תיקון לטרגדיה כפולה בגליל

מאת גיל זוהר, בימת אורח

הנרטיבים המנוגדים של ישראלים וערבים פלסטינים נתפסים לעיתים קרובות כמשחק סכום אפס, בו ניצחונו של אחד הוא הפסדו של האחר. אלא שסיפורו של הכפר היהודי הנטוש ברעם, שבמקומו ניצבה גם העיר הנוצרית פלסטינית המופקעת, כפר בִּרְעֶם (كفر برعم), מאפשר תיקון לטרגדיה כפולה. תיקון על ידי בנייה חדשה, מתוך ההריסות, של עיר דו-לאומית חדשה ההריסות לטובת שני העמים.

כפר הרפאים ברעם שוכן בגליל העליון, בין הגבול הלבנוני והעיר הישראלית הצפונית, צפת. כיום האזור נכלל בגן הלאומי ברעם. במוקד הגן ניצבת הכנסייה ומגדל הפעמון שלה, שנבנו מחדש אחרי רעידת האדמה ב 1837. לצד הכנסייה עומד בית הכנסת בן אלף וחמש מאות השנים, שנחפר לראשונה על ידי הארכיאולוגים הגרמניים היינריך קוהל וקארל וטצינגר לפני יותר ממאה שנה. ערכן הארכיטקטוני של הכנסייה ובית הכנסת הינו עדות לקהילות המשגשגות שפעם חיו במקום.

שרידיהן של שתי קומות בית הכנסת מעוטרים באבני גיר מסותתות. זוהי עדות לקהילה היהודית שפרחה במקום במאות הרביעית והחמישית לספירה.

החזית השמורה כוללת מפתן משלוש ואכסדרה רחבה הפונים דרומה לירושלים, לכיוון בו עמד בית המקדש עד לחורבנו בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. הפרטים אודות גירושם לגלות של בני העיירה היהודיים בימי הביזנטיים אבדו בנבכי ההיסטוריה.

עדיין ניתן למצוא בקרב בני הכפרים הערביים זיכרון אודות יהדותם שהומרה בכוח לנצרות, או מאוחר יותר לאסלאם. אך אין עדויות שכך אירע בברעם. אברהים עסה, פלסטיני מבוגר שגורש מביתו ב-1948 והתראיין בסרטו של ג'ון הלכה מ-2007 "היעדרות נוכחת בהריסות בירעם", מספר כי משפחתו התיישבה בכפר לפני 700 שנים.

ההיסטוריה אילמת אודות גורלם של היהודים שחיו כאן לפני יותר מאלף שנים, אך אין שאלה לגבי פשעי המלחמה שאילצו את תושביו הפלסטינים המרונים והמליכים של הכפר לברוח לאחר שזה נתפס על ידי ההגנה, ארגון צבאי יהודי, במהלך המלחמה הערבית-ישראלית של 1948.

בִּרְעֶם בשלג

תיעוד שנחשף חמישים שנה לאחר המלחמה כולל מברק מה-31 לאוקטובר, 1948 מאת אלוף משה קסטל, בו הוא מצווה על פקודיו לגרש את כל הערבים מן השטחים שכבשו. למזלם היחסי של מרבית בני הכפר, כאלף בני אדם, הם לא גורשו צפונה אל מעבר לגבול הלבנוני, אלא מצאו את מפלטם בג'יש, עשרה קילומטרים דרומה. כך, במקום שיהפכו לפליטים חסרי לאום, הם התגלגלו אל אי הוודאות כישראלים "נוכחים נפקדים", כלומר, פליטי- פנים שנושלו מנכסיהם, אך לא איבדו את אזרחותם.

בני הכפר מעולם לא איבדו את התקווה לשוב לביתם בבירעם. ב-1953 הם פנו לבית המשפט הישראלי הגבוה לצדק בבקשה לשוב לבתיהם. אלא שבמקום לקבל את מבוקשם הופקעו חלק מאדמות הכפר ונמסרו לקיבוץ הסמוך ברעם שהוקם ב-1949 על ידי חיילים משוחררים. פניות דומות לבתי המשפט לאורך השנים לא הניבו פירות.

כיום, כל מה שנותר מבירעם הם הכנסייה המרוניטית הנאה ובית הקברות – שניהם עדין משמשים את קהילת הפליטים היושבת בג'יש. קירות מתפוררים וחצץ עוטים את הגבעה שכוסתה בשיחים ועשבי בר. האלונים הסמוכים המיתמרים תורמים נופח נוסף למחזה הרפאים – שרידים ליער הגדול שכיסה בעבר את ישראל/פלסטין.

מה ניתן לעשות היום על מנת לתקן את העוולה?

פיתרון אחד הוא להפסיק את פעילותו של הגן הלאומי ולכלול את מדשאותיו בעיר שתיבנה מחדש. עיר זו תהיה בית לגולי בירעם, שמונים כיום כאלפיים איש. על הקהילה החדשה לקבל מספר דומה של תושבים יהודיים שיחיו לצד הקהילה הותיקה. העיר תוכל אף לחבור אל תושבי קיבוץ ברעם.

בנוה שלום - וואחת אל סלאם, שהוקם ב-1972 על ידי האב ברונו הוסר, קיים דגם של קהילה דו-לאומית אידיאלית. הכפר היהודי-ערבי המשותף, הממוקם בסמוך למנזר השתקנים בלטרון, בחצי הדרך בין תל אביב לירושלים, ניצב כעדות לאמונתו האוטופית של הנזיר הדומיניקאני, כי לישראלים ולפלסטינים זכות שווה על הארץ, וכי ביכולתם לחיות זה לצד זה בהרמוניה.

בהתבסס על הצלחתו של נווה שלום - וואחת אל סלאם לקיים קהילה דו לשונית, דו תרבותית, ברעם - בירעם טומן בחובו תקווה כי פלסטינים וישראלים יכולים ליצור פרדיגמה חדשה של שלום.

---------------

* גיל זוהר הינו סופר ומדריך טיולים בירושלים. המקור: www.commongroundnews.org