מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

על התוכנית לגרש ילדים של מהגרי עבודה

לא רוצחים ולא גנבים. ילדים.

מאת איציק גונן *

כשגילה אלמגור אמרה שאם שר הפנים לא ייסוג מהחלטתו ויהיה גירוש, היא תסתיר ילדים ותהיה מוכנה גם ללכת למאסר בשל כך, האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחי היתה של אותם גויים שהיו מוכנים להסתיר יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה ולהסתכן אף במותם. אני בטוח שיהיו שיגידו שהלכתי רחוק מדי עם האסוציאציות שלי, ושישראל היא מדינה נאורה, ואין כאן עניין של חיים ומוות (כמו בגרמניה של שנות השלושים והארבעים, שבה רצח המשטר אוכלוסיות שלמות), ועוד כהנה נימוקים מלומדים, ובכל זאת, קחו את כל הנימוקים האלה ותבחנו אותם אחד לאחד, ותוכלו לראות שגם אם המצב כולו שונה, יש בכל זאת כמה קווי דמיון.

 

הפגנה בת"א (4.3.2011) נגד התוכנית לגרש ילדים של עובדים זרים

צילום: נילי אורן

  

חשוב שנזכור שדברים כאלה בדרך כלל מתחילים בקטן, במקומות בהם אנו צודקים, ובמרבית המקרים הם גם לא ממש נוגעים לנו אישית, ("כשבאו לקחת את הקומוניסטים..." / הכומר הגרמני מרטין נימלר), לפחות בהתחלה. אבל אם אין בינינו אנשים שמוכנים לקום נגדם, להתריע, ולהילחם כדי לתקן את העוול, הם מתחילים לאט-לאט לצמוח ולגדול, וסופם שיבלעו אותנו, קודם כל מוסרית, אחר-כך נפשית (תקשיבו לחיילים שמשרתים בשטחים), ובסוף גם פיזית.

אז אתמול, יום שישי, נכנסנו קסי ואני למכונית והפלגנו מהצפון לתל-אביב להשתתף בהפגנה נגד גירוש ילדי העובדים הזרים. ההפגנה נערכת תחת הכותרת "לא רוצחים ולא גנבים. ילדים", ומעורבים בה הארגונים "ילדים ישראלים", "האגודה לזכויות האזרח", "קו לעובד", "מוקד הסיוע לעובדים זרים", ו"רופאים לזכויות אדם" (אני מקווה שלא שכחתי אף אחד, כי לכולם מגיע הכבוד). בדרך מהחניון החדש של היכל התרבות לגן מאיר אנחנו עוברים-חוצים את בתי הקפה המפוצצים של קינג ג'ורג'. שישי בצהריים ות"א חוגגת. שמש חורפית זורחת, אנשים מחייכים בלבוש קיצי אל האביב שהקדים, ורבים ממתינים בתור שיתפנה כסא, אבל לנו יש משימה, ושום פיתוי לא ישכיח אותה מאתנו.

   לא הרחק מהכניסה לגן מאיר מתארגנת הפגנת נגד, והם מחלקים לנו ניירות צהובים שכותרתם: "נקרא באומץ לב – די ל-baby visa". הטיעון המרכזי בדף מתייחס לשוהים הבלתי חוקיים, ולכך שישראל אינה מסוגלת להיות מענה למצוקות העולם השלישי. מול טיעון שכזה אין לי אלא להיזכר בגעגועים בראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, בימיו הראשונים כראש ממשלה, כשקיבל החלטה לקלוט בארץ 66 פליטים וייטנאמים שהיו על ספינה קטנה שהיטלטלה בים ושום מדינה לא הסכימה לקלוט. במעשהו זה הבהיר בגין לנו ולעולם כי כבוד האדם וחירותו חשובים יותר מדת, או חישובים מפלגתיים וכלכליים אחרים. רק שלצערנו מי שיושב היום בכיסא ראש הממשלה חסר כל יכולת גם להבין את הדברים האלה וגם לקבל החלטה מנהיגותית כזו.

