מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

לזכרו של הקומוניסט תופיק טובי (2011-1922)

בשבת, 12 במארס 2011, הלך לעולמו הקומוניסט הוותיק תופיק טובי אשר יחד עם חבריו שמר  על קיומו של עמו הפלסטיני למרות הנכּבה, למרות הממשל הצבאי ולמרות שאר הפורענויות להן היה קורבן. תופיק טובי השתייך לדור האחראי והזקוף באמת של עמו.

כמי ששנים חי ועבד במחיצתו של תופיק טובי, קשה לי בשלב זה לכתוב עליו. ולכן, הפעם, אסתפק בהבאת חלקו הראשון של ראיון מאלף שערך עימו ההיסטוריון והעיתונאי תום שגב בשבועון כותרת ראשית (4.12.1985) תחת הכותרת, "אבא לא לימד אותי להיות קומוניסט". הראיון הזה נותן, לדעתי,  בקיצור, תמונה נאמנה של תופיק טובי. שגב ציין בהקדמה לראיון כי טובי נתן אישור לדברים שהתפרסמו, ולכן הוא הוסיף, "זה עושה אותם מסמך אוטוביוגרפי".

במדור שפות מתפרסם באנגלית פרוטוקול השיחה שקיימו תופיק טובי ודוד בן-גוריון ב-28 באוקטובר 1966, ובערבית את מאמר-ההערכה שכתב תופיק טובי בעקבות יום האדמה הראשון ב-30 במארס 1976 לפני 35 שנים.    

 

תופיק טובי: "אני הייתי פה [ב-1948]. לא עזבתי."

(ראיון מדצמבר 1985)

אולגה טובי, אשתו, מבשלת היטב. עוף בתנור, מרופד בצנוברים, קישואים ממולאים בלבנה; גם מיני-פשטידות שלה מצויינות. הם אירחו אותי באווירה משפחתית נינוחה, ללא רהב. הבן אליאס, רופא בבית-החולים רוטשילד, שתה ויסקי. היתה להם גם אורחת מביירות, דודתו של חבר-הכנסת. אימו, ישישה מאירת-פנים, שאלה אותי אם אני קומוניסט. כשאמרתי שלא – גחנה אל האורחת מביירות, לחשה על אוזנה והשתיים צחקקו. היא לא מאמינה לך, הסבירו לי.

            הדירה, בקומה השנייה של בית שכור באחת מסימטאות ואדי ניסנס שבחיפה, איננה גדולה. תופיק טובי מתגורר שם החל בשנת 1948. הקירות עמוסים ספרים בערבית, עברית ואנגלית; ניכר שקראו בהם. בחדר הקדמי שתי תמונות של אמיל תומא, בן דודתו ואחי אשתו של טובי. הוא היה ממנהיגי המפלגה. לא מכבר הלך לעולמו. הדודה מביירות באה לביקור תנחומים. על אחד הקירות תצלום גדול של טובי עם ליאוניד ברז'נייב ואנדרי גרומיקו ועוד קומוניסטים, בסך הכל אולי כמה מאות במספר. טובי נזקק לדקה או שתיים עד שהוא מאתר את עצמו, אי-שם באחת השורות האחוריות.

            כשנבחר לכנסת הראשונה היה בן 26, צעיר חברי הבית. 37 שנים יצאו מאז והוא עודנו ח"כ; רק מאיר וילנר ויוסף בורג שרדו כמותו, מכנסת לכנסת. מכבדים אותו כפרלמנטר טוב, איש נעים הליכות, נשוא פנים, כיום בן 63. הוא אומר שמעולם לא ריאינו אותו בראיון עיתונאי מקיף. זה בגלל שאתם מסתגרים בתוך עצמכם, אמרתי לו. לא, השיב, זה בגלל שהתקשורת סגורה בפנינו. טובי ראה את הנוסח הסופי של הדברים המובאים כאן בשמו לפני פרסומם ומבחינה זו – זהו מסמך אוטוביוגרפי.

            חלקו הראשון של הראיון מלמד, נדמה לי, משהו על הערביזציה של הקומוניזם בישראל. הקומוניזם של טובי, מסתבר, היה חופף בעיניו מאז ומעולם עם מאווייו הלאומיים כערבי פלסטיני. זה היה נכון לפני הקמת המדינה וזה היה נכון לאחר הקמתה. על הזהות הזו בנה קריירה. (במברק סודי שהקונסוליה האמריקנית בירושלים שיגרה בשנת 1949 לוושינגטון, כלולה הערכה כי רוב ערביי ישראל יתמכו עם הזמן במפלגה הקומוניסטית ותופיק טובי יהיה למנהיגם).

