מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

רפובליקות הפחד

מאת עאדל אל-טריפי *

בסוף שנות השמונים פרסם סופר עיראקי בשם בדוי את הספר “רפובליקת הפחד” שעסק בשלטון משטר הבעת’ בעיראק. הסופר הסתיר את שמו האמיתי מפחד משירותי הביון של משטר סדאם חוסין, משטר שבאותה העת רק יצא ממלחמת שמונה השנים עם איראן, כשהוא מלא גאווה על ניצחונו המדומה. חודשים ספורים לאחר פרסום הספר, פלש סדאם חוסין לכווית ומשטרו הרדיקלי חטף מכה מיד הקואליציה הבינלאומית. אלא שבמקום לבודד בכוח את המנהיג הדיקטטורי, פסקו המאמצים הבינלאומיים כאשר התקבלה ההחלטה על הנסיגה ועל הטלת הסנקציות הבינלאומיות.

כַּנְעַאן מַכִּיַה הוציא לאור מחדש את הספר החשוב הזה, הפעם בשמו האמיתי, בשנת 1998, כאשר הממשלים האמריקני והבריטי דנו בסוגית המענה הצבאי להפרות שביצע משטרו של סדאם חוסין. המלחמה לא פרצה לבסוף, אולם לאחר חמש שנים החליט ממשלו של הנשיא ג’ורג’ בוש הבן להשלים את המשימה – לפלוש לעיראק ולהפיל את סדאם חוסין. אלא שהפלישה הפכה עם הזמן לאחד הפרקים המדממים ביותר בהיסטוריה של עיראק, כאשר פרצה מלחמה חסרת תקדים בין עדות, גזעים ושירותי ביון בארץ שהייתה נתונה לשלטון שאחז בה ביד ברזל משך למעלה מארבעה עשורים. במהלך השנים שעברו, עלו ופרצו קבוצות ההרג, החיסול והפיגוע בכל מקום, עד שעיראק הפכה לרפובליקת פחד, העולה אולי אף על זו של משטר סדאם חוסין. בשנות השמונים, המשטר שלט באמצעות העלמת כל מי שהתנגד לו, ובמקרה שזה חמק מידיהם של שירותי הביטחון, העלימו יחד עמו גם את משפחתו ואת כל השכונה שלו. כיום, אזרחים חפים מפשע מועלמים בלי כל סיבה או מתים בפיגועים רבי-נפגעים שאין להם מקבילה בהיסטוריה. אמת, פיגועי ההתאבדות מתרחשים גם בערים זרות ובערים ערביות ואסלאמיות, אך מה שקורה בעיראק הוא דבר מטורף שפשוט אינו מפסיק.

ארגון טרור ביצע בשבוע שעבר טבח נגד הנוצרים העיראקים ועוד בטרם יבש דמם של אותם חפים מפשע, התפוצצו פצצות אחרות בקרב אזרחים בשכונות של הרוב השיעי. הדיווחים מצערים ומדכאים ואם נבחן כמה ממדינות האזור, נגלה שהיקף התפשטותם של ארגוני הטרור בכל מדינה ערבית ואסלאמית עולה מעל לכל דמיון, באופן שיעמיד באור מגוחך את התבטאויותיהם של כל הבכירים הערבים שמגמדים את תפקידו של הפונדמנטליזם הדתי האסלאמי או מייחסים את מה שקרה להתערבות חיצונית, כפי שקרה בתימן לאחרונה.

בשנות השישים ועד לשלהי שנות השמונים, האינטלקטואלים והכותבים, הערבים והמערביים כאחד, סברו כי הסיבה לבעיית הטרור והאלימות של האזור נעוצה בהנהגות ובכמה משטרים שליטים בו, ושלוּ הם, קרי המשטרים הערביים, היו משטרי צדק שוחרי-שלום ששולטים בערוצים דמוקרטיים, הם לא היו הופכים לרפובליקות פחד ודיכוי. זהו ניתוח נכון באופן יחסי, אך חלקי בלבד. זאת מכיוון שהדוגמה העיראקית הוכיחה שהבעיה לא הייתה בעיה של היעדר דמוקרטיה כשם שהייתה זו מחלה אמיתית בתוך החברות האלה, מה שדרדר אותן לכדי אלימות הרסנית. קיימים משברי זהות, דת וערכים שקנו להם אחיזה בקרב החברות האלה. בהעדר טיפול במשברים הללו לא יהיה ניתן לפרוץ את המעגל הסגור של האלימות המטורפת. הפוליטיקאים באזורנו אינם רוצים להתמודד עם העובדה הזו או משום שאינם רוצים לשלם את המחיר הכבד הכרוך בהכרה בה ובתיקונה או משום שהם גם אינם מסוגלים להכיל אותה, שכן המודעות שלהם לעולם היא תוצר של מודעות החברות שלהם. מי יכול להתייצב מול החברה שלו ולומר לאנשים שהזהות שאותה הם נושאים אינה מתאימה לעולם המודרני, להוכיח אותם על כך שהבנתם את הדת ודרכי הפולחן הדתי שלהם מובילות בהכרח לקיצוניות ולאלימות או שהערכים שהם מתגאים בהם עומדים למעשה למכשול בפני קבלת ערכים מודרניים בסיסיים כגון העקרונות הבינלאומיים של זכויות האדם?

