נטל הסכסוך הישראלי-פלסטיני:

תמונת מצב, 2010*

מאת ד"ר שלמה סבירסקי

נטל הסכסוך

ביוני 2010 ימלאו 43 שנה למלחמה שבמהלכה השתלטה ישראל על כל שטחה של ארץ ישראל/פלסטין המנדטורית. במהלך כל השנים הללו, גורל השטח נתון בידי ישראל. ישראל אינה יכולה לחולל הסדר מדיני בעצמה - אך היא הצד המחזיק בידיו את מרבית הקלפים ובראשם: השליטה הצבאית בשטח; השליטה על כל הכניסות והיציאות מן השטחים הפלסטיניים; וההתנחלויות ומחנות הצבא, החולשים על חלק גדול מן השטח הפלסטיני. מבחינה זאת ניתן לומר כי במידה וישראל משלמת מחיר גבוה על התמשכות הסכסוך, היא משלמת במידה רבה על מעשיה-היא. 

מזה שנים חצויה ישראל בין השאיפה להסדר מדיני ובין השאיפה לצמצם ככל האפשר את מרחב העצמאות הפלסטיני – המרחב הפיזי, מרחב הריבונות, המרחב הפוליטי, מרחב הפיתוח הכלכלי, מרחב הביטחון, מרחב מדיניות ההגירה, מרחב חופש התנועה, מרחב חופש הסחר ועוד.

בהיעדר פתרון מדיני לסכסוך בן למעלה ממאה השנים, שני הצדדים משלמים מחיר יקר.

את המחיר הגבוה ביותר משלמים הפלסטינים: הם נתונים לשליטה צבאית ישראלית החודרת לכל מוסד ולכל בית; הם מפוצלים בין "מדינת החמאס" ובין "מדינת הפת"ח"; הם מתקשים לכונן מוסדות פוליטיים יציבים הנהנים מלגיטימיות כלל-פלסטינית; הם מתקשים לקדם פיתוח כלכלי; קיומם היום-יומי תלוי בטוב לבם של תורמים; ברמה האישית והמשפחתית הם חשופים להפקעת קרקעות, לפגיעה ברכוש, לאלימות, מאסר וגירוש ולהשפלה בבתיהם, ברחובותיהם ובמחסומים; רבים מהם מנועים מלימודים; הם סובלים משיעורי עוני גבוהים, אבטלה  נרחבת וחוסר ביטחון תזונתי.    

ישראל, מצדה, מצליחה לקיים – רוב הזמן ובמרבית שטחה - אורח חיים "רגיל", הודות למסך עבה של בידול המתבסס על הפרדה פיזית ועל  מעטפת צבאית עבה. מסך הבידול יעיל עד כדי כך שמרבית הישראלים חשים כי הם חיים בארץ "נורמלית".

האמת היא שישראל איננה ארץ "נורמאלית". הסכסוך הוא כאבן רחיים על צווארה: הוא מערער את צמיחתה הכלכלית, מכביד על תקציבה, מגביל את התפתחותה החברתית, מכתים את חזונה, פוגע במעמדה הבינלאומי, מתיש את צבאה, מפלג את זירתה הפוליטית ומאיים על עתיד קיומה כמדינת לאום יהודית. הוא גם הורג ופוצע אלפי ישראלים. ישראל משלמת מחיר כבד על התמשכות הסכסוך ועל התמהמהות ביצועה של חלוקה הוגנת ומוסכמת של השטח בין שני הלאומים.

יציבות כלכלית בצל הסכסוך

מיום שהפלסטינים צברו די יכולת קולקטיבית כדי להתקומם נגד השליטה הישראלית, הם מצליחים לערער את היציבות הכלכלית בישראל. כל אחת משתי ההתקוממויות הפלסטיניות, הראשונה בשנים 1993-1987 והשנייה בשנים 2003-2000, גרמו להצטמקות הפעילות הכלכלית בישראל: ירידה בתיירות, צמצום ההשקעות, גידול באבטלה, הקטנת כוח הקנייה של הציבור. 

ב-1987, השנה שבסופה פרצה האינתיפאדה הראשונה, עמד שיעור הצמיחה על 6.1% - שיעור נאה ביותר. ואולם בשנה שלאחר מכן, השנה המלאה הראשונה של האינתיפאדה,  ירד שיעור הצמיחה ל-3.6%, וב-1989 – ל-1.4%. למזלו של המשק הישראלי, ב-1989 החל גל ההגירה הגדול ממדינות חבר העמים, שעורר התרחבות של הפעילות הכלכלית.