            רק"ח הצליחה בין ערביי ישראל משום שידעה להציע להם את נוסחת-הפלא כיצד להיות פטריוטים פלסטיניים ואזרחים נאמנים למדינת-ישראל בעת ובעונה אחת. ליהודים לא הציעה נוסחה כזו, על כן איבדה אותם. זהו כישלונה הגדול. קל יותר להיות קומוניסט ערבי מאשר קומוניסט יהודי. תופיק טובי מצא מיקרופונים שהשב"כ שתל בביתו, אך מאיר וילנר כמעט נדקר למוות. קומוניסט ערבי אינו נדרש להתכחש לקונסנזוס הלאומי הפלסטיני. קומוניסט יהודי נדרש להתכחש לציונות. רוב הקומוניסטים היהודיים בישראל לא עמדו בדילמה הזו – ונעלמו. האחרונים שבהם מתבצרים באדיקותם המרכסיסטית; ערבי ישראלי יכול לתמוך ברק"ח מבלי להיות מרכסיסט.

           

דור חמישי בארץ

הלכנו אל מועדון המפלגה. העוברים ושבים בסמטאות השכונה בירכו אותו לשלום. הוא לוחץ ידיים, מחליף חיוך נחמד עם ילדה קטנה, מגלגל שיחה בבאס עמוק, מינורי, חף מהפאתוס המאפיין את נאומיו, חף מהשררה המאפיינת לדברי מיודעיו את סגנון מנהיגותו. במועדון, מתחת לתמונתו של לנין, אף הרשה לעצמו רגעים של נוסטלגיה: שם התחיל הכל. "נולדתי בחיפה (פתח טובי) בחודש מאי 1922. אבא ואמא היו חיפאים מבטן ומלידה. הם והורי הוריהם.

- והורי הוריהם?

            "והורי הוריהם. אני יכול לשחזר ארבעה דורות. אני דור חמישי. אמי ממשפחה שמוצאה מהכפר אעבלין. סבא של אמי היה כומר (יווני אורתודוקסי)."

- קיבלת חינוך דתי?

            "כמו כל התלמידים בעדה. ביום ראשון הלכנו לכנסיה. סבא של אמא עוד קבור בחצר הכנסייה, בעיר. העיר נהרסה, הכנסייה עומדת והקבר קיים. אבא היה בעל עסק קטן, סוחר לדברי בית, ריהוט וצרכים של יום יום. היתה לו חנות, בחיפה. הוא נפטר כשהייתי בן 19 ועול הפרנסה נפל עלי. אני הבן הבכור. אנחנו שלושה אחים ושתי אחיות. ג'ורג', מהפעילים המרכזיים במפלגה, שאפיק בעל עסק בחיפה. שתי האחיות נשואות. אחת בנצרת ואחת חיפאית.

- ג'ורג' נשוי לאשה יהודיה.

            "נכון. ציפורה. בת למשפחה תל-אביבית. היא היתה בנעוריה בנוער הקומוניסטי. ג'ורג' היה בנוער הקומוניסטי. ככה היו נפגשים, בטיולים, והביעו את רצונם לבנות משפחה."

- כולם הסכימו?

            "אתה יודע, 'הסכימו': ודאי שהסכימו, בספו-של-דבר, אני שאלתי אותם: אתה רוצה? את רוצה? אתם חושבים שזה יהיה לצמיתות? לילדים חשוב שתהיו ביחד ולא יפריד ביניכם אחר-כך איזה הבדל באורח החיים. אמרו, נעשה את המאמץ, אנחנו רוצים אחד את השני. בבקשה. ועובדה שהם גידלו משפחה מאושרת עם ילדים מצליחים."

- היתה תופעה כזו, בין ערבים נוצריים, קומוניסטים.

            "לא. בודדים. למדתי בבי-הספר (היסודי) של העדה הנוצרית בחיפה, וב-1935 עברתי לפנימייה של המיסיון הבריטי, בירושלים. בית-הספר נקרא על שם הבישוף שייסד אותו, בישוף גוברט סקול. על הר-ציון. גימנסיה. הגשנו את בחינות המטריקוליישן הבריטי. שפת הלימוד היתה אנגלית. כמובן שלמדנן גם ערבית. לאושרי הרב לימוד אותנו מורה לבנוני, סופר ומשורר ידוע, קומוניסט מתקדם, ראיף כורי(1). ממנו שאבתי את ראשית השקפתי בקווים כלליים, והתקרבתי לתנועה. ב-1938 הבריטים גירשו אותו. הוא חזר לביירות ובינתיים נפטר. הוא השפיע עלי. גם על אחרים. מבית-הספר הזה יצאו לא מעט. אמיל תומא, גם כן, וג'ורג' אחי. גם אחרים. כשעזבתי את בית-הספר ב-1939 כבר הייתי קשור למפלגה הקומוניסטית הפלסטינית, שאז עוד היתה במחתרת."

