מה באמת קרה במתקני תוכנית ויסקונסין,

או

פניה המודרניים של העבדות

בחסות המדינה המופרטת

מאת עו"ד יעל אונגר

פעמיים איתרע מזלו של אמציה (השם בדוי, הסיפור אמיתי לחלוטין): פעם כי היה מובטל זמן רב ולא הצליח למצוא עבודה, ופעם נוספת כי שלחו אותו להשתתף בתוכנית ויסקונסין, שלפני כמה חודשים נפחה את נשמתה לשמחת לב כל מי שחרד לכבוד האדם ורווחתו. עד כמה יש לשמוח על הסתלקותה של תוכנית ויסקונסין מחיינו, יעיד סיפורו של אמציה.

לפני כן, הערה קטנה וחומר למחשבה: אחת התכונות הבולטות של תוכניות ומוסדות כוחניים היא שנותנים להם שמות מכובסים המדיפים ריח  של בושם סינתטי. כך למשל, למחלקת כוח אדם קוראים "אגף משאבי אנוש". ציניקנים יאמרו שהמלה "משאבים" חובקת בתוכה את השורש ש-א-ב, ולפיכך מה שעושים במחלקה הזאת הוא שואבים מן האדם את מה שיש לו, ואח"כ...

כיבוס המונחים לא נעצר במפעלים. גם בתוכנית ויסקונסין – כזכור, פרויקט שהמדינה הפקידה בידי יזמים פרטיים באמצעות מכרזים – העסיקו כנראה קופירייטרים שעשו הכל כדי להסתיר את מהות הפרויקט הזה, שבמסווה של מציאת מקום עבודה למובטלים שימש כמגרסה ענקית לזכותם לדמי אבטלה ולקצבת הבטחת הכנסה, שבלעדיהם לא יכלו להתקיים. וכך, החדר שאליו הוכנסו משתתפי התוכנית כדי לקבוע את עתידם  כונה "חדר המשאבים". אילו משאבים יצאו משם, את זאת נראה מייד.

אמציה, לפי כל הסימנים אדם בעל הכרה חברתית מפותחת, החזיק ברשותו עלוני הסברה לגבי זכויותיהם של משתתפי תוכנית ויסקונסין. את העלונים – כמה לא מפתיע – חיברו לא מארגני תוכנית ויסקונסין, אלא ארגונים וולונטריים שדאגו לזכויות משתתפי התוכנית. בעלונים עצמם ניתן היה למצוא את מספרי הטלפון של הארגונים הללו.

ביום מסוים בנובמבר 2005 שהה אמציה ב"חדר המשאבים" משך שלוש שעות. במהלכן הוא יצא מן החדר לזמן קצר, וכשהיה בחוץ חילק בקרב המשתתפים שנכחו במקום את עלוני המידע על זכויותיהם. עם שובו ל"חדר המשאבים" הניח בצד את העלונים שנותרו, כדי שהמשתתפים שהיו שם יוכלו לקחתם בעצמם. מתברר שהדבר עלה לו ביוקר.

אחת הסמכויות הדרקוניות שהעניקה המדינה לחברות הפרטיות שהפעילו את פרויקט הדיכוי הזה הייתה שלילת הזכות לדמי אבטלה או לקצבת הבטחת הכנסה עקב "סירוב לשתף פעולה" מצד המשתתפים. על אמציה הפעילו את המכבש הזה במלוא העוצמה. מפעילי התוכנית הודיעו לו, שחלוקת עלוני המידע היא בגדר "סירוב לשתף פעולה", ולפיכך נשללה זכותו לקצבה.

ועדת הערר כגרזן

כמו כל פרויקט דיכוי המתחזה למוסד נאור, בתוכנית ויסקונסין פעלה ועדת ערר, שבפניה אפשר היה לשטוח טענות נגד החלטות מעין אלו. אמציה הגיע לוועדת הערר, רק כדי לגלות ששם הקיר אטום כמו אצל המפעילים. וכך תוארה פעילות הוועדה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, שאליו הגיעה הפרשה (ועל כך בהמשך): "ועדת הערר קבעה כי במהלך הדיון הודה המערער כי חילק מידעון ומספרי טלפון שלו ושל ארגוני סיוע במסדרונות המרכז, ואילו בתוך חדר המשאבים הניח מסמכים אלה בצד כדי שהמשתתפים ייקחו אותם. כמו כן הודה המערער כי העירו לו על האיסור לחלק מסמכים אלו בחדר המשאבים, ולמרות זאת המשיך בכך" (ההדגשות שלי – י"א).

שימו לב לטרמינולוגיה: פעמיים מופיעה המלה "הודה", כאילו היה מדובר בפשע שביצע אמציה. זאת ועוד, הוועדה כלל לא חשבה שיש משהו בעייתי בכך שמפעילי התוכנית אסרו על  המשתתפים לחלק עלוני מידע, וקיבלה זאת כנתון, כמעט אקסיומה.

וכך ירד הגרזן על קצבתו של אמציה.