הסכמי אוסלו (1995-1993) והסכם השלום עם ירדן (1994) היו טובים למשק הישראלי, משום שהם פתחו בפניו שווקים חדשים רבים. בצד הפלסטיני, השיפור היה פחות משמעותי. ועוד: הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה, במחאה על הסכם אוסלו, הצית שרשרת של פיגועים פלסטיניים בתוך ישראל, שערערו את הביטחון הציבורי וגררו פגיעות בפעילות הכלכלית.

האינתיפאדה השנייה פרצה לקראת סופה של שנת 2000, שהיתה שנה של צמיחה יוצאת דופן – 9.2%, בין השאר הודות למספר גדול של מכירות של חברות הזנק (סטארט-אפ) בתחום ההיי טק. בשלוש השנים הבאות השתרר בארץ מיתון כבד, שבנק ישראל הגדירו כממושך ביותר בתולדות ישראל. רק במחצית השנייה של 2003 התחיל המשק לצמוח שוב.

המעמסה הכלכלית-ביטחונית

הניצחון הצבאי הגדול ב-1967 הפך את ישראל למעצמה הצבאית החזקה באזור. אלא שמעמד זה הטיל על ישראל מעמסה כלכלית-ביטחונית כבדה. שלא כמו אחרי מלחמות קודמות, אחרי 1967 תקציב הביטחון לא זו בלבד שלא קטן, הוא אף גדל, ובעקבות מלחמת יום הכיפורים ב-1973 הוא גדל עוד, עד שהיווה כשליש מתקציב המדינה. זו היתה אחת הסיבות העיקריות למשבר הכלכלי של אמצע שנות ה-1980.

בתחילה, הסכסוך עם הפלסטינים לא היה הגורם המרכזי במעמסה הכלכלית-ביטחונית. העלות התקציבית של אחזקת השטחים הפלסטיניים היתה נמוכה – הן משום שישראל לא השקיעה בפיתוח כלכלי של השטחים והן משום שההתנגדות הפלסטינית, שהתרכזה באותן שנים בחדירות מעבר לגבול ובפעילות בחו"ל, לא הצריכה הקצאה של כוחות צבא גדולים. רוב הפעילות של צה"ל נעשתה בידי מספר קטן, יחסית, של יחידות עלית. את מרכז הבמה תפס באותן שנים העימות עם מצרים (מלחמת ההתשה, מארס 1969 – אוגוסט 1970, ומלחמת, אוקטובר 1973), שהסתיים בהסכם שלום ב-1979, ועם סוריה. הסכם השלום עם מצרים אפשר לישראל לצמצם את תקציב הביטחון. 

אלא שזמן לא רב לאחר החתימה על ההסכם הישראלי-מצרי החל הסכסוך הפלסטיני-ישראלי לתפוס את מרכז הבמה. ב-1982 פלש צה"ל ללבנון, בין השאר כדי להכות את הארגונים הצבאיים הפלסטיניים שסולקו מירדן ללבנון ב-1970 ("ספטמבר השחור"). שהות צה"ל בלבנון התמשכה עד שנת 2000. אותה מלחמה, מצדה, הולידה את ארגון החיזבאללה - ובסופו של דבר גם את מלחמת לבנון השנייה ב-2006.

ב-1987, חמש שנים לאחר פלישת צה"ל ללבנון, פתחו הפלסטינים שבשטחים הכבושים באינתיפאדה הראשונה. אינתיפאדה זו העלתה באחת ובאורח קבע את המחיר הכלכלי-ביטחוני שמשלמת ישראל. צה"ל הקים מסגרות פיקוד ייחודיות לשטחים הפלסטיניים  – אוגדת עזה ואוגדת יו"ש. צה"ל גם הקים יחידות מיוחדות לצורך ההתמודדות עם המתקוממים הפלסטיניים, ובהן "דובדבן" ו"שמשון". לא זו בלבד אלא שמרבית יחידות השדה של מערך המילואים מצאו עצמן משרתות בשטחים. על כל אלה צריך להוסיף את מערך הביטחון של ההתנחלויות, שעובה מאוד.