- ומנהיגה היה 'מוסא' המפורסם, רַדוּאַן חילו.

            "כן. אבל אני לא הייתי קשור איתו. היו פעילים ואנשי ציבור קומוניסטים שעזרו לנו לארגן פעילות במסגרת בית-הספר. היינו יורדים לבאב אל-ח'ליל, שער יפו, ושם היינו אוספים את הסבלים הקטנים, מביאים אותם לבית-הספר, מלמדים אותם קרוא וכתוב. מצאנו בזה סיפוק רב. בקיץ היינו הולכים לכפרים, בקבוצות של תלמידים, להתעניין ולעזור. בתור תלמידים ייסדנו אגודה. עזר לנו  בזה איש ידוע, שאחר-כך הכרתי אותו כקומוניסט, עבדללה בנדק מבית-לחם. אזכור אותו תמיד באהבה ובהערכה."

- מורה?

            "הוא היה עיתונאי, נגר ועיתונאי. אחד מבני כיתתי היה אליאס פרג', היום ראש עיריית בית-לחם."

- היית תלמיד טוב?

            "הייתי תלמיד טוב. היה קשה להשיג בגרות אז, בימים ההם. המבחנים היו קשים. מכל הכיתה שלי רק חמישה קיבלו את הבגרות. ואני הייתי בין החמישה.

            "אחרי הלימודים המשכנו את הפעילות הזו, כל אחד בעיר שלו, בסביבה שלו. וכך המשכתי בחיפה. בהתחלה במסגרת התלמידים והמשכילים, וב-1942 התחלנו את הפעילות בקרב ציבור הפועלים."

- ממה התפרנסת?

            "אחרי שסיימתי את בית-הספר לא יכולתי להמשיך את הלימודים, כי לא היה בידי לממן אותם. הייתי צריך להתקיים ולעזור למשפחה. ואז מצאתי עבודה בבית-הספר המקצועי בחיפה, כמזכיר בית-הספר. זו היתה העבודה הראשונה בחיי. עד 1943 אני חושב. ומאז עברתי לעבוד במשרד-העבודה של ממשלת המנדט. הייתי מפקח על בטיחות בעבודה וגם עסקתי ביחסי-עבודה. זה היה חלק מהפעילות הציבורית שלי."

- מה היית לומד, אילו יכולת?

            "בבית הספר רציתי להיות מהנדס. אבל לא יצא לי."

- והיית פעיל.

            "כן. זה היה בתקופת המלחמה (מלחמת העולם השנייה, י"א). בחיפה הוקמו מפעלים רבים, בעיקר על-ידי הצבא הבריטי, כחלק מהמאמץ המלחמתי. פועלים רבים נהרו לחיפה ועבדו וגרו בתנאים קשים. עזרנו להם לארגן איגודים מקצועיים. בנובמבר 1942 עזרנו להקים את מה שנקרא התאחדות 'האיגודים המקצועיים ואגודות הפועלים הערביים'".

- כבר אז היית קומוניסט?

            "כן. הייתי קשור עם המפלגה באמצעות אמיל תומא. הוא היה מבוגר ממני. וב-1940 התארגנתי. זאת אומרת נהייתי חבר במפלגה, שעדיין היתה במחתרת."

- מה עניין אותך אז?

            "כצעיר, נער, עניינו אותי שני דברים. סיום השלטון הבריטי והמאבק לעצמאות לאומית ומדינה עצמאית לפלסטינים. זה אחז במחשבה וברגשות של כל נער באותה תקופה. זו היתה תקופת גאות המאבק הלאומי האנטי-אימפריאליסטי בפלסטינה. השביתה הגדולה של 36', המאבק המזוין שבא אחר כך, השביתות. ההפגנות. כמובן שזה השפיע עלי ועל חברי. הדבר השני שמשך אותי וריגש את מחשבתי זה הבעיות הסוציאליות. העוני, אי-השוויון. שני הדברים מיקדו את תשומת-ליבי ומצאתי במפלגה, במה שהציגה, מענה למחשבות ולמאוויים של אז."

- נכון לומר שהייתם לאומנים ערביים?

            "היינו פטריוטים. עד היום אני חושב שזאת הרגשה בריאה ואני זוכר אותה בגאווה. היינו יוצאים להפגנות לחוצות העיר, זורקים אבנים על החיילים ועל השוטרים הבריטיים. והיינו חלק מהמאבק הצודק."

- והציונות?

            "הציונות לא כל-כך העסיקה אותנו באותם הימים. היא היתה חלק מהמנדט הבריטי. כך ראינו את זה אז. ובשלטון הבריטי ראינו את המכשול העומד בפני מדינה עצמאית שתספק את המאוויים הלאומיים."

