שלום ? ... לא יִיכּוֹן בדור הזה.

מאת יוסף אלגזי

            בשנים האחרונות איבדתי את התקווה שאזכה לחיות את היום בו ייכון שלום בין ישראל ופלסטין, בין ישראל ושאר שכניה הערבים

למחרת חתימת הסכמי אוסלו, ב-14 בספטמבר 1993, בראיון שקיימתי עם הפרופסור ישעיהו ליבוביץ, בביתו בירושלים, ראיון שחתם סדרת ראיונות שערכתי עימו לספר שהתפרסם שנה לאחר מכן בצרפתית (La mauvaise conscience d'Israël*), שנינו גילינו  מידת-מה של אופטימיות לגבי העתיד. בהתייחסו להסכם אמר ליבוביץ: "כן זוהי רק התחלה, אך התחלה טובה, (...) זהו צעד קדימה בכיוון הנכון, (...) ארץ זו, שהיסטורית נקראת ארץ-ישראל ושהערבים קוראים לה פלסטין, יש לחלקה בין שני העמים המתייחסים אליה כשלהם ולכן הם תובעים אותה: העם היהודי והעם הערבי".

לשאלה, האם אין חשש שההסכם יתפוצץ, השיב ליבוביץ, "ההסכם אינו יכול להתפוצץ בשל צווחות הזעם של המתנגדים מכל המחנות. מה שכן יכול לקרות, שמישהו ירצח את יצחק רבין ...".

ישעיהו ליבוביץ שמת ב-18 באוגוסט 1994, כשנה לאחר אותו ראיון, כאילו ניבא את רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, ב-4 בנובמבר 1995, פחות מחודש וחצי לאחר חתימת הסכם הביניים אוסלו ב' (28.0.1995).

          עד כה, כל השיחות שהתנהלו בין ישראל לפלסטינים, באופן ישיר ובתיווכם של אחרים, העלו חרס. לדעתי, הן נכשלו לא רק בשל עמדות שלא ניתן לגשר עליהן, אלא מסיבה הרבה יותר יסודית הנובעת משתי עובדות-יסוד המלוות את הסכסוך זה כמה עשורים: ישראל - היא חזקה, חזקה מדי, ואילו פלסטין - לבד וגם אם מתחברות אליה המדינות הערביות - היא חלשה וגם מפולגת להחריד.

ומכאן, ישראל פועלת לפי הכלל, כָּל-דְּאַלִים גָּבֵר, מי שהכוח בידו - זוכה. ישראל  מרגישה שבשל כוחה - המדיני, הצבאי והכלכלי - הנשען בעיקר על הברית שלה עם ארה"ב,  יכולה להכניע את הצד השני,  להכתיב לו ולכפות עליו כל פתרון לפי ראות עיניה, לפי גחמותיה. גודל שאיפותיה של ישראל כעוצמת רצונה לספח לעצמה עוד שטחים טריטוריאליים, עוד מים, עוד אוצרות טבע (ראו את פסטיבל חיפושי נפט וגז בים התיכון תוך התעלמות משאר המדינות השוכנות על חופיו), עוד ועוד. עד כה, ישראל מוכנה לשלום אחד בלבד של סוס ורוכבו.

מכאן נובעת אותה יהירות אדנותית שהיא מפגינה לאורך כל הדרך וכל השנים. ראו למשל את   התנהלותה בנושא  הארכה או אי-הארכת הקפאת הבנייה בשטחים הפלסטינים הכבושים שבסופו של דבר היא תיאלץ לעזוב אותם, ולא - יש לצפות לעוד עימותים אלימים ולעוד שפיכות-דמים. סוד גלוי הוא שבפועל היתה רק הקפאה בנייה חלקית מאוד. היטיב לתאר אותה דרור אטקס ולהגדירה "ישראלבלוף" (ראו: "לזו קוראים הקפאה" ? הארץ, 28.9.2010:

 http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1191160.html

 החלטת ממשלת נתניהו לא להאריך את הקפאת הבנייה המוצהרת כפי שתבעו אותה הפלסטינים ומדינות רבות בעולם (שמן הסתם מודעים לישראלבלוף), גרמה לפרץ של שמחה ואושר בימין ובקרב המתנחלים, אך מי יודע לאלו אסונות היא תוביל.

על אותה יהירות אני ממליץ לקרוא את מאמרו של הסופר אמנון שמוש מה-22 ביולי 2010, "יהירות – סכנה !": www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryID=1753876&r=1

          מקורה  של  אותה יהירות ישראלית בהשקפת עולם גזענית שמלווה את המדינה במשך כל שנות קיומה ואף בשנות הטרום-מדינה. זו יהירות כוחנית ושתלטנית המכוונת להשפיל, לרדות, לדכא ולנשל את הפלסטינים מזכויותיהם הטבעיות. התוצאה שלה היא הרת האסון לכל הנוגעים בדבר, פלסטינים, ישראלים ושכניהם; היא מזינה בשני המחנות שנאה  תהומית, קנאות לאומנית ודתית ומעצימה את חזיתות הסירוב.

