תג המחיר מבית מדרשה

של השופטת יהודית שבח

מאת עו"ד יעל אונגר

אך סמלי היה הדבר, שלמחרת היום שבו נתנה השופטת יהודית שבח ביטוי ליחסה לעיתונות אשר סיקרה את משפט קצב, הודיעה הפרקליטות כי בכוונתה להעמיד לדין את אורי בלאו, כתב "הארץ" שקיבל מענת קם מסמכים של צה"ל. בשני אלה הועמדו חופש העיתונות – כערך מופשט, והעיתונאים – בשר ודם העושים במלאכה, וגבם אל הקיר.

תחילה לעמדתה של השופטת יהודית שבח, שבדעת מיעוט הקלה מאוד בעונשו של הנשיא לשעבר משה קצב – אשר הורשע פה-אחד בשני מעשי אונס, מעשים מגונים, הטרדה ומינית ושיבוש הליכי משפט – ונימקה זאת בגלוי בהתנהלותה של העיתונות שסיקרה את מהלך המשפט. הקורא את דבריה יכול לחוש בסוג של איבה שרוחשת כבוד השופטת לרשות הרביעית – הלוא היא העיתונות, ולחופש ההתבטאות של האזרחים בעניינים המקוממים אותם. מילותיה מדברות בעדן.

"אתחיל באופן סימבולי בקול הלמות התופים שנשמעו מרחבת בית המשפט עת הוקראה הכרעת הדין, והדהדו גם באולמנו, ואשר סימלו, יותר מכל, כי משהו נשתבש" – היא כותבת.

משהו נשתבש בכך שאנשים עמדו ברחבת בית המשפט וביטאו את עמדתם? משהו נשתבש מעצם מימוש חופש הביטוי של האזרחיות והאזרחים, ובכלל זה חופש ההתכנסות וההפגנה, כחלק מהותי מאוד של החיים הציבוריים והפוליטיים? משהו נשתבש בכך ששופטים שמעו באולמם אזרחים המוחים על המעשים המתועבים שביצע קצב – שנים על גבי שנים, בשוּרה של נשים שהיו כפופות למרותו כשר וכנשיא, ונתונות לטרור יומיומי מצידו – מיני, נפשי וגופני?

לא חמק מעיניה של השופטת שבח, כי מייד יאשימו אותה שהיא פוגעת בדבריה גם במתנדבות המרכזים לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, ולכן מיהרה לומר כי לא אליהם כוונתה. אך כדאי להעיר ולהאיר, שמתנדבות אלו היו חלק מאותה "הלמות תופים" שנשמעה מתחת לחלונות בית המשפט. ואם כך, האם הן כשרות כל עוד תמשכנה לפעול בעבודת הקודש השקטה והמסורה שלהן במרכזים, אך הן פסולות ברגע שהגיחו משם ויצאו לרחובה של עיר כדי לזעוק את זעקת הקורבנות שאיבדו את קולן עם הפגיעה בגופן?

ומה עם הקורבנות?

אוצר ביטוייה של השופטת לגבי התנהלות העיתונות לא הסתכם בהלמות התופים. "בית הדין בכיכר העיר", "משפט מהיר" שערכה התקשורת לקצב, "ניהול 'בית משפט צללים'" – כל אלו מופיעים בגזר דינה, ולשיטתה, אלו חלק מן "הרוח הרעה החותרת תחת חוקיותו של ההליך המשפטי".

גם כאן היא מבינה כי תיכף יסתערו עליה מן הצד השני, והיא ממשיכה: "אמת, גם הנאשם לא טמן ידו בצלחת, אך אין להשוות בין נאשם שנלחם על חייו, לבין תקשורת המתנהלת לפי קוד אתי, והאמורה לפעול באיפוק ובריסון".

כאן אולי המקום להזכיר, כי בין שאר הדברים שעשו מקורבי הנשיא לשעבר היו הכפשות אישיות של המתלוננות, שהיו חסרות אונים ולא יכלו להתגונן מפניהן כיוון שאז היו נחשפות עוד יותר. כל זה, משום מה, אינו בא לידי ביטוי בתיאורה של השופטת, המסתכם בביטוי המכובס "לא טמן ידו בצלחת".

