יום הפליט הבינלאומי –

אירועים בת"א:

* ביום ו', 24 ביוני 2011, יקיימו קהילות הפליטים והפורום לזכויות הפליטים בישראל אירוע לציון יום הפליט הבינלאומי, 60 שנה לאחר החתימה על אמנת הפליטים באו"ם במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב בין השעות  11:00 - 17:00.

* ביום ב' 27 ביוני 2011, בשעה 18.30, יוקרן בסינמטק, ת"א הסרט: פרח המדבר (בריטניה/ גרמניה 2009) (Desert Flower), בימוי: שרי הורמן ((Sherry Horman.

דירת פליט מאריתראה

מאת מיכאל יעקובסון*

http://youtu.be/Q7ugRYJxjrk

הסרטון שלפניכם נפתח במעלית במה שהיה בעבר מלטשת יהלומים באזור הבורסה ברמת גן והיום שוכנת בו בין השאר דירת מגורים המאכלסת תריסר פליטים אריתראים. זוהי הצצה למקום בו הם מניחים את ראשם כל לילה.

לא הרגשתי נח זמן רב גם לאחר שהראיון הזה הסתיים. איך צריך היה להרגיש בחור שוויצרי שמראיין פליט יהודי מגרמניה בג'נבה של שנת 1940? האם הוא היה צריך לעשות משהו? האם לסמוך על הממשלה שתפעל בהגינות ובצורה הומאנית? איך אפשר שעתיים אחרי שהשיחה הסתיימה לשבת בחיק המשפחה החמה ולאכול ארוחה משפחתית? יחידת המגורים בה מתגורר הפליט (בבניין ששימש בעבר כאכסניה למלטשות יהלומים באזור הבורסה ברמת גן), היא מרחב המשקף לא רק את מצבו הפיסי של האדם, אלא גם את מצבו הנפשי.

בחרתי להביא כאן את הראיון יחד עם סדרת תמונות שצולמה בדירה, אך ללא הניתוח והמסקנות שהפקנו מהם ומהמפות המנטאליות. לזה יש צורך ברשימה נפרדת, אך לא נראה לי שזה המקום לכך.

הראיון והביקור המופיע כאן ברשימה, הוא חלק מסדרת ראיונות, תצפיות ומפות מנטאליות שאני עורך בימים אלה במשותף עם רוני, על הפליטים מאריתראה השוהים בתל אביב וסביבתה. כאן הבמה היא של מיהרה, וזו ההזדמנות להודות לו על שנאות להתראיין ולפתוח את ביתו בפנינו, וכמובן תודה לרוני.

סיבוב בדירה של פליט אריתראי באזור הבורסה ברמת גן

לא הרגשתי נח זמן רב גם לאחר שהראיון הזה הסתיים. איך צריך היה להרגיש בחור שוויצרי שמראיין פליט יהודי מגרמניה בג'נבה של שנת 1940? האם הוא היה צריך לעשות משהו? האם לסמוך על הממשלה שתפעל בהגינות ובצורה הומאנית? איך אפשר שעתיים אחרי שהשיחה הסתיימה לשבת בחיק המשפחה החמה ולאכול ארוחה משפחתית? יחידת המגורים בה מתגורר הפליט (בבניין ששימש בעבר כאכסניה למלטשות יהלומים באזור הבורסה ברמת גן), היא מרחב המשקף לא רק את מצבו הפיסי של האדם, אלא גם את מצבו הנפשי.

בחרתי להביא כאן את הראיון יחד עם סדרת תמונות שצולמה בדירה, אך ללא הניתוח והמסקנות שהפקנו מהם ומהמפות המנטאליות. לזה יש צורך ברשימה נפרדת, אך לא נראה לי שזה המקום לכך.

הראיון והביקור המופיע כאן ברשימה, הוא חלק מסדרת ראיונות, תצפיות ומפות מנטאליות שאני עורך בימים אלה במשותף עם רוני, על הפליטים מאריתראה השוהים בתל אביב וסביבתה. כאן הבמה היא של מיהרה, וזו ההזדמנות להודות לו על שנאות להתראיין ולפתוח את ביתו בפנינו, וכמובן תודה לרוני.

ש: למה באת לכאן?

