על הסכם הפיוס הפלסטיני ועל ההתקוממויות במדינות הערביות

הסכם הפיוס הפלסטיני - הזדמנות פז לכולם

מאת חאלד דיאב*

ההכרזה ב-27 באפריל 2011 על הסכם ה"אחדות הלאומית" הפלסטיני, בתיווכם של המצרים, בין שתי הסיעות הפלסטיניות המרכזיות, הפתח והחמאס, תפסה את העולם בלתי מוכן.

הפלסטינים מקווים כי הסכם השלום הפנימי – שנחתם באופן רשמי בקהיר ביום רביעי שעבר – ישים סוף לשנים של יריבות וסכסוך, ויחבר שוב את הגשרים השרופים בין הפתח, השולט כעת בגדה המערבית, לבין חמאס, השולט ברצועת עזה. הפלסטינים גם מקווים שהאחדות הלאומית תעניק להם ממשלה שביכולתה לשרת את האינטרסים הלאומיים בטווח הקצר ובטווח הארוך.

אולם ההסכם כה מעורפל ותמציתי עד כי מתעוררות שאלות בדבר יכולתו לשמש כבסיס לריפוי השסעים הפוליטיים והאידיאולוגיים הקיימים בין הפתח והחמאס. אם ההסכם רק יאפשר לפלסטינים ליצור את התשתית למדינה שבהמתנה, יהיה זה הישג נאה. באופן מעודד, ההסכם סולל את הדרך לבחירות אשר יאפשרו לעם הפלסטיני לבחור בין שתי הסיעות.

על אף שעל פי רוב החדשות בדבר ההסכם התקבלו בברכה, הוא נתפס כהזדמנות לקדם את הסכם השלום הישראלי פלסטיני העתידי. אולם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, דחה לאלתר את ההסכם, וקרא לנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס מהפתח, לבטלו.

"ההסכם...הינו מכה קשה לתהליך השלום", אמר נתניהו בעקבות מפגש שערך בירושלים עם ראש הממשלה הבריטי לשעבר ושליח הקוורטט למזרח התיכון, טוני בלייר. הדברים נאמרו זמן קצר לפני צאתו לסיור באירופה גיוס במטרה לגייס התנגדות אירופית להסכם.

עמדתו של נתניהו עוררה חשדות בקרב הפלסטינים כי ישראל מבכרת גישה של הפרד ומשול על מנת להותיר בתוקף את הרעיון כי לישראל "אין פרטנר לשלום", בעודה מקבעת הלכה למעשה את אחיזתה בגדה המערבית באמצעות בניית ההתנחלויות.

מובן שההצהרות מצד חמאס לא תורמות למהלך העניינים. בתגובה להתנגדותו של נתניהו להסכם הפיוס הפלסטיני, ראש הממשלה בעזה מטעם חמאס, אסמאעיל הניה, קרא לפתח לסגת מהכרתו בישראל לאור "התכחשותה לזכויותיו ולאחדותו של העם הפלסטיני".

בעיני ישראלים רבים, הצהרה זו תומכת בהערכת נתניהו את מצב העניינים כפי שהושמעה בשאלה שהציב בפני בלייר:"כיצד נוכל להגיע לשלום עם ממשלה שמחציתה קוראת לחורבן מדינת ישראל..." כמובן שלנתניהו נוח להתעלם מן המצע של מפלגת הליכוד שבראשותו, "הדוחה מכל וכל את הקמתה של מדינה פלסטינית ממערב לירדן".

הערתו של הניה אינה נבונה במיוחד לאור העובדה שהיא מכוונת כלפי אוכלוסייה בעלת זיכרון חי ומדמם של רציחות המוניות והשמדה בידי הנאצים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במחזה העגום ביום הזיכרון השנתי לשואה שחל במאי. השואה משווה להכרה הרשמית במדינת ישראל חשיבות עליונה בעיני ישראלים רבים.