- ראיתם במפלגה הקומוניסטית מפלגה לאומית ערבית?

            "כפטריוטים, כמי ששאפו לשחרור פלסטין מהשלטון הזר, ראינו שהמפלגה תומכת בזה. על דיגלה חרות היה חיסול המנדט הבריטי והשגת העצמאות. יחד עם זה ראינו את היסודות החברתיים במפלגה – צדק סוציאלי, עולם אחר של יחסי-אנוש, בלי ניצול."

- מה היתה הליגה?

            "הליגה לשחרור לאומי. כך היא נקראת. 42'-43' היתה תקופה של קשיים פנימיים במפלגה הקומוניסטית הפלסטינית. אני עוד הייתי בראשית דרכי."

- האם היהודים והערבים לא הצליחו להתאחד בקומוניזם?

            "להיפך. יהודים וערבים ישבו יחד, אבל בינם לבין עצמם היו ויכוחים, על דרכה של המפלגה, על מידת הזיקה שלה למאבק הלאומי בארץ. היו האשמות שהמפלגה כאילו יש לה סטיות בכיוון הלאומנות הערבית, והיו, מצד שני, האשמות כאילו יש לה סטיות בכיוון הציוני."

- על מה בדיוק ניטש הוויכוח?

            "אלה ויכוחים שאני לא רוצה עכשיו וגם קשה עכשיו להיכנס אליהם. אבל היו גם ויכוחים על עניינים קונקרטיים. כמו שביתת פועלי הצבא. כן להכריז שביתה, לא להכריז שביתה. קריאת ההסתדרות – להיענות? לא להיענות? אלה הבעיות שהעסיקו אותנו. וקרה פילוג. הפילוג הראשון היה בין יהודים וערבים לבין יהודים וערבים אחרים. אני הייתי קשור עם כמה יהודים, בראשית דרכי. חלק מהם אינו קיים יותר, חלק קיים. אני לוּויתי בדרכי למפלגה, בתחילת התארגנותי, על-ידי חברה יהודיה מוותיקות המפלגה, פנינה פיינהאוז. היא עוד חיה."

- בפילוג הגדול של 1943 היא עזבה עם שמואל מיקוניס, ועוד יהודים.

            "בהתחלה, אחר-כך לא, זה מסובך. כמה גלגולים היו, וכמה ועדים מרכזיים קמו! זו עובדה. עד שמצאנו את עצמנו ערבים לחוד ויהודים לחוד. וזה מה שהיה, בסוף 1943. ואז אנחנו הצעירים, למעשה בראשית דרכנו במפלגה, אני ואמיל חביבי ואמיל תומא ועוד חברים, חיפשנו מה לעשות במצב כזה. ואז יזמנו את הקמת הליגה לשחרור לאומי, שריכזה בתוכה בעיקר את הקומוניסטים הערביים. לא את כולם."

- הרוב בהנהגה היו צעירים נוצרים, בעלי השכלה?

            "אני לא מסכים להגדיר אותנו ככה. היו גם חברים מוסלמים. היו מכל שכבות האוכלוסייה של העם הערבי. פועלים היו, אינטליגנציה היתה. אני יכול להזכיר פועל ערבי חיפאי מבטן ומלידה, איש עבודה, מוחמד מוסא סלים."

- איפה היה 'מוסא' הגדול?

            "הוא ישב בבית."

- אחרי הפילוג.

            "כן. אני לא הכרתי אותו היטב. נפגשנו רק פעם, פעמיים. אינני יכול לדבר עליו מתוך היכרות ישירה. נפגשתי איתו אחרי 67'. הוא גר ביריחו. בינתיים מת. הוא לא הסכים לשתף פעולה עם הקמת הליגה, זאת אומרת להיות חבר במוסדותיה. ישב בצד, הסתכל – באהדה – במאמצי הצעירים, מה הם יעשו. אחר-כך קיימנו איתו יחסי הבנה וקירבה, אבל הוא לא היה איתנו."

- הליגה היתה מפלגה קומוניסטית חדשה?

            "אנחנו ראינו בה תחליף, מסגרת שבה המשכנו את פעילותנו אחרי הפילוג. הארגון לא הציג את עצמו כמפלגה ולא כארגון קומוניסטי. זו היתה תנועה פטריוטית לאומית דמוקרטית."

- מה רציתם?

            "שחרור הארץ, ביטול המנדט הבריטי והקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית. ההגדרה שהיתה שגורה בפי התנועה הלאומית הערבית היתה מדינה ערבית פלסטינית. אנחנו ניהלנו מאבק על כך שזו צריכה להיות מדינה לכל תושבי הארץ."

- גם ליהודים.