החתימה על הסכמי אוסלו לא הובילה לצמצום כוחות צה"ל בשטחים הפלסטיניים. ראשית, החלוקה של השטחים לשלוש קטגוריות – שטחי A שבאחריות פלסטינית מלאה, שטחי C שבאחריות ישראלית מלאה ושטחי B שבאחריות משותפת, הובילה להצבה קבועה של כוחות צה"ל בשטחי C ובמחסומים רבים בנקודות המפגש בין שטחי האחריות. בנוסף, גל הפיגועים שבא בתגובה לטבח שביצע ברוך גודלשטיין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה הוביל לפעילות מוגברת של צה"ל ושל השב"כ בשטחים.

בעוד שהאינתיפאדה הראשונה היתה התקוממות אזרחית בלתי חמושה, האינתיפאדה השנייה היתה חמושה. צה"ל הגיב במלוא כוחו: חלק גדול מן הצבא הסדיר וממערך המילואים הועסק בדיכוי ההתקוממות. במהלך העימות השתלט צה"ל מחדש על כל השטחים הפלסטיניים. עם תום האינתיפאדה צומצמה נוכחות צה"ל, אך כוחות רבים מבעבר נותרו בכל רחבי הגדה המערבית וסביב לרצועת עזה.

רצועת עזה הפכה למוקד העימות הבא: בינואר 2006 זכה ארגון  החמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. ישראל לא הכירה בתוצאה. שנה לאחר מכן השתלט החמאס על רצועת עזה ובתגובה, ישראל הידקה את הסגר על הרצועה, שהונהג עוד קודם לכן. הסגר  הודק עוד לאחר חטיפת החייל גלעד שליט. הפלסטינים ברצועה, מצדם, פתחו בירי טילים ומרגמות על יישובים בישראל ובתגובה נאלצה ישראל להשקיע כספים רבים במיגון יישובי עוטף עזה. בינואר 2009 תקפה ישראל את רצועת עזה במבצע "עופרת יצוקה": המבצע עלה 4.8 מיליארד ש"ח, ועל כך יש להוסיף עוד 1 מיליארד ש"ח למיגון מה שקרוי "יישובי עוטף עזה" (משרד האוצר, הצעת התקציב לשנים 2010-2009, עיקרי התקציב: משרד הביטחון).

אי שוויון בצל הסכסוך

מאז שנות ה-1970, האי-שוויון בישראל מצוי במגמת עלייה. האי-שוויון הוא תוצר של גורמים שונים: הוא נובע מן הגידול בכוחם הכלכלי והפוליטי של בעלי ההון; מן היחלשות כוח המיקוח של העובדים והעובדות; מהתרכזות ההשקעות במספר קטן של ענפי כלכלה ובעיקר באזור המרכז; מן העובדה שמערכת החינוך מעניקה חינוך שונה לקבוצות שונות באוכלוסיה; ועוד. אך הוא גם נובע מכך שבגלל הסכסוך המתמשך, ישראל נאלצת לעתים קרובות להגדיל את השקעתה בביטחון על חשבון השקעתה בחברה.

לאי שוויון מושרש יש השלכות מרחיקות על המרקם החברתי: ישראל של 2010 היא חברה סולידרית הרבה פחות מישראל של 1967. 

עוני בצל הסכסוך

מאז שנות ה-1980, העוני בישראל מצוי בגידול מתמיד:

בשנת 1985, שיעור המשפחות העניות עמד על 11.4%;

בשנת 1995 שיעור המשפחות העניות עלה ל-16.8%;

בשנת 2008 שיעור המשפחות העניות עמד על 19.9%.

הגידול בעוני איננו תוצר בלעדי של הסכסוך. בין השאר הוא תוצר של הגעתם של מאות אלפי מהגרים ממדינות חבר העמים ומאתיופיה, שסבלו מאבטלה ואו מתעסוקה בשכר נמוך; הוא גם תוצר של שוק עבודה המדיר מתוכו ישראלים רבים; של שוק עבודה הסובל מאבטלה גבוהה בחלק מן השנים; של מדיניות החותרת להוזיל את עלות העבודה באמצעות החלשת האיגודים המקצועיים ובאמצעות העסקת עובדים ועובדות דרך חברות כוח אדם. 