להמחשת אותה יהירות, אביא שתי דוגמאות מהזמן האחרון: אחת, בשטחים הכבושים, ושנייה, בתחומי מדינת ישראל.

מזה חודשים, פלסטינים וישראלים נאבקים במשותף ובנחישות לסיכול  הניסיונות לגרש בכוח, בפעם המי יודע כמה, את התושבים הפלסטינים משכונת שיח' ג'ראח בירושלים הערבית לטובת המתנחלים. פעולות המתנחלים ממומנות בידי בעלי ממון ונהנות מתמיכתם הבלתי מסויגת של ראש עיריית ירושלים ושל משטרת ישראל. פסק דין נוסף של בית המשפט העליון נתן בימים אלה הכשר לעוול הנורא (ראו: "פסיקה חדשה של העליון מאפשרת לפנות עשרות משפחות נוספות משייח ג'ראח", http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1191186).

 העובדה   שפלסטינים וישראלים הקימו יחד בחג הסוכּות סוכּה כנהוג במסורת היהודית היתה לצנינים בעיני עיריית ירושלים ומשטרת ישראל. הן לא בחלו בשום אמצעי כוחני ואלים כדי להרוס פעם אחר פעם את אותה סוכּה. ראו והיווכחו:

 http://www.youtube.com/watch?v=teDol_n6t3c

כשאני רואה בשנה האחרונה מחזות כאלה,  באורח אסוציאטיבי עולות בעיני רוחי הפגנות המחאה נגד נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד ודיכוין בידי כוחות הביטחון והמיליציות של משטרו העריץ.

ואילו הדוגמה השנייה, עניינה המלחמה הגלויה והבלתי פוסקת שמנהלת ממשלת ישראל נגד התושבים הבדואים באלעראקיב בנגב במטרה ברורה לנשל אותם מאדמתם-מכורתם. למטרה זו היא משקיעה אמצעים גדולים ומפעילה הרבה אלימות כדי להרוס ולהחריב, פעם אחר פעם, את בתיהם ואת רכושם.

מתברר, שממשלת ישראל - בהנחיית ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והשר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ – התכוננה במשך חודשים למלחמה המלוכלכת שהיא מנהלת נגד תושבי אלעראקיב. כיאה למבצע צבאי, היא נתנה למלחמה הזו שם קוד,  הקימה חדר מלחמה, גייסה כוחות גדולים, לרבות כוח קומנדו, והקציבה הרבה כסף. על ההכנות האלו כתב לפני כשלושה חודשים החינמון, "ישראל היום" (23.6.2010):

"(...) ל"ישראל היום" נודע כי פיילוט בנושא המכונה "גבול 30 הימים" עומד לצאת לדרך. התוכנית כוללת "פירוק" הדרום לחלקים ומעקב מודיעיני אחר המשתלטים. בנוסף ייערכו במסגרתה "התנפלות וחיסול הפלישה" שמשמעותם כי בתוך 30 ימים מי שפלש - יפונה. עוד תתבצע "חניקת" בנייה טרייה לשם אותה מטרה ויאוחדו כלל הגופים האוכפים את החוק כיום - בהם משרד הפנים ורשויות אזרחיות ומקומיות.  

            "כמו כן הוחלט להקים יחידת קומנדו לטיפול בעניין כאשר לשם כך הקצה משרד האוצר תקציב לגיוס 30-25 פקחים שיועסקו כפקחי הריסה. זאת בנוסף לפקחים המתעסקים בכך כיום.

"במשרד לביטחון פנים ובממשלה הבינו שהשתלטות ‍על קרקעות לאום ‍על ידי גורמים שונים מהווה סיכון לרצף הטריטוריאלי ולאכיפת שלטון החוק. גורמים במשטרה אישרו כי בכל שנה מתווספים אלפי מבנים לא חוקיים בישראל בנוסף לעשרות אלפים הקיימים בצפון בדרום באזור ירושלים ובאיו"ש. עוד הודו הגורמים כי ‍המדינה ובעיקר המשטרה מתקשות לאכוף את החוק הקיים עקב ריבוי גופים אזרחיים המטפלים בנושא.

"גורם בכיר במשרד [לביטחון פנים] אמר אתמול כי לצורך הוצאתה לפועל של התוכנית יוקמו מערך לאומי לאכיפת דיני התכנון והבנייה ומניעת השימוש שלא כדין במקרקעי ציבור ומערך תכנון לאומי שיסדיר את ההתיישבות והאכיפה במגזר המיעוטים".

שלום בין מדינת ישראל,  מדינת פלסטין שצריכה לקום, ושאר המדינות הערביות, ישפיע לחיוב על היחסים בין הרוב היהודי והמיעוט הפלסטיני בתוך מדינת ישראל, וההיפך. לדאבוני הגדול, השלום הזה אינו נראה באופק.

------------

* Yechazahou Leibovitz, La mauvaise conscience d'Israël, Entretiens avec Joseph Algazy, Paris, Le Monde-Editions, 1994.