            "דיברנו על מדינה דמוקרטית שהערבים והיהודים יחיו בה כשווי-זכויות."

- המופתי ואנשיו הסכימו אז להשאיר כאזרחי המדינה רק את אלה מהיהודים שהגיעו לפני הצהרת בלפור.

            "אנחנו נאבקנו נגד האסכולות האלה. הגדרנו אותן כאסכולות לאומניות ואנטי דמוקרטיות ובעצם משרתות את אויבי העצמאות, את הבריטים ואת הציונים."

- נפגשת פעם עם המופתי?

            "לא. אנחנו הסתייגנו גם מדרכו האנטי דמוקרטית של המופתי, גם משיתוף הפעולה שלו עם הנאצים. התנגדנו, התווכחנו, נאבקנו. ביסוד המאבק הזה היה מאבק לדמוקרטיזציה של התנועה הלאומית הערבית. דרשנו להקים מוסדות נבחרים, ייצוגיים של העם הערבי בתנועתו הלאומית ולא להמשיך בשלטון של המנהיגות המסורתית.,

- מבחינה זו הייתם קבוצה מתקדמת. אתה היית בעד העברת בעיית ארץ-ישראל להכרעת האו"ם.

            "אנחנו דרשנו את זה. הוועד הערבי העליון, המופתי, היו נגד. הם גם התנגדו להופיע בפני ועדת החקירה של האו"ם (אונסקו"פ).

- בסופו-של-דבר גם אתם לא הופעתם.

            "אנחנו ביקשנו קודם כל, שכל התנועה הלאומית תופיע. שכל המפלגות תופענה. החלטנו כן להופיע והכנו תזכיר. אבל אחר-כך נסוגונו.

- מדוע?

            "אם אני מסתכל על זה עכשיו במבט לאחור – זו היתה שגיאה. כמובן. אנחנו חזרנו בנו מתוך לחצים. ויש לנו חברים שעד עכשיו מזכירים את המאבק הזה שהיה בתוכנו – כן להופיע או לא להופיע."

- אפילו אגודת-ישראל האנטי-ציונית הופיעה בסופו-של-דבר בפני אונסקו"פ.

            "טוב, אגודת-ישראל. כל המסגרות הפוליטיות ברחוב היהודי הופיעו. בקרב העם הערבי, בתנועתו הלאומית, הוכרז חרם ולא הופיעו. שום מסגרת לא הופיעה. וגם אנחנו לא. למרות שהיינו בעד העברת הבעיה להכרעת האו"ם. יש סתירה. ודאי. ואנחנו מכירים בזה שזאת היתה נסיגה אופורטוניסטית, כניעה ללחץ הרחוב, ללחץ הסביבה הפוליטית".

- מתי, בעצם, החלטת לתמוך בחלוקת הארץ לשתי מדינות?

            "החלטת האו"ם התקבלה ב-29 בנובמבר 1947. עד אז אנחנו לחמנו למען עצמאות הארץ, מדינה אחת דמוקרטית, לכל יושביה."

- נגד החלוקה.

            "נגד החלוקה. לא הצלחנו. ובאה החלטת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947. ונפלה ההכרעה להקמת שתי מדינות. ואז נדרשנו לקבוע עמדה".

- הנאומים הראשונים של גרומיקו בזכות החלוקה לא השפיעו עליך לשנות את עמדתך?

            "בנאומים הראשונים של גרומיקו הוא אמר שהם מעדיפים כמובן מדינה ערבית, סליחה מדינה פלסטינית, עצמאית, אחת לשני העמים. אבל אם זה לא ילך אז משפחת העמים צריכה למצוא פיתרון אחר."

- אבל אחר-כך גרומיקו קבע עמדה חד-משמעית בעד החלוקה. איך זה השפיע עליך?

            "אני לא יכול לזכור יום מסוים."

- זה בכל זאת היה אירוע מכריע.

            "נכון."

- עמדתה של ברית-המועצות לא השפיעה עליך כלל, אתה קומוניסט?

            "היתה לנו עמדה בעד עצמאות הארץ. בעד מדינה פלסטינית עצמאית דמוקרטית לשני עמיה. לזה נלחמנו. לזה אנחנו נאבקנו. ניסינו ליצור את התנאים אשר יובילו לזה. תנאים מבחינת יחסים בין עמים. לא הצלחנו. זה לא היה כשלון שלנו. זה כשלון הכוחות הפוליטיים שהיו במעמד של הנהגה שייצגו את שני העמים. לצערנו הרב הליגה לשחרור לאומי לא הגיעה אז לעמדת מפתח שבה אנחנו נוכל לדבר ולהנהיג את העם הזה."

- לא הרגשת שברית-המועצות זונחת אותך, ללא תמיכה?