אבל הגידול בעוני הוא גם תוצר של העומס התקציבי שמטילה השליטה המתמשכת בשטחים הפלסטיניים: ראינו, כי בתקופת האינתיפאדה השנייה הממשלה הגדילה את תקציב הביטחון במידה רבה על חשבון קיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי, קיצוץ שגרר עמו גידול מיידי בתחולת העוני.

כתוצאה מכך, המדינה מתקשה יותר ויותר להתמודד עם העוני הנרחב: היא אינה משקיעה די בפיתוח כלכלי באזורי פריפריה, או בשדרוג מקצועי של כוח העבודה, או בהרחבת רשת מעונות היום כדי להרחיב את התעסוקה בקרב אמהות.

המדינה גם מתקשה לבלום את הגידול בעוני באמצעות קצבאות המוסד לביטוח לאומי:

בשנות ה-1980, הקצבאות הצליחו לצמצם את תחולת העוני בכ-60%, בממוצע;       

בשנות ה-1990, הקצבאות הצליחו לצמצם את תחולת העוני בכ-56%, בממוצע;

בשנות ה-2000 הקצבאות הצליחו לצמצם את תחולת  העוני בכ-53%, בממוצע.

תותחים או אקדמאים?

הקיצוצים של תקופת האינתיפאדה פגעו, בין השאר, במערכת ההשכלה הגבוהה. האוניברסיטאות איבדו אז מאות תקנים של מרצים. ב-2006 הוקמה ועדה ממשלתית בראשות שר האוצר לשעבר בייגה שוחט לבחון את מדיניות הממשלה בתחום התיקצוב של ההשכלה הגבוהה. הוועדה המליצה שלא להגדיל את התקצוב הממשלתי של ההשכלה הגבוהה (אלא להחזירו בהדרגה, עד 2013, לגובהו ב-2001, בחישוב לסטודנט). במקום זאת המליצה הוועדה למוסדות האקדמיים להגדיל את שכר הלימוד ולגייס עוד תרומות.

באותה שנה עצמה, 2006, הקימה הממשלה (בעקבות מלחמת לבנון השנייה) ועדה בראשות מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, דוד ברודט, לבחינת תקציב הביטחון. ועדה זו המליצה להגדיל את המימון הממשלתי של תקציב הביטחון בסכום שנתי ממוצע של 4.6 מיליארד ₪ לעשר השנים הבאות (מקורות תקציביים נוספים אותם ציינה הוועדה: התייעלות פנימית וגידול בסיוע הביטחוני האמריקני).

ב-2007, השנה בה הוגשו המלצות שתי הוועדות, התקציב הממשלתי הכולל להשכלה גבוהה עמד על כ-5.5 מיליארד ₪.

יוצא, כי בשנים הבאות יגדל תקציב הביטחון בסכום שנתי הקרוב לתקציב הכולל של ההשכלה הגבוהה – בעוד שתקציב ההשכלה הגבוהה יוכל לגדול בעיקר מגיוס תרומות ומהעלאת שכר הלימוד.

הגידול בתקציב הביטחון בא, בין השאר, על חשבון השקעה בפיתוח אקדמי.

צה"ל והאמון בצדקת הלחימה

איש מדעי המדינה יורם פרי הצביע על ההשלכות המבצעיות של ההתמודדות עם התקוממות לאומית: אי-ודאות חוקית בכל הנוגע למלחמה נגד אזרחים בלתי חמושים; מתח בין צה"ל והמערכת המשפטית, כתוצאה מהקושי בהגדרת כללי ההתנהגות המותרים; פגיעה במשטר הדיווח של צה"ל; ותחושת נבגדות אצל קצינים בשל אילוצים חוקיים שהוטלו על אופן ניהול המלחמה וריבוי משפטים על פעילות בלתי חוקית. פרי הוסיף כי האינתיפאדה הראשונה יצרה לראשונה שבר בתפיסת הביטחון: אם בעבר היתה תמימות דעים באשר להיותן של מלחמות ישראל מלחמות צודקות, הפעם היו מי שראו באינתיפאדה מאבק צודק של הפלסטינים להגדרה עצמית (יורם פרי, "השפעת האינתיפאדה על צה"ל", בתוך גל, ראובן (עורך), המלחמה השביעית: השפעות האינתיפאדה על החברה בישראל, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1990, עמ' 127-123).