אך העניין אינו מסתיים בכך: השופטת גורסת, כי העיתונות מתנהלת לפי קוד אתי ואמורה לפעול באיפוק ובריסון, ולפיכך אין להשוות בינה לבין הנאשם, שאותו היא מתארת כמי שנלחם על חייו. האומנם? האם לנאשם מותר לעשות הכל, במישרין או באמצעות אנשי שלומו ושלוחיו, כדי לפגוע במתלוננות במישור שבו הן אינן יכולות להתגונן? האם למתלוננות אין זכויות בהליך הזה? האם פגיעה כזאת בהן לא אמורה לקבל ביטוי – לחומרה – ברף הענישה של מי שנוקטים אמצעי מתועב זה, ולו בניסיון להציל את שמם הטוב?

העיתונאי התחצף – הפושע ישוחרר מוקדם

לעניין זכויות הקורבנות ומה יהווה עבורן תרופה ופיצוי לסבלותיהן עוד נגיע. לפני כן כדאי לקרוא היטב את נוסחת תג המחיר מבית מדרשה של השופטת שבח למקרים שבהם, לשיטתה, העיתונות סרחה. "מדובר בתופעה מדאיגה שאין להשלים עמה. בית המשפט אמור לומר את דברו, ולמרות אי הנוחות אל לו להחריש", היא כותבת. המשך דבריה מסביר היטב את המשפט הקודם: "הדרך היחידה הנמצאת בסרגל הכלים של בית המשפט ליישום השפעת התופעות שהוזכרו לעיל על הנאשם, שאמור היה ליהנות מחזקת החפות עד לרגע הינתן הכרעת הדין, ואין הדבר עומד בסתירה, כאמור, להרשעתו במעשים חמורים, הינה התחשבות בעונש, על דרך מתן הקלה ניכרת, בוודאי לא זניחה".

כלומר, זו המתמטיקה שלטעמה של השופטת שבח מן הראוי שתכתיב את התנהגותה של העיתונות המסקרת משפטים פליליים: תתנהג העיתונות לא יפה, יזכו נאשמים – ולא משנה עד כמה חמורים מעשיהם – להקלה ניכרת בעונשם. יכתוב עיתונאי משהו שירגיז את השופטת, ישוחררו מוקדם מאוד רוצח/שודד/אנס/פדופיל וכל כיוצא באלו חזרה אל רחובותינו, כדי לחזור ולפגוע באזרחים שלווים. ולמה? כי העיתונאי התחצף.

ואם מדובר בעיתונאים מחוצפים, מה בעצם ייחשב להתחצפות? האם רק כתיבת פרשנות שלא לטעמה של השופטת על הנעשה בעת המשפט, או שמא גם כאשר מערכת העיתון/אתר האינטרנט תבחר לפרסם יותר מדברי התביעה ופחות מדברי הסנגוריה? ואיך נתייחס לעיתונאי שיסקר מסיבת עיתונאים כמו זו שכינסה א' מבית הנשיא, או לכזה שהנשיא החליט להעיף אותו ממסיבת העיתונאים שלו – במשכן נשיאי ישראל, לא פחות – רק מפני ששאלותיו לא מצאו חן בעיניו? האם לגבי אלו תהיה חזקה כי החציפו פנים, ואי לכך יש להקל בעונשו של מי שנאמרו עליו מילים קשות ביותר בהכרעת הדין?

אין תֵמַה שמעמדתה של השופטת שבח הסתייגו בריאיון טלוויזיוני במילים מפורשות הן פרופ' למשפטים סוזי נבות והן השופטת בדימוס סביונה רוטלוי. ערוץ מסוכן למדי נפרץ כאן, ומן הראוי שייחסם במהרה. כפי שנראה בהמשך, גם חבריה של השופטת שבח להרכב מתחו עליה ביקורת מפורשת בנקודה זו.