בואו נעשה עוד מעט סדר בדברים. כל אותם מהגרי עבודה שנמצאים בארץ, הוריהם של מרבית הילדים בהם מדובר, שוהים בה באופן חוקי. הם משלמים כסף רב (יותר מעשרת אלפים דולר בממוצע) על הזכות לבוא לעבוד כאן, ומקבלים ויזה שמאפשרת להם לשהות ולעבוד כאן במשך 5 שנים. אלא, שיש לא מעט מקרים בהם המערכת הופכת אותם ללא-חוקיים. לדוגמה, מעסיק מחליט לפטר עובד אחרי שנת עבודה אחת, כי הוא מחליט שהעובד לא מספיק טוב, או כי אין לו עכשיו עבודה (בחקלאות למשל), או איזו סיבה אחרת. סיבה אחרת יכולה להיות, למשל, שלמעסיק יש הסכם עם חברה שמייבאת עובדים זרים שכל עובד שהוא יזמין דרכה הוא יקבל סכום כסף אליו, ואז שווה לו לפטר עובד בטענת חוסר התאמה (או כל טענה אחרת) כדי להביא עובד חדש. עכשיו, אם העובד המפוטר לא ימצא בתוך חודש ימים עבודה אחרת, הוא יהפוך באופן אוטומטי לבלתי חוקי ומשטרת ההגירה תוכל לעצור ולגרש אותו. כלומר, הוא הגיע לארץ באופן לגמרי חוקי, והפך לבלתי חוקי.

   מה אמור עכשיו לעשות העובד המסכן הזה, שצריך לעבוד כאן במשך שנתיים-שלוש רק כדי להחזיר את הכספים שלווה כדי להגיע הנה לעבוד, ולאחר מכן מעביר את הכסף שמרוויח למשפחתו. הרי אם נחזירו עכשיו לארצו כאילו גזרנו עליו דין מוות, שהרי מהיכן יוכל להחזיר את הכספים שלווה? אז הוא מחפש עבודה חדשה (בעזרת ארגון "קו לעובד" למשל) ובינתיים מוגדר כבלתי חוקי ונאלץ להסתתר ממשטרת ההגירה. כלומר – בסיפור הזה שבו מרוויחות הרבה כסף גם ממשלת ישראל והממשלה ממנה מגיע העובד, וגם חברות כוח האדם בשתי המדינות, העובד הוא היחיד שמפסיד.

הסיפור הזה גם מנסה להדגיש משהו שלא תמיד ברור למעסיקים ולנו: העובדים האלה שאנו מביאים לארץ כדי להציל את החקלאות שלנו, או לטפל בקשישים וחולים שאנו לא רוצים/לא מסוגלים לטפל בהם אינם מכונות! מכונה שלא מתפקדת כנדרש מחליפים בה חלקים, עושים לה אוברול או מחליפים בחדשה. כאן אנו עוסקים בבני אדם, עם צרכים, עם רצונות, עם רגשות, בני אדם כמונו, ואם לאורך כל ההיסטוריה ציפינו שיתייחסו אלינו, היהודים, כבני אדם, אנחנו בוודאי יכולים להבין שזו גם ציפייתם של מהגרי העבודה שבאים הנה על פי בקשתנו כדי לעזור לנו (וגם למשפחותיהם כמובן).

   נקודה נוספת הנוגעת לענייננו: רבים ממהגרי העבודה שמגיעים אלינו הם צעירים, בגילים שבין עשרים לארבעים. בגילים האלה אין זה מפתיע שאנשים מקיימים יחסי מין ונולדים גם ילדים. אגב, מרבית הילדים נולדים לנשים פיליפיניות המגיעות כעובדות סיעוד וטיפול, וכיוון שכמעט כולן קתוליות, אסור להן לפי הדת לבצע הפלה. עכשיו, האם המדינה יכולה למנוע קיום יחסי מין בין בני אדם ולידת ילדים (גם בסין הקומוניסטית זה לא תמיד הצליח), ובעיקר, האם זו המדינה שהיינו רוצים לחיות בה?