צה"ל וההתנחלויות

ההתנחלויות מצויות במוקדו של ויכוח פוליטי חריף בין ימין לשמאל. לא זו בלבד, אלא שרבים מן המתנחלים פועלים באופן מאורגן כמחנה פוליטי לכל דבר, המזוהה עם הימין. צה"ל, בהיותו מנגנון ממלכתי, אמור להימנע מנקיטת עמדה בין המחנות הפוליטיים הגדולים בישראל, ובוודאי שהוא אמור להימנע מפעילות המוכתבת על ידי סדר היום של מחנה פוליטי זה או אחר. אלא שהעימות עם הפלסטינים נערך בשטח שבו מצויות ההתנחלויות, והללו מהוות מטרה מרכזית של הלוחמים הפלסטיניים. על רקע זה נוצרת קרבה בלתי נמנעת בין החיילים ובין המתנחלים, והצבא מוצא עצמו מתפקד כשומר של ההתנחלויות (עקיבא אלדר ועדית זרטל. 2004. אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 2004-1967. תל אביב: כנרת, זמורה-ביתן, דביר).

הפוליטיזציה סביב סוגיית ההתנחלויות באה לידי ביטוי בלחץ הכבד שהפעילו מתנחלים על צה"ל בעת ההתנתקות מחבל עזה ובקריאות של רבנים לחיילים לסרב ליטול חלק בפינוי ההתנחלויות.   

צה"ל ככלי מדיניות

פעמים רבות, בהיעדר תזוזה במישור המדיני, צה"ל מוצא עצמו משמש כמדיניות עצמה. החלטת ממשלת ישראל שלא להכיר בתוצאות הבחירות לפרלמנט הפלסטיני ב-2006, שבהן זכה החמאס, החרמתה את שלטון החמאס ברצועת עזה והסגר ההדוק שהיא הטילה על הרצועה, הובילו לחילופי אש תדירים. בדצמבר 2008 שלחה ממשלת ישראל את צה"ל למבצע "עופרת יצוקה", שבו נהרגו כ-1,400 בני אדם, רובם אזרחים. צה"ל מצא עצמו על שולחן הנאשמים של ועדת גולדסטון. פעולה צה"לית היתה גם הפתרון בו בחרה ממשלת ישראל נוכח משט הסיוע מתורכיה לעזה במאי 2010: צה"ל מצא עצמו בלבה של מפולת מדינית ישראלית.

המחיר הצבאי: ערעור הלגיטימציה המוסרית

מרגע שתפקידו המבצעי השוטף העיקרי של צה"ל הפך להיות כפיית השליטה הישראלית בשטחים הפלסטיניים, החלו ניכרים בקיעים בלגיטימציה הרחבה שממנה נהנה צה"ל מאז הקמתו. ישראלים רבים החלו להקשות על מידת המוסריות של השימוש בצבא לשם כפיית השלטון הישראלי על הפלסטינים, במקום לשם הגנה על המדינה ועל אזרחיה.

כבר אחרי המלחמה ב-1967 נשמעו קולות שהזהירו בפני ההשלכות של השליטה הצבאית בפלסטינים. הידועים שבהם הם קולותיהם של פרופ' ישעיהו ליבוביץ, יצחק בן אהרן,  פנחס לבון ולובה אליאב. הקדים את כולם שמעון צבר, שיחד עם עוד אחד עשר אנשים פרסם ב-22.9.1967 – שלושה חודשים לאחר המלחמה - בעיתון "הארץ" מודעה שהתריעה בפני ההשלכות החמורות של הפיכת צה"ל למכשיר של כיבוש:

"זכותנו להתגונן מפני השמדה אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים

כיבוש גורר אחריו שלטון זר

שלטון זר גורר אחריו התנגדות

התנגדות גוררת אחריה דיכוי

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי..."

עם חלוף הזמן מצא עצמו צה"ל שוב ושוב מול תופעה של חיילים, בעיקר חיילי מילואים, המסרבים להתגייס למשימה שהוטלה על צה"ל. זה קרה בעת שיחות השלום עם מצרים, כאשר הממשלה ביקשה להתחמק מפינוי התנחלויות; זה התרחב במהלך מלחמת לבנון הראשונה, שנועדה בתחילה להילחם במערך המוסדי שהקימו שם הארגונים הפלסטיניים שגורשו קודם לכן מירדן; וזה הגיע לממדים נרחבים במיוחד במהלך שתי האינתיפאדות.

