מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

מפשעי הכיבוש:

1. הרצח בסילוואן

2. הסוכה שהפריעה לעיריית ירושלים

ולמשטרה בשיח' ג'ראח

 

סילוואן:

ביום רביעי, 22.9.2010, לפנות בוקר, נרצח סאמר סירחן, אב לחמישה, על ידי מאבטח חמוש בשכונת סילוואן במזרח ירושלים. מאבטח זה, שמשכורתו משולמת על-ידי משרד השיכון, הינו חלק ממיליציה חמושה שמטרתה לשרת את קבוצות הימין הקיצוניות המתגוררות בסילוואן. הסיבה לכך שאירוע אלים כזה היה יכול להתרחש, היא התמיכה הבלעדית שעמותות של הימין הקיצוני, לדוגמה עמותת "אל-עד", מקבלות הן מהעירייה והן מהמשטרה. 

ביום א' 26.9.2010, במסגרת כתבה בחדשות ערוץ 2, הצליח כתב המשטרה משה נוסבאום, להטיל ספק בגרסתו של המאבטח, גרסה שאומצה כמובן על-ידי המשטרה. שמעו וראו:

 

תיעוד: המאבטח מסילוואן דובר אמת ?

 

במהומות שפרצו ערב החג במזרח ירושלים, בעקבות הריגתו של תושב סילוואן בידי מאטח יהודי, אימצה המשטרה את גרסת המאבטח על פיה נקלע למארב ולסכנה של ממש. ואולם הגרסה הזו אינה מתיישבת במלואה עם צילומים של מצלמות אבטחה שהגיעו לידינו:

קישור 

*

שיח' ג'ראח:

באותו יום רביעי, 22.9.2010, בשכונת שיח' ג'ראח, תושבים פלסטינים של השכונה ופעילים ישראלים הקימו סוכת שלום על מנת לסמל שותפות ודו קיום בין ישראלים לפלסטינים במזרח ירושלים. לאחר כמה דקות הסוכה הוחרבה  על ידי פקחים של עיריית ירושלים, שחזרו על ההריסה 3 פעמים, ובנוסף שתי פעילות ישראליות נעצרו ע"י המשטרה. הסוכה הוחרבה, לא רק בגלל שהיא נבנתה ללא רישיון (כמו כל סוכה אחרת במדינה), אלא בגלל שהיא היוותה סמל למשהו שעיריית ירושלים ומשטרת ישראל אינן מוכנות לקבל: שותפות ואחווה בין יהודים וערבים.

פסק דין חדש של בית המשפט העליון שניתן ב-26.9.2010 הכשיר עוולה נוספת בשיח' ג'ראח כשדחה את ערעורם של פלסטינים הטוענים לבעלות על קרקע עליה עומדים בתיהם ונתן אור ירוק למתנחלים לתפוס עשרות בתים נוספים בשכונה.

 

שייח' ג'ראח, סוכות

מאת דוד שולמן *

 

שייח' ג'ראח, 22 בספטמבר 2010, 

קשה אולי להאמין, אבל הנה אנחנו עומדים ברחוב עות'מאן אבן עפאן, בשיח’ ג’ראח, וביחד עם סאלח וחברים פלסטינים נוספים מהשכונה אנו מקימים סוכה. סוכות מתחיל היום, החג החביב עליי מכולם. אולם מה לנו ולהקמת סוכה בלב שיח’ ג’ראח, ברחוב שבו מתנחלים ישראלים השתלטו על בתי המשפחות ע’אזי ואל-כורד וגירשו מהם את בעליהם הפלסטינים? מר אל-כורד, נשוא פנים ושליו כתמיד, מנצח על המלאכה. הידידות המעמיקה והולכת בין פלסטינים ויהודים בשכונה לובשת פנים חדשות לבקרים במהלך המאבק המתנהל בה, על ההפגנות השבועיות – המדוכאות לעתים באלימות על ידי המשטרה (למעלה ממאה מפגינים כבר נעצרו בשמונה-תשעת החודשים האחרונים). לרוב מתקיימות ההפגנות בימי שישי אחר-הצהרים, אולם הפגנת השבוע שעבר בוטלה מפני יום כיפור. עם זאת, יומיים לפני הצום נערכה תפילה משותפת בשיח’ ג’ראח, ודברי הסליחות נקראו בצוותא בערבית ובעברית בפי הפעילים והמשפחות המגורשות, שניצבו באותו רחוב מעונה, לקולות הבוז והשטנה של המתנחלים. שמעתי שרבים מחברינו הזילו דמעה.

אין ספק שליהודים יש הרבה על מה לכפר. כל שנה אני מזדעזע שוב בימים הנוראים. אני חי בשכונה מעורבת שבמרוצת השנים, כברוב השכונות בירושלים, נוטה יותר ויותר לימין הפוליטי. רבים משכניי דתיים לאומניים. כמה מהם אפילו גזענים בדרכם. נוח להם לשנוא פלסטינים, או ערבים בכלל, ואין להם כל הסתייגות ממפעל ההתנחלות הישראלי ומהגזל המתמשך והיומיומי של שטחים פלסטיניים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. איך זה, אני תוהה – סלחו לי על תמימותי העיקשת – שאותם שכנים מסוגלים להתפלל לכפרת עוונותיהם ביום כיפור מבלי שיתנו דעתם על כך שאנחנו, עם ישראל, פושעים נוראות כנגד אחינו ואחיותינו הפלסטינים? מה להם בבית הכנסת אם עיניהם לא רואות את סבלו של האחר, אם הם חיים בשקר? ברור לי שלעולם לא אבין זאת.