            "לא. אני יודע וידעתי שברית-המועצות מחפשת דרך קודם כל לעזור לעמי-הארץ להגיע לעצמאות. להשתחרר מהשלטון הבריטי. זה הדבר הראשון. ואם הם לא הצליחו לעזור בדרך הראשונה, הקמת מדינה אחת, והתנאים שהיו בארץ לא הובילו לכך – אז הם תמכו בפיתרון לא מושלם ביותר, לא האידיאלי, אבל הוא הפיתרון המעשי היחיד באותם הימים, על בסיס התנאים שהיו אז, לסיים את המנדט הבריטי ולהביא לשני העמים עצמאות לאומית."

- לא מצאת את עצמך קרוע בין התחושה הלאומית שלך לתחושה שלך כקומוניסט?

            "אני לא אגיד שאלה לא היו ימים קשים. אבל לא מבחינת המאבק בין הרגש הלאומי לרגש הקומוניסטי, כי אצלי אין דבר כזה."

- אין?

            "מה זה קומוניזם? קומוניזם זה זר לאינטרסים הלאומיים?"

- אז זה היה...

            "לא."

- ולכן הרגע הזה היה כל-כך קריטי בחייך.

            "נכון. יש לפעמים שאתה צריך לקבל החלטות שמשנות כיוון. החלטות שנובעות מתנאים חדשים שנוצרים. ראינו כאן מצב חדש. אומרים: שזה יהיה – או שיהיה אסון יותר גדול. זה מה שקבע את עמדתנו לתמוך בהלטת האו"ם. כי ראינו את ההתפתחות ההולכת. ההתנגדות הנמשכת של התנועה הלאומית הפלסטינית להחלטה תביא, בסופו של דבר, לא למדינה פלסטינית עצמאית אלא לאסון. זה מה שרצינו למנוע. אנחנו בחרנו ברע במיעוטו".

- אמיל תומא לא תמך בדעתך, נכון? היה ויכוח.

            "לא נכון. היה ויכוח. לא ביני לבינו אלא בתוכנו. בשלב הסופי הוא היה בעד זה."

- מקובל לומר שהתנגדותו לחלוקה, בניגוד לעמדתה של מוסקבה, עלתה לו במעמדו במפלגה.

            "ב-1948, כשהתאחדנו מחדש (במק"י) הוא לא נבחר לוועד המרכזי. אבל אמיל היה ונשאר אחד האישים הבולטים של התנועה והמפלגה, והוא קיבל את מלוא מקומו במפלגה. כשאנחנו מזכירים היסטוריה, גם בוויכוחים עם כל מיני חוגים, אנחנו מזכירים את הפרק ההוא של תמיכתנו בהחלטת החלוקה של האו"ם, כאזכור לכל אלה שהתנגדו ונאבקו איתנו בכל מיני צורות, והזיקו לתנועה הלאומית ולמאוויי העם לשחרור. לכן הטרגדיה שהזהרנו מפניה, שהתלוותה למימוש החלוקה הוכיחה את צדקת דרכנו."

- אתה חושב שאילו הערבים היו מקבלים את החלוקה לא היתה מלחמה?

            "היו כוחות אדירים שגם התנועה הלאומית הפלסטינית לא היתה מסוגלת לעמוד בפניהם. הבריטים וההנהגה הציונית, גם הליגה הערבית, כל המלכים והנסיכים והמשטרים הערביים אשר ביחד התנגדו לחלוקה. לא מתוך התנגדות להקמת המדינה היהודית אלא מתוך התנגדות להקמת המדינה הערבית הפלסטינית, כדי שעבדאללה יספח את חלקו ופארוק יציל את כיסאו, בהפגנות לאומניות."

- אתה מאמין ששתי המדינות היו מצליחות לחיות זו לצד זו בגבולות שנקבעו?

            "אני חושב שאילו היו נוצרים הכוחות הפלסטיניים שהיו לוקחים את גורלם בידיהם ועומדים מול הלחצים האלה – אפשר היה. אבל הם היו חלשים מדי. גם העמדה של ההנהגה הציונית שללה ומנעה האפשרות שיקומו שתי מדינות שיקיימו ביניהן דו-קיום ושיתוף פעולה."

- הנה מתברר שהחלוקה נכשלה, הארץ מאוחדת, אלא שעכשיו היהודים הם רוב והערבים מיעוט. סרי נוסייבה אמר לא מזמן ל'כותרת ראשית', שהגיע הזמן לספח את הגדה ולתת לתושביה זכויות-אזרח מלאות, לרבות הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת, כמוהם כערביי ישראל.

            "זה מה שהוא אמר? הוא אמר ככה?"

- מדינה אחת. זה מה שאתה אמרת לפני שהתפשרת על הרע במיעוטו.