קריאת התגר משמעותית במיוחד על השימוש בצה"ל לצורכי כיבוש באה מכיוונן של נשים. התנועה הגדולה והיציבה ביותר היתה ועודנה "נשים בשחור". תנועה שהצליחה להשפיע ישירות על המדיניות היא "ארבע אמהות", שתרמה להחלטת ממשלת ישראל לצאת מלבנון לאחר שהייה שם של 18 שנה.

העובדה שההתנגדות הפלסטינית נושאת בהכרח אופי של לחימה מתוך אוכלוסייה אזרחית מסבכת את צה"ל שוב ושוב בפעולות המעוררות ביקורת מוסרית בארץ ובעולם. צה"ל מוצא עצמו שוב ושוב מוכתם בשל האילוץ להפעיל אמצעים צבאיים במצב שבו האמצעים הנדרשים הם מדיניים. אחת התוצאות היא האיום המרחף מעל קציני צה"ל בכירים כי יועמדו לדין בפני בתי דין בינלאומיים.

בעשור האחרון נרשמו לפחות ארבעה אירועים בולטים של הרג בידי צה"ל של אזרחים:

1. באינתיפאדה השנייה, חיסול של פעילים פלסטיניים, על משפחותיהם ושכניהם, באמצעות מטוסים מאוישים ובלתי מאוישים, כדוגמת חיסולו ב-2002 של סאלח שחאדה ברצועת עזה, שגרם להרג של 15 אזרחים ובהם ילדים;

2. בהפגנות הזדהות של פעילי שלום מן העולם עם הפלסטינים, פציעה והרג בידי חיילי צה"ל, כדוגמת הריגתה של רייצ'ל קורי האמריקנית בעזה ב-2003;

3. במבצע "עופרת יצוקה" בינואר 2009, הרג של מאות אזרחים פלסטיניים;

4. בפרשת המשט של ספינות הסיוע הטורקיות במאי 2010, הרג של 9 אזרחים זרים.

משבר המוטיבציה בקרב השכבות המבוססות

הסוציולוג יגיל לוי הצביע על משבר מוטיבציה בקרב מה שהוא מכנה "המעמד הבינוני המערבי-חילוני". ביטוייה היו, בין השאר, ירידה איטית אך מתמדת ברצון הכללי להתגייס לצבא, להתגייס לחילות קרביים ולהתנדב לקורסי פיקוד. משבר המוטיבציה החל בסוף שנות ה-1980. היו לו אמנם סיבות שונות, ובהן הירידה היחסית בערכו של השירות הצבאי כמקדם מעמדי והעלייה במקביל של מסלול קידום אחרים, ובהם עיסוקים כלכליים, אך סביר להניח כי האינתיפאדה הראשונה, שלוותה בתחושה רווחת בקרב השכבות החברתיות עליהן מדבר יגיל לוי, כי התפקיד שממלא צה"ל אינו תואם את הערכים ואת האינטרסים המדיניים של ישראל, מילאו תפקיד חשוב ביצירת משבר המוטיבציה. (יגיל לוי, צבא אחר לישראל: מיליטריזם חומרני בישראל, תל אביב, ידיעות אחרונות, 2003: ידיעות אחרונות).

התפשטות של מעשי חרם על ישראל בכלל ועל התנחלויות בפרט

חרם על ישראל היה מרכיב מרכזי במדיניותן של ארצות ערב, מאז 1948 ועד להסכמי אוסלו. 

מאז האינתיפאדה השנייה הולכת ומתפשטת תנועת החרמה של ישראל בארצות המערב. מדובר בחרמות על קבוצות או מגזרים בישראל ועל מוצרים, ובייחוד מוצרי ההתנחלויות. תנועת ההחרמה אין בה, בינתיים, כדי לאיים על הכלכלה הישראלית, אולם יש בה כדי להעיד על פגיעה הולכת וגוברת במעמדה הבינלאומי של ישראל בעקבות הסכסוך.

--------------

* קטעים נבחרים, יוני 2010; ראו המאמר בשלמותו באתר של מרכז אדוה : http://www.adva.org