דרך האונס והעינויים

מאת שחר אילן *

כל כך קרוב לחופי הנירוונה של דהב ונואיבה בחצי האי סיני עוברים מאות רבות של פלטים ומהגרי עבודה מאפריקה מעשי אונס והתעללות המוניים. חלק נרצחים.

"אנחנו הגברים בקבוצה ניסינו להגן על הנשים מהמבריחים שביקשו לאנוס אותן. הם קשרו את ידינו ורגלינו ואנסו אותו כעונש". (מתוך מתי מדבר, דו"ח מוקד סיוע לעובדים הזרים)

"היה המדבר ברגע ההוא עריץ איום מאוד... דבר מה, דבר אכזר ונורא מאד..." מתי מדבר, חיים נחמן ביאליק

11763 איש הוברחו בשנת 2010 לישראל דרך סיני, מתוכם כ- 5000 נשים. מאות רבות מתוכם מובאים למחנות העינויים, האונס והעבדות של המבריחים. הם מוחזקים שם בין חודשיים לחצי שנה כבני ערובה, עד לתשלום כופר אסטרונומי בגובהו במונחים של פליטים אפריקאים. על היקף התופעה אפשר ללמוד מהנתונים הבאים: קרוב לאלף איש הופנו ב-2010 על ידי ארגון רופאים לזכויות האדם לטיפולים רפואיים בעקבות נזקי ההתעללות, מאות נשים הופנו לטיפול גניקולוגי בעקבות מעשי האונס, 367 איש הופנו לטיפול אורטופדי ו-225 לטיפולי פיזיותרפיה. פליטים מאריתריאה ואתיופיה חשופים לכליאה, התעללות ואונס יותר מפליטים ממדינות אפריקה האחרות. נוצרים חשופים להם הרבה יותר ממוסלמים.

ט.ל.ס. בת 19 נשואה ואם לילד היתה בשבי המבריחים שמונה חודשים: "עבדאללה אנס אותי במשך חמישה ימים. שני מבריחים נוספים אנסו אותי גם כן. רציתי להתנגד אבל לא היה לי כוח, והמבריחים חנקו אותי במהלך האונס. כתוצאה ממעשי האונס נכנסתי להריון ועכשיו אני בחודש השביעי. בכל תקופת ההיריון הייתי קשורה בשרשראות לעוד אישה. אני חייבת לעבור הפלה. אסור שבעלי ידע מה קרה לי במדבר ואסור שהילד הזה ייוולד". (כל העדויות מתוך דו"ח מוקד סיוע לעובדים הזרים)

17 מתוך 24 נשים שראיינו אנשי מוקד הסיוע של מוקד הסיוע לעובדים זרים, שלוש מכל ארבע, דיווחו שנאנסו. רבות מהן נאנסו לעיתים תכופות, חלקו על ידי גברים שונים. 36 גברים רואיינו על ידי המוקד. הם דיווחו על 34 נשים שונות שנאנסו.  ארגון רופאים לזכויות האדם תאם ב-2010 הפלות ל-80 נשים שהרו בעקבות אונס במחנות העינויים במדבר. כאמור, מאות נשים הופנו לטיפול גניקולוגי אחר בעקבות ההתעללות. (רופאים לזכויות האדם: דף מידע: שבי, עינויים ואונס במדבר סיני; עדויות על אונס שבי והתעללות בסיני)

ה.פ.ד מאריתריאה, ששה חודשים בשבי: "אחת הנשים היה לה תינוק קטן ולכן לא היתה קשורה עם כולנו. היא הצליחה להביא משהו חד ולחתוך את האזיקים. הצלחנו 58 איש שהיינו קשורים יחדיו לברוח. עבדאללה עם קבוצה גדולה של בדואים רדפו אחרינו וירו למוות בארבעה... הם הצליחו לתפוס 22 מאיתנו".

לא כולם יכולים להעיד. על פי עדויות, חלק מהחטופים נרצחו או הורעבו למוות. דו"ח של קבוצת "כל אחד" (קבוצת ארגוני זכויות אדם שבסיסה באיטליה) מדווח על רצח של 8 כלואים אריתראים. שבעה עדים סיפרו לאנשי מוקד סיוע לעובדים זרים, כי המבריחים איימו לקצור את אבריהם להשתלה. דו"ח של קבוצת "כל אחד" מעלה חשש שיש ממש באיומים. ארבעה כלואים אריתראים נלקחו למרפאה לא חוקית בסיני. שם נקצרו כליותיהם. מאז אבדו עקבות הצעירים.