   ואם נחזור להפגנה המנסה למנוע גירושם של כ-400 ילדים שנולדו בארץ, מרביתם למהגרי עבודה שהגיעו הנה כחוק, נראה שאך טבעי הוא להעלות לבמה את אסתר אייקפה, תלמידת ביה"ס ביאליק-רוגוזין שכיכבה בסרט Strangers No More שזכה השבוע באוסקר וכשאסתר אומרת "...אני מדברת עברית, חולמת עברית וקוראת בלי ניקוד, גם אני לא עומדת בדרישות משרד הפנים ומעמדי מוטל בספק. תנו לנו להישאר כאן, אין לנו ארץ אחרת", אין אחד בקהל שלא מתרגש, ובאותה עת גם מרגיש שתהיה זו טעות אנושית ומוסרית מאין כמוה לגרש את הילדים האלה, משהו שאסור לנו לעשות קודם כל בשביל עצמנו, ואחר-כך גם בשביל העולם הצופה בנו.

בהפגנה דיבר גם מנכ"ל התנועה הרפורמית, הרב גלעד קריב, שאמר כי "תורת ישראל מצווה על אהבת הגר. מי שמתנגד לכך הוא לא פחות מאשר עובד עבודה זרה. רוב רובו של הציבור הישראלי לא יאפשר לראש הממשלה ולשר הפנים לסחוף את החברה הישראלית לריקוד המסוכן סביב עגל הזהב של כליאת הילדים הללו ולגירושם". למפגיני הנגד שהפגינו בצד אמר הרב כי "אין טעם להניף שלטים אל מול הילדים שמועמדים לגירוש, אלא מול הממשלה שמפוררת את החברה הישראלית". עו"ד עודד פלר מהאגודה לזכויות האזרח אמר, כי ההפגנה מתקיימת במחאה על "התוכנית הממשלתית למעצר וגירוש ילדים, בדגש על נושא המעצרים הצפויים במתקן בנתב"ג, המוגדר על ידי רשות ההגירה כ'מתקן מעבר', בעוד שלמעשה מדובר במתקן מעצר. גם אם המדינה סבורה שיש בעיה עם המעמד של אותם ילדים, מעצר הוא תמיד האפשרות האחרונה, וכך גם קובעת האמנה הבינלאומית לזכויות הילד".

   חמי רודנר שר בהפגנה שני שירים (בלווי מלווה שאת שמו איני זוכר, ואשמח אם מישהו יוכל לומר לי כדי שאוסיף אותו לכאן). את חמי אני מעריך מאוד כזמר וכיוצר, ועכשיו הערכתי אותו עוד יותר כשביקש להוסיף עוד כמה מילים בזכות ההפגנה, ואמר, בין השאר, שבין כל ההפגנות שיצא לו להשתתף בהן זאת אחת הצודקות והמוצדקות ביותר.

המשטרה, שלא אישרה צעידה ביום שישי בצהריים, הגבילה את ההפגנה בשעה, והרמקולים בישרו לנו שעלינו להתפזר בשקט ובלי לעשות בעיות, דרך היציאה לקינג ג'ורג'. בדרך החוצה מגן מאיר אמרתי לקסי שאני תוהה אם קריאת ההפגנה והמפגינים אכן תגיע לאוזני שר הפנים והממשלה, ומה נעשה בשלב הבא אם נראה שקריאתנו לא תענה?

-----------------

* המקור: קפה דה מארקר, 5.3.2011.

 

מעבר לעוול, לנבזות, לרשעות וכו'

תגובה של אסתי סגל באתר מחשבה אורחתnd opinion/2 שהעתיק אף הוא את המאמר מהבלוג של  איציק גונן בקפה דה מארקר :

"יש כאן כמה נקודות שמטרידות ביותר (מעבר לעוול לנבזות לרשעות וכו’).

1. הקלות הבלתי נסבלת של דור שלם ששישים שנה לאחר השואה מתייחס לאחר כאל אבק אדם (במקרה הטוב) בלי להניד עפעף ובלי להבין את הבעייתיות של העניין.

2. היכולת המוכחת כל פעם מחדש להסית את המסכנים והאומללים ולהפוך אותם לאספסוף גזעני ומטורף משנאה.

3. האמירה הקטנה שבסוף הפוסט שלך ובתחילת הפוסט המצולם של נילי – העובדה שהמשטרה ניסתה להעלים את ההפגנה, להצר את צעדיה ולהפוך אותה לבלתי נראית לציבור (וזה המקום לראות את הקשר בין המשטרה לבין משרד הפנים לבין יחידת עוז וכו’)". ראו: http://2nd-ops.com/2ndop/?p=5952.

 

 

 

3/7/2011