והנה אנחנו מקימים ביחד סוכת שלום – עוד מלים מהדהדות מסידור התפילה – והמשטרה מתייצבת כמובן במלוא כוחה בצד פקחי הבנייה של עיריית ירושלים. הם כבר הודיעו לנו שפעולתנו לא-חוקית והם יהרסו את הסוכה ברגע שזו תושלם. זאת יש לדעת: העיר גדושה בסוכות לאלפים, רבות מהם (ללא רישיון, כמובן) על מדרכות ובדרכים עירוניות אחרות (בשכונות מסוימות, בנחלאות למשל, בקושי ניתן לפלס דרך ברחוב), ואף לא אחת מאלו נתונה לאיומי הריסה, כמובן – מאחר שהן סוכות יהודיות כשרות אחרי הכול, סימני היכר מכובדים של השבט. אולם סוכת שלום פלסטינית-ישראלית, זה כבר עניין אחר לגמרי. אין כל סיכוי שהמשטרה תותיר אותה על כנה. זהו איום על שלום הציבור. יתכן שתפר לכמה רגעים סדרי עולם על פיהם מותר לגרש בחוצפה את הפלסטינים מבתיהם, והמוחים על האכזריות יושלכו לכלא. הסוכה עוד עלולה לגרום לאזרח מן השורה לעצור ולתת את הדעת על הכתובת המופיעה על אחת מדפנות הסוכה: “סוכת השלום של שיח’ ג’ראח”. מי יודע אילו מחשבות מטלטלות עלול המבנה הרעוע לעורר? חוץ מזה, אנחנו מקימים אותה ממש מחוץ לבתים שגזלו המתנחלים, ואותם צדיקים עלולים עוד להיעלב.

יש נחמה פורתא בבצוע פעולות סמליות שגורלן כבר נחרץ. יש בכך תחושת צדק. חוסר-התוחלת שבמעשה הופך אותו לנכון, לנחוץ עוד יותר, אפילו לעונג. בעצם, כגודל האבסורד, כן ערכו. “אני מאמין כי זה אבסורד” - כך לפי טרטוליאנוס מקרטאגו במאה השנייה. וישנה הרעות המעשירה את הרגע ומפיחה בו משמעות. לפני עשרה ימים חגגנו כאן בצוותא את עיד אל פיטר (תום חודש הרמדאן) וראש השנה, ומר אל כורד נשא דברים בחן ובכבוד האופייניים לו, הודה לנו על עמידתנו לצדם, וילדה פלסטינית קטנה נטלה את המיקרופון ואמרה: “נמאס לנו מהמתנחלים שגונבים לנו את הבתים ואת הצעצועים “. עם זאת עליי להודות שהיום, בחלוף שעות אחר-הצהרים ולמראה הסוכה הנהרסת לא פעם כי אם פעמיים, אני חש גם כעס גדול. זה היה יום קשה. הבוקר, השכם, מאבטח פרטי המועסק על ידי המתנחלים בסילוואן למרגלות חומת העיר העתיקה ירה למוות בסמיר סרחאן, גבר פלסטיני בן 32, אב לחמישה ילדים. לא הייתי עד ראייה למעשה, איני יודע איך זה קרה בדיוק, אבל אני סמוך ובטוח שלולא המובלעת הישראלית השתולה בכוח בלב סילוואן הפלסטינית, עם שכירי חרב חמושים ה”מגינים” עליה, סמיר בוודאי עוד היה בין החיים. לפחות שני בני אדם נוספים נפצעו (המשטרה האפילה את הפרשה מעיני התקשורת ואין לדעת בוודאות כמה נפגעו). עמיאל הגיע לשם מוקדם ונעצר, כמובן. (ברור שכל רע לא יאונה למאבטח שירה והרג). בינתיים בסילוואן פרצה מחאה אלימה. לא נדרש הרבה כדי להצית אינתיפאדה נוספת, במיוחד לנוכח האופן שבו מתנהלים הדברים כעת, כאשר נתניהו מסרב לחדש את “הקפאת” הבנייה בהתנחלויות. אם השיחות יקרסו כתוצאה מכך או מטמטום אחר כלשהו, הרי שסיבוב נוסף של אלימות בהחלט יתכן: כך התנבא הרמטכ”ל אתמול. יש לזכור, כמו כן, שכל יחידת דיור הנבנית בשטחים היא עבירה על החוק הבינלאומי כמו גם פשע נגד הגינות אנושית פשוטה וכנגד אלוהים, אם אכן הוא קיים.