ת: קודם כל, אני רוצה להגיד שאני מאד מעריך את זה שאתם עורכים את הראיון הזה. ולגבי השאלה שלך, במדינה שלנו יש חוסר יציבות ודיקטטורה שמקשה מאד את החיים בה. אנחנו נאלצים להתמודד עם הבעיות האלה וחלק פשוט עוזבים את אריתראה. חלק מהם באים לישראל וזה מתוך העדפה של הדמוקרטיה שיש כאן. 

ש: מכריחים אתכם לעזוב את אריתראה?

ת: אנחנו מוכרחים לעזוב, כי באריתראה כולם מוכרחים להתגייס בגיל 10 או 15 ותקופת הגיוס יכולה להימשך גם עד גיל 60. אבא שלי הוא מגיל 16 בצבא… אין זכויות ואין שם הזדמנויות. יש תמיד דיכוי קשה, חוסר יציבות ולכן רבים עוזבים את המדינה.

ש: יש לך משפחה באריתראה עדיין?

ת: יש לי הורים ואחים ואחיות. להורי יש עשרה ילדים, אבל חלק מהם עזבו. יש לי אחות במחנה באתיופיה, אח במחנה בקליפורניה ואחי הצעיר ניסה גם הוא לברוח מאריתראה אבל נתפס בגבול והוא עכשיו בכלא. 

ש: בן כמה הוא?

ת: הוא בן 21 או 20… באפריקה הגיל הוא לא דבר כל כך חשוב… 

ש: איך הגעת לישראל?

ת: חייתי בעיר דקמהרה שזו העיר הכמעט שנייה בחשיבותה במדינה. הייתי שם תלמיד והצטרפתי לקולג'. בשנת 2004 התגייסתי לצבא לשנתיים וחצי עד אמצע 2006. בצבא בהתחלה עברתי חצי שנה של הכשרה ולאחר מכן במסגרת הצבא נשלחתי לעבוד בחברת בניין. בעבודה זו עבדתי כשנתיים, לא קבלתי על העבודה הזו תשלום, לא הייתי חופשי לשוב לבית שלי וכדומה. כל התקופה הזו התלוננו בעבודה שאני לא עובד טוב ועוד כל מיני. טענו שאני נגד הממשל ושאני רוצה לעזוב א המדינה – שזה נושא מאד קשה ורק על זה יכולים לכלוא אותך. יש הלשנות ובגלל זה הייתי 4 חודשים בכלא. ברחתי מהכלא ועזבתי לסודן. כולם באריתראה כל הזמן רק חושבים איך לברוח משם. בסודן הייתי כחודש, פליט, לא מצאתי את עצמי שם. סודן זו מדינה ערבית מוסלמית ואני כנוצרי ופליט לא היה לי קל שם ונתקלתי בהרבה מאד בעיות, שודדים אותך ומטרידים אותך, ולכן חיפשתי מקום אחר וניסיתי לעזוב לאיטליה, כי אחרי שחצינו את הסהרה ללוב נותר רק לחצות את הים התיכון ומאד קל להגיע לאיטליה. בסודן נשארתי 6 חודשים וסגרו אז את האפשרות לעבור חופשי לאיטליה. כשעברתי ללוב למדתי ששם הממשל הוא הכי הכי לא הומאני ומשליכים שם לכלא בלי חשבון. השלטון משוחד ומאד מושחת. בלוב שהיתי כמעט שנתיים, חייתי מכסף שדודים שלי שלחו לי. יש לי דוד בארה"ב ודוד בשטוטגארט שבגרמניה ובפעמים שנזקקתי לכסף אז בקשתי מהם והם שלחו לי. מלוב המשכתי למצרים, ודרך סיני הגעתי לישראל. 

ש: מתי היתה הפעם הראשונה ששמעת על ישראל?

ת: על ישראל כאופציה לעבור לשם כפליט שמעתי רק ב-2007 כשהייתי בסודן, אבל לא רציתי להגיע לכאן בגלל ששמעתי על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני וחששתי שזה לא בטוח כאן. אחרי שאבדתי את ההזמנות להגיע לאיטליה אז הבנתי שזו ההזמנות היחידה והגעתי לישראל. על ישראל שמענו עוד קודם בחדשות, אבל תמיד דברו על ישראל כמדינה דמוקרטית. ישראל לא קשה אך גם לא קל להגיע אליה ותוך זמן קצר יחסית יש צ'אנס להיכנס לכאן ולכן אנשים מעדיפים לבא לפה. 