אם ליבו של הניה באמת עם העם הפלסטיני, ואם ברצונו הכנה לשרת את "האינטרסים של עמנו", אזי כצעד ראשון לכיוון עליו להימנע מהתבטאויות דומות. כל שכן משום שמאז עלייתם לשלטון הוא ובכירים נוספים בחמאס הביעו את הסכמתם למדינה פלסטינית בגדה המערבית, עזה ומזרח ירושלים, כפי שהדבר הותווה לאחרונה בקהיר על ידי חאלד משעל, המנהיג הפוליטי של תנועת החמאס בסוריה.

הגיע הזמן שהנהגת החמאס תפסיק ללכת סחור סחור על מנת לרצות את אלה הדוגלים במדיניות נוקשה בתוך התנועה. על הנהגה זו לצאת בהצהרה ברורה בדבר הכרתה בזכות קיומה של ישראל במסגרת גבולות 1967.

על אף שיש הצדקה לחששות הישראלים בגלל עברה האלים של החמאס וסירובה של התנועה להכיר בישראל, על הישראלים להבחין בין התסמינים – התמיכה הצורמת באסלאם הפוליטי בעזה – לבין המחלה – כיבוש מדכא, עוני ושלילה של זכויות אדם.

חשוב גם לזכור כי החל מסוף שנות השבעים ישראל עצמה סייעה להעצמת החמאס. ראשית על ידי תמיכה בלתי חוקית בתנועה ובמבשריה ככוח מאזן נגד אש"ף החילוני. שנית כדי להימנע מלשאת ולתת עם ראש אש"ף יאסר ערפאת בעקבות האינתיפאדה הראשונה; ולבסוף באמצעות סירובה להידבר עם התנועה לאחר שעלתה לשלטון ב-2007. נראה כי הדרך היחידה לצאת ממעגל העמדות הקשוחות היא הכרה של ישראל בחמאס ובריבונות הפלסטינית, במקביל להכרה של החמאס בישראל.

הנשק לא הביא שלום. הגיע הזמן לתת לענף עץ הזית הזדמנות אמיתית.

------------

* ח'אלד דיאב (www.chronikler.com), הוא עיתונאי וסופר המתגורר כיום בירושלים. המקור: שירות החדשות של קומון גראונד - www.commongroundnews.org – 13.5.2011.

מציאות משתנה: הזדמנות עבור ישראל ושכנותיה

מאת ע'אנם נוסייבה ונאווה משיח**

ההתקוממויות במזרח התיכון הובילו את האזור לאזור שטרם מופה. אך בעוד כוחות פנימיים ואחרים נאבקים על מנת להסתגל למציאות המשתנה, זוהי גם הזדמנות עבור ישראל והמדינות הערביות, לקשור קשרים כלכליים ולהתאחד סביב אינטרסים אזוריים משותפים.

ההתקוממויות הערביות מגדירות מחדש את מערכת היחסים האזורית במהירות רבה יותר מזו לה הורגלו השחקנים באזור. לדוגמא, במצרים בוחנים כעת מחדש את היחסים עם ישראל טרם המהפכה. סקר שנערך לאחרונה על ידי מרכז המחקר פיו הראה כי 54 אחוזים מן המצרים רוצים לבטל את הסכם השלום עם ישראל. אם כך יהיה, עתידה ישראל לאבד את תעריפי הגז המועדפים להם היא זוכה ממצרים, המספקת לה 40 אחוזים מצריכת הגז. בעקבות כך, גם מדינות ערביות אחרות עשויות לבחון מחדש את יחסיהן עם ישראל.

במצב העניינים הנוכחי ישראל ניצבת בפני שתי אפשרויות. היא יכולה לקבל על עצמה את בידודה ההולך וגובר באזור, או לראות את התקופה כהזדמנות בה אינטרסים גיאופוליטיים נערכים מחדש, ובריתות חדשות נכרתות. כך גם הערבים: ביכולתם להגדיל את תלותם בסיוע חיצוני, או להכיר בכך ששכנתם יכולה לסייע להם להגיע לדרגה גבוהה יותר של עצמאות.

ישראל והמדינות הערביות חולקות כעת צורך משותף על מנת להבטיח את יציבותו של האזור לנוכח השינויים המתחוללים בו בעקבות המהפכות, ולהכיר  בהזדמנויות שהמציאות המשתנה חושפת.