זה זמן רב שהאינטלקטואלים מן השמאל מתווכחים אם משטר כגון זה של הרפובליקה האסלאמית עדיף על המשטרים הערבים השכנים בשל קיומן של בחירות תקופתיות אצלו ובשל קיומם של מוסדות ציבוריים יצוגיים. אולם המציאות מוכיחה שאיראן איננה שונה מן המשטרים האחרים, אפילו מן המשטר העיראקי הקודם.

במאמר שכותרתו “איראן: רפובליקת הפחד”, שפורסם בעיתון גרדיאן ב-21 בינואר 2010, אמר החוקר האיראני מהדי ח’לאג’י: “משטר המולות שולט באיראן תוך שימוש בנוסחה פשוטה: הניצחון לבעלי היכולת תוך יצירת המידה הגדולה ביותר של פחד. ‘השגת הניצחון תוך הפצת הפחד’ הוא ביטוי שחוק שאנו שומעים לעתים מזומנות בִּדְרָשׁוֹת רבות של המנהיג העליון אייתוללה עלי ח’אמנאי. האמת היא שהביטוי הזה מהווה ראיה מהימנה שמסייעת להתוודע לתפיסת העולם הפוליטית שלו”. ח’לאג’י צודק – כמה מן המשטרים באזור שולטים על בסיס משוואת הפחד וניתן גם להוסיף ולומר שהארגונים והקבוצות הקיצוניים החלו לפעול על פי מדיניות דומה, גם אם נפשעת יותר, ולפיה הם מעוררים פחד כמטרה פוליטית. משטרי הדיכוי משתמשים בפחד ככלי נשק להבטחת ביטחון המשטר ואילו קבוצות האסלאם הקיצוני משתמשות בטרור כדי להצדיק את קיומן וכדרך לגאול את נשמותיהם של חסידיהן החולים.

אלא שהדבר שחשוב להכיר בו הוא שהמשבר איננו רק משבר של משטרים שליטים – מיסודו הוא משבר של החברות. בניתוחו המצוין למהפכה האיראנית, מצביע סעיד ארג’ומנד על העובדה שהמהפכה האיראנית לא הייתה מהפכה מחשבתית – כדוגמת המהפכות הצרפתית או האמריקנית – אלא הייתה מחאה עממית מסיבות שונות וגם סותרות, מחאה שניתן היה להרגיעה לולא מחלותיו וחולשותיו של השאה וסירובו לטפל בה בכוח. ארג’ומנד מדגיש שנפילתו של השאה הובילה להגעתם של הכוחות המהפכניים לשלטון ולפיזור מוסדות הצבא ומוסדות המדינה. אחרי עימות בין הקבוצות שהובילו את ההפגנות ואת האלימות, המולות ניצחו בכוח ובאמצעות מדיניות ההפחדה הדתית והארצית. העם, לטענתו של ארג’ומנד, היה במצב של בלבול ופיצול ולא הבין מה הוא רוצה.[1]

את המציאות הזו, של פיצול ואובדן, זיהה כנעאן מכּיה במצב הנוכחי בעיראק בריאיון שנתן ל”אל-שרק אל-אוסט” ב-18 במארס: “לא פתרנו את הבעיה הזו ואני לא מדבר על הדור שלנו, על הדור שלכם או על הדור של הוריי, אלא על הדור הנוכחי אשר פועל בזירה העיראקית ועל כל הסקטור הפוליטי שעלה אחרי 2003, הנחשב לשכבה חדשה על קרקע הפוליטיקה העיראקית. שכבה פינתה את מקומה ובאה שכבה חדשה – פנים, שמות ודמויות חדשות. ישנם יוצאים מן הכלל והמכנה המשותף ביניהם הוא שהם אינם יודעים מה הם רוצים ואינם בטוחים בעצמם”.

החברות באזור מצויות במצב זה ממש – הן אינן יודעות מה הן רוצות והן נתונות במצב של פיצול ואובדן. אך טבעי הוא שהמאבק על הזהות, על הדת ועל הערכים יוביל בסופו של דבר להתנגשות חריפה. קיימים משטרי פחד, חברות פחד, אנשים מפוחדים וכן אנשים מעוררי פחד. גם ההיסטוריה והמסורת שבהם מוצאים רבים מפלט, מבוססים על הפחד ועל ההפחדה. ולאחר כל זאת, עשויה לעלות השאלה: מהיכן מביאים כל הגורמים הללו מידה כה גדולה של פחד הרסני?

--------------------

 [1] Said Amir Arjomand, The Turban for the Crown, OxfordUniversity Press, New York, 1988. 

* המקור: אל-שרק אל-אוסט, לונדון, 10.11.2010 (جمهوريات الخوف, بقلم: عادل الطريفي, الشرق الأوسط , 10.11.2010); תורגם לעברית בידי עידן בריר ופורסם לראשונה בכתב-העת האלקטרוני ”רוח מזרחית”, גיליון מספר 12.

 

 

 

12/13/2010