            "מה שני רוצה היום זה להביא לחיסולו של הכיבוש ולהביא למימוש זכותו של העם הערבי להגדרה עצמית, בהתאם להחלטות האו"ם מ-1947."

- אבל אתה כבר לא מדבר על גבולות 47'.

            "לא. אני מדבר עיקרון."

- אתה יודע שהשתנה משהו.

            "אני יודע."

- אם כך, מדוע גבולות 67' ולא גבולות 85'? אין חלוקה. סרי נוסייבה יגיד לך מה שאתה אמרת למופתי: בוא ניאבק על מה שאפשר להשיג.

            "אני לא פסימיסט כמו סרי נוסייבה ולא כמו מירון בנבנישתי. כל דיבור על מדינה חילונית דמוקרטית אחת בתנאים של היום יהיה המשך הכיבוש ושלילת זכויות העם הערבי בצורות אחרות. היא תהיה מדינת אפרטהייד ולא מדינה דמוקרטית לשני עמיה. פיתרון כזה בחסות הכיבוש לא יהיה פיתרון אלא המשך שלילת זכותו של העם הערבי."

- אתה כל כך פסימי, לא מאמין בדו-קיום?

            "דו-קיום כן, אבל מה שבעלי הפיתרון הזה קוראים לו דו-קיום, הוא דו-קיום בין הסוס לרוכבו. אני אופטימי כי אני קומוניסט. אלמלא הייתי אופטימי לא הייתי קומוניסט."

- הערבים יקבלו זכות בחירה. גם מבחינת האידיאל הציוני יש בזה ויתור גדול.

            "זה נותן לגיטימציה להמשך הכיבוש ומסיח את הדעת מהמאבק הקונקרטי של נסיגת ישראל מהשטחים שנכבשו ב-67'  והקמת מדינה פלסטינית, לצידה של ישראל."

- אתה לא מבחין בבעיה קונספטואלית מסוימת: הרי אני מציע לך את האידיאל שהנחה אותך לפני חלוקתה הכפויה של הארץ, והנה היא מאוחדת.

            "לא. השתנו הדברים. אילו היית בא ואומר, בואו נחזיר כל דבר למקומו... אבל לא לכך שואפים. לא זה מה שמציעים. לכן הקונספציה של מדינה דמוקרטית חילונית בתנאים של היום זה הנצחת הכיבוש."

- בתור קומוניסט אתה מצטייר כמהפכן שמרני למדי, מסרב להתאים את עצמך לנסיבות שהשתנו.

            "מה זה עמדה מהפכנית. עמדה מהפכנית זה לא רק לחפש את החדש ולהתנער מהישן. יש ישן ויש ישן. מהפכנות זה יצירת תנאים שיאפשרו ללכת קדימה, מבחינה חברתית."

- ערביי ישראל הלכו קדימה, מבחינה חברתית.

            "ההבדל הוא בנסיבות ההיסטוריות. אנחנו מוכנים כיום לוותר על הגבולות של 47' ולהסכים להקמת מדינה פלסטינית לצידה של מדינת-ישראל. זוהי תרומתנו לפשרה, אפילו נמשיך לחיות כמיעוט לאומי במדינת-ישראל. יש כל מיני עמים שחלקים מהם נקרעים ונמצאים כמיעוטים בארץ שכנה. אנחנו אומנם רואים את עצמנו חלק מהעם הפלסטיני אך גם חלק ממדינת-ישראל ואין בזה סתירה."

- הסתירה מתבטאת רק בכך שאתה לא מוכן לתת לערביי הגדה את הזכויות שיש לערביי ישראל.

            "אני לא רוצה לספח אותה. מספיק שאני מסופח."

- איך אתה מסופח?

            "מבחינת הגבולות של 47'. לא אני אישית. אני מחיפה. כשתמכתי בהחלטת החלוקה ובהקמת מדינה יהודית, ידעתי שאני אשאר כחלק ממדינת-ישראל."

- אילו היית מעכו היית מיועד למדינה הערבית. איפה היית במלחמה?

            "כאן. בחיפה."

- מה אתה זוכר?

            "אני זוכר את הימים הקשים, את המאמץ, קודם כל שלנו, של הקומוניסטים, למנוע התנקשויות, למנוע שפיכות דמים. והיינו אפילו מסכנים את עצמנו, פיסית, ממש."

- במה?