עו"ד אדי ווסר נחלץ לסייע

בצר לו פנה אמציה לעמותה לשלום ולצדק חברתי, וזו הפנתה אותו אל הלשכה לסיוע משפטי שליד משרד המשפטים. שם טיפל בעניינו עו"ד אדי ווסר, אשר הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, בשמו של אמציה, ערעור על שלילת קצבתו. הערעור – שהוגש נגד המוסד לביטוח לאומי ומדינת ישראל, האחרונה כאחראית על פרויקט ויסקונסין – הגיע לבית הדין לעבודה באיחור, ושלא על פי הקבוע בחוק. היו לכך סיבות טובות: ראשית, אמציה לא הגיע במישרין לסיוע המשפטי, אלא תחילה ביקש עזרה מעמותה וולונטרית; שנית, בלשכה לסיוע משפטי מתחילים לטפל בפונים רק לאחר בדיקה אם הם אכן זכאים לסיוע (על חשבון המדינה), ובדיקה זו אורכת חודשיים לכל הפחות. שלישית, בסיוע המשפטי ידעו שבדרך כלל המדינה אינה מעלה טענות בקשר לאיחורים כאלו (שבשפה משפטית מכונים "טענת התיישנות"), ולכן לא הורו לאמציה להגיש ערעור ויהי מה, גם בטרם תאושר זכאותו לסיוע משפטי.

מתברר שבסיוע המשפטי היו תמימים מדי, שכן בשנים האחרונות דווקא שׂשׂה המדינה להעלות טענות התיישנות כדי שלא לדון בתביעותיהם של אזרחים נגדה. מה רע? טעות טכנית אחת של אזרח יכולה לחסוך למדינה הרבה כסף שלמעשה מגיע לו, כיוון ששילם מיסים כל חייו; אבל במשרד היועץ המשפטי לממשלה, שהורה לפרקליטים להעלות טענות התיישנות בכל הזדמנות שרק אפשר, זוכרים כנראה רק את החלק הראשון של המשוואה הזאת – הטעות הטכנית של האזרח.

גם אמציה וגם עו"ד אדי ווסר למדו זאת על בשרם.

המדינה מתחסדת וזועקת:  "התיישנות!"

עם תחילת הדיון בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קמה נציגת המדינה וטענה, כי אין לדון כלל בערעור של אמציה על שלילת קצבתו, כי – שוד ושבר! – הוא הוגש באיחור. העסק התיישן, אמרה – טוב, אולי לא בדיוק במילים אלו – ואין מה לדון בזה יותר. זה הספיק לנשיא בית הדין, השופט מיכאל שפיצר, כדי לדחות את הערעור.

עו"ד ווסר לא ויתר. הוא מיהר להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, שבו שטח את כל הסיפור, כולל כמובן הסיבה ששימש עילה למפעילי תוכנית ויסקונסין לשלול מאמציה את קצבתו. עוד טען, כי כשמדובר בתביעות של אזרחים נגדה, המדינה אינה רשאית להעלות טענת התיישנות כדבר שבשגרה.

טענותיו מצאו אוזן קשבת אצל שופטת בית הדין הארצי לעבודה, לאה גליקסמן. נוסף על ההנמקות המשפטיות שפירטה, מדוע על המדינה להשתמש בטענת ההתיישנות בצורה מדודה, אמרה דברים כדרבנות בהקשר הספציפי:

"במסגרת הערעור על החלטה זו עולות שאלות עקרוניות לדיון, ובכלל זה האם ניתן לסווג את פעילות המערער בחלוקת מידעונים למשתתפי התוכנית על זכויותיהם כ'אי שיתוף פעולה'; האם דרישת המרכז כעולה מפרוטוקול הדיון בפני ועדת הערר כי המערער יפיץ מסמכים רק 'מחוץ לכותלי המרכז' לגיטימית,  בהיותה מגבילה את חופש הביטוי של המערער, ועוד. אני סבורה, כי לא היה מקום שהמדינה, שאמורה לנהל בקרה על פעילות מרכזי התעסוקה ולהבטיח כי יפעלו כדין,  תמנע דיון בטענות עקרוניות אלה בשל התיישנות.  כמו כן, היה מקום לברר את טענת המערער כי הגמלה נשללה שלא כדין עקב התנכלות לפעילותו, למרות שעל פי הדיווח לא שיתף פעולה יום אחד בלבד, ומשתתף רשאי להיעדר עד יומיים מהתוכנית".

בקיצור, אמרה, אני לא אאפשר למדינה לחמוק מדיון בשאלות כבדות משקל, הנוגעות לא רק לזכויות כלכליות של אזרחים, אלא גם, ואולי בעיקר, לזכויות היסוד שלהם, כולל חופש הביטוי – רק כי היה איחור בפנייה לערכאות. וכך, על אפה ועל חמתה של המדינה הורתה השופטת גליקסמן להחזיר את הדיון בעניין לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, כדי ששם כן ידונו בשאלות כה חשובות אלו.

ומי העדיף לסתום את הגולל על הפרשה?

בתוך הסיפור הזה מקופל סיפור קטן נוסף. בבית הדין הארצי לעבודה יושבים בכל דיון חמישה שופטים: שלושה הם שופטים מקצועיים, והשניים האחרים הם נציגי ציבור – אחד נציג העובדים והאחר נציג המעבידים. הפעם היו אלה נציגי הציבור שחשבו כי אכן בסוגיות כה עקרוניות יש לדון בבית הדין האזורי, ואין להתחמק מכך בעזרת טענת התיישנות. למרבה המזל, הם תמכו בעמדת השופטת גליקסמן, וכך נוצר רוב של 3 נגד 2.

שכן, כדאי לדעת ששני השופטים האחרים, יגאל פליטמן ושמואל צור, חשבו שטענת התיישנות חשובה יותר מדיון מהותי בזכויות האדם של החלקים הכי פגיעים באוכלוסייה, ומבחינתם לא הייתה בעיה לקבוע שיש לדחות הערעור ובכך לסתום את הגולל על תביעתו של אמציה – ועל הדרך גם על ההזדמנות לבוא ולומר דברים נחרצים על כך שיש להגן דווקא על זכויותיהם של המוחלשים בחברה שלנו.

כעת נותר לראות מה יפסוק בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע בפרשה זו.