כך שסוכתנו תוכננה גם כסוכת אבלים לזכר סמיר, כמנהג הפלסטינים – ללא ספק עוד סיבה למתקפה מצד השלטונות. המחאה בשיח’ ג’ראח, אולי ההתפתחות המבטיחה ביותר במחנה השלום הישראלי בשנים האחרונות, קשורה קשר הדוק עם המחאה העממית הפלסטינית בסילוואן. לפני שלושה שבועות קיימנו הפגנת מחאה בסילוואן כנגד עמותת אלעד, אותו ארגון מתנחלים השולט למעשה בכפר ואשר עליו הוטלה האחריות לאתר הארכיאולוגי במקום, המכונה ‘עיר דוד’, האתר הרגיש ביותר מסוגו בארץ (עוד שערורייה מרתיחה, האפשרית אולי רק בישראל). מדי שנה מקיימת עמותת אלעד כינוס ארכיאולוגי וסיור בסילוואן, בהשתתפות הקהל הרחב. נכחנו במקום, במחאה. הצלחנו להשמיע את דברנו, במחיר כבד: דניאל שעמד ממש לידי ספג חבטות, בעיטות ונרמס ברגלי השוטרים ללא כל פרובוקציה מצדו, ונלקח למעצר כשהוא שותת דם, משקפיו מרוסקים. רם נפצע ברגלו על ידי חייל משמר הגבול. חברים נוספים נפגעו גם הם, ושמונה נעצרו. חשתי שפעולה זו הייתה מדכאת יותר מהרגיל, אף שבמונחים שלנו באחרונה הפגנה כזו נחשבת הצלחה. שבתי זה עתה מהודו והמפגש המחודש עם מונותיאיסטים קשוחים היה קשה.

ולהשכלה כללית, בקצרה, הנה האופן שבו נהרסת סוכה: היא ניצבת על המדרכה, אחוזה דרך נס בחבלים ויתדות כיאות לסוכה כשרה, ומקושטת במגזרות נייר, ציורים ססגוניים ופרחים בוהקים אותם הכנו עם הילדים הפלסטינים. נראה לא רע. נסים אומר שעלינו להגיש מועמדות לתחרות הסוכה הנאה. על הסוכה מסוכך עץ תאנה גדול שענפיו גולשים מעבר לחומת החצר. סוכה זו נראית בקלות כהמשך של העץ היפהפה. אנחנו די גאים בה. כולנו עומדים בתוכה כאשר השוטרים מתקדמים וכמובן שהיא אינה חזקה, ובתוך שלוש דקות היא כבר קרועה, היתדות מפוזרות ברחוב, כפות התמרים שבורות, הקישוטים קרועים לגזרים. ובזה הרגע צועד אחד המתנחלים אל תוך חצר הבית הגזול ובידיו כף תמר גדולה לסוכתו שאותה לבטח איש לא יהרוס. הוא מאחל לנו חג שמח. ברור שסוכתנו היא היחידה שהרסה העירייה השנה.

סילן נעצרת באותן דקות. ברגע שזה נגמר, אנחנו מתחילים שוב. הפעם אנו מסתדרים ללא היתדות הפזורות על המדרכה. אנו תולים את יריעות הסוכה על כמה יתדות הנשענות על חומת החצר ומגיעות עד לעץ התאנה. יש אפילו מקום לעוד כמה קישוטים. סאלח שש למלאכה, שמח להתאים את מחצית הסוכה הזו לדגם המסורתי פחות או יותר, ומקץ חצי שעה היא נראית לא רע, ואפילו אינה מהווה מפגע לסדר הציבורי כפי שהייתה, כביכול, קודמתה האצילית למראה. אבל עד מהרה גורלה מר כזה של הקודמת.

בטרם תפעל המשטרה בשנית אני מתייצב בתוך המבנה החמוד. שם אני רוצה להיות. הלל עומד לידי. הוא מכיר את ההלכה לפני ולפנים. כשאני מבטא חשש שזו אינה סוכה כשרה למהדרין – בהחלט אי אפשר לראות את השמיים, שלא לדבר על כוכבים… – הוא צוחק ומאשר את דבריי. עדיין אני מחליט שמכיוון שעזרתי לבנות אותה, ואני מאמין בכל לבי ברעיון האבוד שהיא מגלמת, מוטב שאברך כדין. יש לומר את הברכה בישיבה, אבל אין איפה לשבת ברגעיה האחרונים של סוכת שלום פלסטינית-ישראלית, ועל כן אני משנה מעט את נוסח הברכה: “ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם אשר ציוונו לעמוד בסוכה”. אתם יודעים, אולי הוא בכל זאת קיים. הלל, היודע שהייתי בהודו, שואל אם חזרתי ממש, ואני עונה שכן, ובמרירות-מה מצטט את דברי השיר הציוני הישן: “באתי ארצה לבנות ולהיבנות בה”… אני מנופף זרועות לעבר יצירתנו השברירית, מעשה-דווקא דון-קישוטי. “כפי שאתה רואה, בינתיים זה לא בדיוק מצליח”.

--------------

* המקור: http://www.justjlm.org ; עברית: טל הרן.

 

 

 

9/27/2010