            "כשהיו חילופי-אש היינו מנסים לאתר מה הולך, למה זה יורה, למה יורה ההוא. יוצאים, מדברים, מנסים ליצור גם קשרים. בעיקר היינו מנסים להשפיע על מה שנקרא הוועד הערבי. התארגנו אז, מה שנקרא, ועדים לאומיים, על בסיס שכונתי ובעיקר עירוני, שניסו למנוע התנקשויות. כל דאגתנו היתה למנוע פרובוקציה. ולפעמים זה היה גורם התנגשויות עם אנשים. במיוחד אני רוצה לציין את תפקידו של אמיל תומא בזה. אני למשל גרתי ברחוב יבנה, בבית הורי. זו היתה שכונה חצי מעורבת, על הגבול. אחד הדברים שאני ניסיתי להשפיע – שלא יזוזו משם ושלא יהיו שום תקריות למרות שאנשים פחדו וירדו; אני והמשפחה, אמרתי, אנחנו לא עוזבים. אם אין אוכלוסיה שגרה, יוצרים עובדות חדשות. עד שהתחילו ליפול פגזים והחיים בבית היו בלתי-אפשריים. אז עזבנו. באמצע אפריל 1948. רק שבוע ימים לפני שההגנה כבשה את חיפה."

- יש כרוז מפורסם, שמצטטים תמיד כהוכחה לכך שמנהיגי היישוב בחיפה ביקשו מן התושבים להישאר. ראית אותו?

            "אני לא ראיתי אותו. עד היום לא ראיתי אותו."

- זה מופיע בכל ספר של משרד-החוץ.

            "שמעתי. אני אומר שלא ראיתי. אז, אולי היה כרוז כזה. אבל הפעולות שהתלוו לאותם ימים, דיר-יאסין וגם בחיפה – מה, הכל עבר בלי התעללות באנשים? בלי הריגות של סתם אנשים ברחוב? אז הפיצו כרוז. הפיצו. יכול להיות שהיו אנשים באכלוסיה היהודית שהיו מודאגים מזה שפתאום לא יהיו ערבים. אבל אני בטוח שהקו הרשמי וגם ההתנהגות בשטח קבעו – כמה שפחות ערבים במדינת-ישראל. זה נכון בכל החזיתות. בגליל, בדרום. מה, אתה לא יודע? גירוש. יש כמובן פליטים שעזבו מתוך פחד, אבל בעיקר עזבו את הארץ תחת לחץ האירועים ופעילות יזומה של השלטון החדש. אנחנו פנינו אז לציבור בחיפה, וחילקנו כרוזים שלא יעזבו. שיישארו בעיר. כתבנו אותו על סטנסיל וחילקנו בכתב-יד. קשה לשנות כיוון. כוחות אדירים פעלו ואנחנו היינו מעטים."

- אתה ואמיל תומא לא עזבתם את הארץ?

            "לא."

- לא עברתם ללבנון? אנחנו יודעים שהיית כאן מפתיחת הכנסת הראשונה, אבל איסר הראל טוען, שבשלב מסוים עזבתם את הארץ וחזרתם רק בסיועם של קציני צה"ל, מאנשי מפ"ם.

            "איסר הראל לא יודע. למרות שהוא היה ראש הש.ב. זה גילוי של בורות שאין לו אח ורע. הוא אומר: 'ברחו עם המופתי. עזבו'. אלה שקרים שאחר-כך מגלגלים אותם במשך שנים. אני הייתי פה. לא עזבתי. נסעתי לעכו, נסעתי לנצרת, נסעתי לגליל ונסעתי לביירות. הייתי שם עשרה ימים וחזרתי. זו היתה אחת מן התנועות הרבות שלי בימים ההם. איש עוד לא התייחס אל הגבולות החדשים כגבולות סגורים שאסור לחצות או לנסוע. אנשים הלכו ונסעו וחזרו. לא היה גבול ולא היה משמר-הגבול. אמיל תומא הלך כדי להשפיע על הפליטים הערביים שיחזרו, והוא נעצר בביירות, על יד הנמל, כשפגש פליטים שבאו. הוא נשאר במעצר במשך ארבעה חודשים, בבית-הסוהר בבעל-בק. הוא שוחרר אחרי שביתות ואחרי מאבקים ציבוריים וחזר. מספרים גם על אמיל חביבי שברח. זה אחד השקרים.

- נוהגים לשאול את חברי-הכנסת הראשונה היכן היו ומה עשו ביום הכרזת העצמאות.

            "הייתי בחיפה."

- משהו שאתה זו במיוחד?

            "לא."

------------

(1) ראיף כורי (1967-1913); לבנוני; סופר, עיתונאי, מבקר ומחנך; עסק בהוראה בלבנון, סוריה ופלסטין. ספרו, "השפעות המהפכה הצרפתית על ההגות הערבית המודרנית" (أثار الثورة الفرتسية في الفكر العربي المعلصر) הוא מורה-דרך לכל מי שמתעניין בהשפעת רעיונות המהפכה הצרפתית על האינטלקטואלים הערבים, בעיקר במאה ה-19.   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

3/15/2011