אבן הנגף המשמעותית ביותר היא כמובן הסכסוך הישראלי פלסטיני, סכסוך שאין להמעיט בחשיבותו. בהתחשב בכך שהתחושות האנטי-ישראליות הרווחות בעולם הערבי מתקשרות בעיקרן לסכסוך עם הפלסטינים, שיתוף פעולה עם ישראל עתיד להיות מוצר שיהיה קשה במיוחד למכור ברחוב הערבי.

אך המציאות הפוליטית המשתנה מספקת כעת מומנטום שעשוי להניע את המנהיגים הפלסטיניים והישראליים לגישה יותר מוכוונת לפעולה. הפלסטינים עשויים להיות המרוויחים הגדולים משיתוף פעולה שכזה. בידם נמצא המפתח להשתלבותה של ישראל בעולם הערבי, ועליהם לעשות בו שימוש לא רק כקלף מיקוח, אלא כדרך להביט אל מעבר לסכסוך.

מדינות המפרץ נתפסות ככלל באופן חיובי על ידי הפלסטינים משום שלא מילאו תפקיד דומה לזה של מדינות ערביות אחרות בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי פלסטיני. מערכת יחסים זו עשויה להפוך את הפלסטינים למגשרים ולשחקני מפתח בחיזוק היחסים הכלכליים בין ישראל ומדינות המפרץ.

הרווח הפוטנציאלי לנסיכויות המפרץ הוא רווח משמעותי. הנזק הקבןע שנגרם ככל הנראה למגזר הכלכלי בבחריין כתוצאה מן ההתקוממות מאלץ את הבנקים להסיט את מיקומם לעת עתה לדובאי, ואולי בסופו של דבר לצאת מן האזור כולו. תרחיש זה ידרוש ממדינות המפרץ לגוון את מאמציהם הכלכליים. מדינות המפרץ מתאוות להפוך לנווה מדבר של תעשייה טכנולוגית חדשנית, אך עד כה הישגיהם בתחום צנועים.

ישראל יכולה לעזור למדינות המפרץ במעבר, וגם לה יש מה להרוויח ממערכת יחסים שכזו. ישראל לא הצליחה עד כה לקיים תרבות והון תאגידים המאפשרים לחברות הסטארט אפ עתירות הידע להתפתח לכדי חברות מובילות ומצליחות בתעשייה הבינלאומית. לאחר מספר שנים נוטות חברות הסטארט אפ הישראליות להגר למערב. אך המפרץ יכול להבטיח כי החברות לא ינטשו את המזרח התיכון החדש לטובת המערב. ההון – ובמידת מה, תרבות התאגידים הבוסרית אך הצומחת – כבר נמצאים במדינות המפרץ.

שיתוף פעולה שכזה עשוי גם להוביל ליצירת תעסוקה נוספת, שלה זקוק האזור בדחיפות. כישלון עלול להוביל לבריחת מוחות נוספת, לעלייה במתחים הסוציו-אקונומיים ולהידרדרות נוספת של היציבות באזור.
המציאות המשתנה והחדשה מאתגרת את המזרח התיכון להביט מעבר ל"עסקים כרגיל", ואת ישראל להשתלב, במקום להדיר עצמה..

למדינות המזרח התיכון יש אחריות, מניע, ותמריץ לשיתוף פעולה הדוק יותר לטובת שגשוגו העתידי של האזור. כל מה שצריך זה להחליף משקפיים, ולבחון את האזור באור אחר – הכולל השתתפות מלאה של כלל המדינות השכנות.

-------------

* * ע'אנם נוסייבה, יועץ פלסטיני המתגורר בבריטניה, ומייסד חברת הייעוץ קורנרסטון גלוב בע"מ. נאווה משיח, יועצת ישראלית המתגוררת בשוויץ, מנכ"לית M.E.Links, יועצת בכירה בISHRA- ועורכת החדשות הכלכליות ב"MEDABIZ"-. המקור: שירות החדשות של קומון גראונד - www.commongroundnews.org – 13.5.2011.