8/30/2010