כסף לקורבנות או מאסר ממושך לעבריין?

מקומם לא פחות הוא "סרגל המחיר" שבחרה בו השופטת שבח לגבי הפיצוי הכספי של הקורבנות במסגרת ההליך הפלילי (שאינו שולל הליך נפרד, גם במישור האזרחי). וכך כתבה: "המתלוננות, ובייחוד א' ממשרד התיירות, לא תיוושענה מכך שהנאשם ישב בכלא מספר שנים נוספות, ומנגד – תפקנה תועלת מרובה יותר באם תקופת המאסר תהא אמנם קצרה יותר, אך ייתוסף לה פיצוי משמעותי, אשר יסייע להן בהליך השיקום לו הן כה זקוקות".

נתחיל בכך, שהפסקה הזאת נשמעת כמו אפולוגטיקה-מראש לקראת הביקורת שהשופטת מן הסתם שיערה שתושמע לעברה בגין העונש הקל יחסית שהחליטה להטיל על אנס, מתעלל וטרוריסט מעין זה שנשפט בפניה. אך לא זו בלבד שעמדה זו מופרכת, היא גם עלולה להביא לתפיסה מעוּותת בתחום הענישה.

ראשית, הקורבנות בהחלט תיוושענה אם העבריין יישלח לשנים ארוכות לכלא. יהיה בכך כדי לחזק אצלן את התחושה שמערכת המשפט באמת הקשיבה להן והבינה את חומרת המעשים שהרסו את חייהן. וגם ההיפך נכון: הקלה בעונשו של עבריין כזה עלולה ליצור אצלן תחושה, כי מערכת המשפט אינה סבורה שמה שעולל להן האיש הוא כה חמוּר.

שנית, מה בעצם אומרת השופטת לציבור ולמתלוננות? קחו כסף, זה עדיף לכן. אז נכון, אין לזלזל בכסף שיסייע לשיקומן הנפשי והכלכלי של הקורבנות. אבל למה ליצור קשר-הפכים בין פיצוי לבין חומרת העונש? מדוע צריך בכלל להציב זה כנגד זה ענישה מחמירה עם עבריינים קשים ומתן פיצוי כספי גבוה לקורבנות? מדוע לא לומר גם זה וגם זה – בין השאר למען יראו וייראו?

קצת לפני הדברים הללו כותבת השופטת שבח: "הסבל שסבלו וסובלות המתלוננות, קורבנות העבירה, אינו בר השוואה עם ההתנהלות הלא ראויה שהייתה מנת חלקו של הנאשם, הוא נמצא כלל במישור אחר". נכון מאוד. ובמה בדיוק תורמת עמדתה הכוללת של השופטת להקלת סבלן – בהקלה משמעותית בעונשו למרות שקורבנותיו סבלו יותר? באמירה שלא נורא אם הוא יחזור מהר יותר לחייו כאזרח מן השורה במקום לשבת שנים ארוכות מאחורי סורג ובריח?

קרא וסוקולוב נגד שבח

החשש הגדול הוא, שסרגל המחיר הזה יופעל גם לגבי עבריינים אחרים. את הבעייתיות הטמונה בכך חזו חבריה של השופטת שבח להרכב שהרשיע את קצב. רגע לפני שחתמו את גזר דינם המחמיר, כתבו השניים:

"הקלה המוצעת בעונש על ידי חברתנו עלולה לפגוע בעקרון השוויון בפני החוק ולא תשרת את מטרת ההרתעה. הגדלת הפיצוי למתלוננות על חשבון תקופת מאסר בפועל אין בה די על מנת להגן על הציבור ולהרתיע עבריינים פוטנציאליים. לצורך כך יש להטיל עונשי מאסר מכבידים כפי שאף נקבע בפסיקת בתי המשפט השונים".

כעת יש לקוות שבית המשפט העליון יאמץ את גישתם של השופטים קרא וסוקולוב, בשל כל הנימוקים שמאחוריה.