א.ב, בן 29, אזרח אריתריאה, חודשיים וחצי בשבי: "המבריחים שרפו בברזל חמישה אנשים. אני לא ראיתי כי עבדתי אבל כשחזרתי היה ריח חזק של עור שרוף".  ט.ב.ג. מאריתריאה, בן 25: "קיבלתי מכות בכל הגוף בכבל חשמלי ובשוט. מאז אני לא שומע טוב באוזן שמאל. אחד המבריחים היה לוקח בקבוקי שתן ושופך אותם על הראש שלנו". שבעה עדים סיפרו לאנשי מוקד סיוע לעובדים הזרים שהמבריחים שפכו על ראשם כדי שתן.

ארגון רופאים לזכויות האדם חילק שאלונים ל-144 קורבנות אריתראים ואתיופים של מחנות העינויים: 77% מהם דיווחו על אלימות פיסית, כולל: מכות אגרוף, סטירות, בעיטות והלקאה בשוטים. 23%  דווחו על אלימות באמצעות כוויות, הטבעת חותם בגופם על ידי ברזל לוהט, מכות חשמל תלייה מהרגליים או הידיים. 94% דווחו כי נמנע מהם מזון ו-74% דיווחו כי נמנעו מהם מים.

ט.ע.י., בת 22 מאריתריאה, חודשיים בשבי: "אבו מוסא התקשר להורי באריתריאה כמה פעמים וכשדיבר איתם אחיו היה מכה אותי בפנים ובאוזניים כדי שההורים שלי ישמעו שאני בוכה וצועקת".

השיטה מבוססת על כך שהמבריחים גובים סכום ראשוני מהקורבנות עבור העברתם לישראל. אז הם חוטפים אותם ומביאים אותם למחנות עינויים ועבדות במדבר סיני. לעיתים נמכרים הפליטים בין הבדואים מה שמביא להעלאת מחיר הכופר. החוטפים מתקשרים לקרוביהם של החטופים ובמקביל מענים את החטופים כדי שיזעקו לעזרה. עד לקבלת הכופר החטופים עוברים עינויים פיזיים ומיניים נוראים. על פי ארגון רופאים לזכויות האדם בעבר עמד הכופר שנדרש על 2500 דולר, אבל האמיר עד לעשרת אלפים דולר. על פי מוקד סיוע לעובדים הזרים הצלחות בגביית כופר גורמת להגדלה שלו בפעם הבאה. לאחרונה יש מיקרים בהם הם נדרשים הקרובים לשלם סכום שלישי.

ה"ניו יורק טיימס" עסק בזוועה בשבוע שעבר. עינת פישביין פרסמה לפני מספר חודשים תחקיר ב"ידיעות אחרונות" ואולפן שישי שידר כתבה בערב שבת האחרון. ועדין מדובר בכתבות בודדות. אין שיח ציבורי. אין דרישה להפסיק את הזוועה. המחנות מטואטאים אל מתחת לדיונות החול, כל כך קרוב לחופים שטופי השמש, שבהם אנחנו כל כך אוהבים לנפוש. לא צריך להיות פרשן גדול לענייני ערבים כדי להניח שהמצב עכשיו, כאשר אין בעצם שלטון בסיני, רק ילך ויחריף.

מה אפשר לעשות? רק הקהילה הבינלאומית יכולה לעשות. אנחנו יכולים רק לנסות לדאוג שהיא לא תוכל להעלים עין ולעסוק בנושא. כי העולם כל כך אוהב לשתוק. ואנחנו יכולים לרדוף עד חורמה את משתפי הפעולה של החוטפים בישראל אלה שגובים את הכסף. יכול להיות שכאשר תושלם הקמת גדר המערכת בגבול סיני, נתיב ההברחה יחסם ואיתו יפסקו גם מעשי הזוועה. אבל זה ייקח שנים ולנו אסור להשלים עם כך שנתיב האונס והעינויים ימשיך לפעול.

ו.ס.פ. אתיופית ארבעה חודשים בשבי: "כשהגעתי לסיני הייתי בתולה. הראשון שאנס אותי ניקה את הדם עם הסדין ואז השני אנס אותי. צרחתי ובכיתי אבל זה לא הפריע להם. כל לילה נאנסנו מספר פעמים". מעשי האונס היומיים נמשכו ארבעה חודשים.

-----------

* שחר אילן - עיתונאי ופרשן. סמנכ"ל מחקר והסברה של עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון.