ללא קול

מאת איה קניוק *

אני זוכרת פעם איך אישה אחת מא-ראם לא הורשתה לעבור את מחסום קלנדיה לכיוון ביתה.
לא היה בזה דבר יוצא דופן. בכל המחסומים בגדה המערבית הכבושה מנועים פלסטינים לעבור בשטחיהם, אלא אם עומדים בקריטריונים כאלה או אחרים של כוחות הכיבוש. הסיבה הרשמית אם היתה, איננה באמת חשובה. כי מה יכול להיות פשעה של אותה אישה בת ארבעים, אֵם לילדים קטנים שבגללו לא הורשתה לחזור לעבר ביתה. היא כמובן לא עשתה דבר, גם לא לשיטתם התופשת התקוממות נגד דיכוי, כפשע. היא לא נחשדה בדבר ולא נעצרה. רק לא נתנו לה לעבור. כי היא פלסטינית. כי הם יכולים. וכי להתעלל בעם הפלסטיני הוא ללא ספק אחת ממטרות הכיבוש הישראלי.

היינו שם אז. נשים בנות עמו של הכובש. נעות אנה ואנה בלא הפרעה או מניעה או סכנה. כי לנו הגזע 'הנכון'.
החיילים אמרו לה לא לעבור, ושתסתלק אחורנית, לכיוון רמאללה. וכך עשתה. מגורשת למקום שאין לה בו דבר. הפוך מכיוון ביתה. מילדיה המחכים לה. ושאלנו, והיא סיפרה. את זה. את זה שאסור. שלא נותנים לה. ושילדיה קטנים. ושאיננה יודעת מה לעשות או מדוע לא נותנים לה. ושהיא דואגת. והם מחכים לה. ואין שם טלפון. והם קטנים. ששם ביתה והצביעה לעברו, כי ניתן לראות אז בימים ההם את א-ראם משם. וקיומה היה שפוך בפניה. וחוסר האונים שלה צבע את הערב היורד לאט. ואת הבטן המתכווצת.

ולא יכולנו לסלק את המחסום מאדמת עמה, או להניס את המתעללים בשרות מדינתם, מהמקום שאיננו שלהם כדי לנטול. לא יכולנו לעזור לה, לא יכולנו לשנות את גורלה, ולא עשינו דבר למענה.

סיפרה והנהנו והלב רעד, ואפילו זה היה מעמדת הפריבילגיות שלא מאפשרות אמפתיה מלאה למצב שאין לנו נגישות ושייכות אליו למרות דעותינו. כי איננו יכולות לבחור להיות מדוכאות, כי בחירה ודיכוי הם סתירה.
ועוד אמרה, וסיפרה, ולא ביקשה דבר, ולא הצענו, ושמענו, ועבר זמן, והדמעות ירדו לה על הלחיים, ובסוף אמרה תודה.
והזמן עצר. והשמים. ושוב אמרה תודה.

וכשאמרה תודה הלב שלי נחמץ. ורציתי לצעוק אליה אל תאמרי לנו תודה. דבר לא עשינו למענך.
דבר הרי לא השתנה בגורלך. מי יודע אם תגיעי לביתך. והרי אפילו לא תפסנו בקרסולי הבחורים האלה עם ציציות רוביהם וגנדור האדנות הבוטה שלהם, הטווסית, ואלימותם המובנית, ולו גם לשווא. ולא נשכבנו בינך ובינם. ולא איימנו עליהם. ולא עשינו דבר.

ושוב אמרה תודה.

והלכה.
ואחרי שהלכה אני בכיתי. עלי. לא עליה.

ולקח לי זמן ואז הבנתי. את התודה שלה ואת דברי פרימו לוי. ומה שלמדתי בזמן שגרתי אצל סבתא שלי הגוססת.

כמעט כל שרידי הפליטה זוכרים בדבריהם, בעל פה ובכתב, (כותב פרימו לוי בספרו "השוקעים והניצולים"), חלום חוזר ונשנה שחלמו בלילות בשבי, משתנה בפרטיו אבל אחד במהותו: הנה הם שבים הביתה; בלהיטות ובהקלה הם מספרים את קורות ייסוריהם באוזניו של אדם יקר ואין מאמינים להם; אדרבא אפילו לא מקשיבים להם. בגרסה האופיינית ביותר (והקיצונית באכזריותה), פונה בן השיח והולך לדרכו בדממה.

סיוט אחר וקבוע וחוזר על עצמו היה חלום של אכילה (הוא מספר בשיחות וראיונות 1987-1963). אתה חולם שאתה שם דבר מה בפה, ואז המאכל נעלם.

בעצם, כותב פרימו לוי, החלום מצנזר את עצמו. הרצון לאכול לא בא על סיפוקו, והרצון לספר לא בא על סיפוקו...

לחם והכלה. זה היה החלום והסיוט כאחד של מי שהיו בתופת של השואה. לשכך את הרעב ושיאמינו להם. ובור הרעב לעולם לא מתמלא. והאפשרות לדבר ולהישמע ולהיראות גם היא לא מתממשת.

כשסבתא שלי גססה אני זוכרת את רוב סובביה המתחשבים, למול מחלתה המכרסמת, אומרים בניסיונם להקל, כמה טוב את נראית. ואין לך כלום. וכמה השתפרת והכל יהיה בסדר. ואת הבדידות הנוראה שהיא הותכה אליה בתוך הצורך שלהם למחוק את קיום המחלה. אלא שאי אפשר. היא שם. כוססת וחופרת בחייה ובנפשה. וחוסר המוכנות לתת לה שם, לא לקחה אותה ממנה אלא השאירה אותה עימה לגמרי לבד.

כי סבתא שלי למרות מחלתה הנוראה והסופנית ונעדרת הסיכוי להחלמה, בדיעבד אני חושבת, היתה צריכה שנקשיב לה ולא נכחיש מה שיש לה. שמחלתה הנוראה נעדרת התקווה תקבל את רשות האמירה, והקיום, והמקום, והשם, וההכלה, למרות שאיננו יכולים לעשות דבר כדי לעצור אותה או למנוע אותה. ולא את זה ביקשה. רק שנכיר בזה. ששם היא. בוערת בפחד הסוף הזה האורב והעז. בממשות שיניו החותכות בה, ובזמנה, ובחייה. ושזה נורא מה שהיא עוברת.

רצתה להיות נראית במה שהיא נמצאת בו באשר הוא. רצתה שנשמע. ושלא נשאיר אותה כל כך לבד. ללא קול.
אחד האמצעים האלימים שבהם האומה היהודית הקולוניאלית המתהווה, כוננה ארץ על חשבון בני עם הארץ הפלסטינים, היה התכחשות לעצם קיומם. כמו לא היו כאן ואינם כאן ולכן לא נלקח מהם דבר, ולכן הם לא נוצלו וגורשו ונטבחו. כי לא היו. מי שלא היה, לא נעשה לו דבר. ולא נלקח ממנו דבר.

המילים שהיו לקלישאה, של עם ללא ארץ שהגיעו לארץ ללא עם, הם ביטוי מדויק של אחד האופנים העיקריים בו נכבש חבל הארץ הזה.

קודם מחקו את קיומם של בני הארץ הפלסטינים מהדיבור והשיח והשפה. המהגרים היהודים הראשונים שמעו מאלה שקדמו להם שאין כאן איש. שהארץ שוממה. וחרבה.

לכן הם הפריחו שממה. כי בשממה אין טרסות חקלאיות נבונות, וכפרים שוקקים, ואנשים היושבים על האדמה ומעבדים אותה מאות שנים.

ואחר כך היא לא כללה אותם בספרי ההיסטוריה שכתבו ובראו לתאר את תולדות העם היהודי והמקום הריק אליו הגיעו.
ומה שההעדר מהשיח ומהשפה לא הרס, הרסו הדחפורים, מהרגע שהיה אפשר. קודם ב-1948 ואחר כך ב-1967 וב-1971 כמו במקרה של הכפר נבי סמואל. ואת מה שלא הספיקו להרוס הם ממשיכים להרוס עד היום. את הקיים ואת החרב. ואת האתר הצלבני מלפני מאות בשנים מותר וחשוב לזכור ולציין ולתת לו היסטוריה וקונטקסט וזהות, ואילו את הכפרים הפלסטינים (שבכותלי הקו הירוק) שהרסו היהודים, ותושביהם גורשו או נטבחו, והריסותיהם עדיין שם, אסור לציין את שמם, כי אסור להודות שהם היו. לכן אין להם שם. או אזכור. והתהליך הזה ממשיך ומתרחש. בגדה המערבית הכבושה על כבישים ל"עם הנבחר" בלבד, יש פניות והפניות לקולוניות היהודיות הלא חוקיות לסוגיהן עם שמן, ומעבר פתוח וסלול אליהן, אבל אין שלטים עם שמות הכפרים הפלסטינים. ולאחרונה לא רק שאין להם שם, אין אליהם גישה.

וב'הארץ', העיתון היהודי הכי 'ליברלי' שיש, הפלסטינים מכונים פלשתינים או פלשתינאים, אחרת במתכוון מהתעתיק הנכון שהם מזהים עצמם בו, רחוק מזהותם הפלסטינית, זרים ופולשים כמיתוס הפּלִשְתים מקדמת דנן.
בכל משטר טוטליטרי משתיקים קול של שונות והתנגדות. אך המעשה שעשה העם היהודי נגד העם הפלסטיני שונה ונורא ממנו. זו איננה השתקה כי אם ביטול רישום קיומו. כי הרי אי אפשר לגרש את מי שאיננו, או להשתיק קול למי שאין לו קול. כי אין לו שם. כי הוא לא קיים. כך גם אין אשמה או אחריות או עדות.

גם מי שמדבר ומשתיקים אותו, סובל מדיכוי. מי שאומר דבר מה, ואומרים שהוא משקר, או אוסרים אותו על דבריו. אבל לפחות יש לו קול מושתק. קול שנוא. קול מדוכא. אבל קיים. מוכל גם אם לא בכבוד. אבל מהעם הפלסטיני נלקחה אפילו האפשרות הזו. כי קיומם פשוט איננו. לכן סבלם לא קיים והפשע כלפיהם לא קיים. כי אין להם קול.

אנחנו לא יכולנו לשנות דבר בגורלה של האישה שאינני יודעת מה שמה מא-ראם. כוחות ההיסטוריה גדולים מדי. החיילים גזעניים מדי, שמחי ציות ואדנות מדי. חינוכם עמוק מדי. אהבת המלחמה והכוח שלהם גדולה מדי. והמדיניות השולחת אותם נחושה מדי, ומתוחכמת מדי, ונטולת עכבות מדי.

וגם לא על זה היא אמרה תודה. או אפילו לא כי היה לנו איכפת. או כי היא מגיעה מתרבות של נימוס והסברת פנים. אני חושבת שהיא אמרה תודה כי היא ראתה בפנינו, שראינו. ראינו אותה, ולא התזנו אותה החוצה.
כי לא הכחשנו ולא מיתנו ואמרנו בהקשבתנו כן, זה אופל ורשע. את צודקת. אנחנו שומעות. ושהבחורים האלה עם הרובים והכוח פושעים נגדה, ושגורלה מר ונורא ולא הוגן וצודק, וכי המחסום מרושע, ואפל, ומתעלל. ושאין למה שנעשה כלפיה שום סיבה או תירוץ או הצדקה. ושזה מזעזע. ושאין לדעת מה יקרה. כי ישראל לא רוצה שלום. ושזה לא על ביטחון כל הענישה הקולקטיבית המתעללת הזו (אלא כקלישאה עימה נמכר מעשה הדיכוי לציבור הישראלי).
אלא זה על גזלה ושליטה ודיכוי.

כי נתנו לכאבה זכות וצדק ולגיטימציה ורשות ומקום וצליל וכבוד. כי אמרנו במבטנו, כן, ונכון.

כי לא הקלנו ולא הסטנו מבט ולא הכחשנו ולא ניחמנו ולא המעטנו ולא תרצנו.

הכלנו. ידענו. ראינו. ונתנו לזה שם. כי נתנו לסבלה קול. זה כל מה שעשינו.

ובמסגרת הזו, זה היה הדבר היחיד שהיה לנו לתת לה. ולעשות למענה; לתת לגורלה וסבלה ואי הצדק שנעשה לה מקום ושם ונראות. לה. לסיבלה. להיותה מי שהיא. לתת לה קול. ועל זה היא אמרה תודה.

---------------

* המקור: www.mahsanmilim.com