ש: אז איך הגעת בסופו של הדבר לישראל?

ת: הדרך הייתה מלאה מכשולים, התשלומים והתנאים היו קשים מאד. בסיני הייתי שלושה חודשים כי שם יש המון בעיות, אין שם שלטון והיא נשלטת על ידי הבדואים ויש שם הרבה מאד פשע, הם עושים מה שהם רוצים ואין שם צדק. שלמתי הרבה מאד כסף כדי להגיע לכאן. 

ש: כמה כסף עלה המסע הזה?

ת: 3,000$ עלה לי המסע מלוב לישראל. בסיני התעכבתי כי לא נותר לי כסף להמשיך בנסיעה. היו איתי ילדים ואנשים שבאו עם בנות זוג וזה היה הכי נורא להם. אם באה איתך אשה הם [הבדואים] לוקחים לך אותה ואני לא יכול לספר לך מה הם עושים להן… הם עושים את זה מולך ומרביצים לה ולוקחים עוד כסף רק כדי להחזיר לך אותה. היה לי מזל שהיה לי סכום כסף נוסף ויכולתי לזוז מהר יותר. כשהגענו לגבול עם ישראל הייתי צריך לקפוץ מעל הגבול, יש זמן מאד קצר לעשות את זה והחיילים המצרים יורים עליך והרבה מאד אנשים נהרגים ונפצעים שם. הרבה באים כאן לארגון שלנו כשהם פצועים מאותן תקריות ירי. עברנו את הגבול באמצע המדבר וחיילים ישראלים באו ולקחו אותי למחנה [קציעות]. 

ש: היה לך דרכון או תעודה מזהה?

ת: באריתראה אתה לא מקבל שום תעודה מזהה מתוך חשש שתברח מהמדינה. אריתראה היא היום גיהינום לתושבים המתגוררים בה. לא הגעתי לכאן עם שום מסמך. בשבילי כאריתראי המחנה מעצר הזה היה בסדר. שאלו אותי שם כל מיני שאלות לזהותי, הסיבות שהגעתי בגללן לכאן, מה יקרה אם אשוב לשם וכו'. בסוף גם קבלתי שם שתי תעודות שמסדירות באופן מסוים את השהות שלי כאן. נתנו לנו בסוף כרטיס לאוטובוס ואמרו לנו לנסוע לתל-אביב. 

ש: הכרת את תל אביב?

ת: לא הכרתי כלום בישראל ועשיתי מה שהם אמרו לי. ירדנו כולנו מהאוטובוס בגן לוינסקי ומי שלא הכיר כאן אף אחד נותר לישון בגן. לא ידענו כלום על ישראל. התאגדנו וגרנו יחד בדירה. היו לי כאן חברים, התקשרתי אליהם והם באו לאסוף אותי, אך ישנם כאלה שלא מכירים אף אחד וממשיכים לחיות בגן. יש לנו באריתראה תרבות שדואגת לסייע ולעזור אחד לשני כך שיש עזרה. 

ש: תרצה להישאר כאן בישראל?

ת: אם המצב באריתראה יתייצב אז אני מעדיף לחזור לבית שלי כי השארתי שם המון וזו ארצי. אריתראה היא מדינה גדולה ולא צפופה, כך שיש שם מספיק מקום. 

ש: מהן הזכויות שלך כפליט?

ת: אני פליט ואני יודע למה לצפות מהמדינה. יש לי סטאטוס של פליט, אבל לא ידעתי מהם זכויותיי. 

ש: מהו ארגון א.ס.ף.?

ת: ארגון א.ס.ף. מסייע לפליטים בדרך שמבקשת לתת לפליט כיוון. הם מוגבלים בכוחם, אך הם מנסים. הם דואגים לשירותי רפואה חינם ודואגים לקשר עם רופאים. ארגון ARDC דואג לענייני חינוך, יש שיעורים בעברית ובאנגלית ונותנים גם מקלט לנשים ולנשים חד-הוריות שאינן יכולות להתמודד עם המציאות לבד. הארגון הזה הוקם על ידי פליט מאתיופיה ועובדים כאן פליטים לצד ישראלים. 

ש: מה אתה עושה בתחום?

ת: אני מארגן התארגנות לא פורמאלית שיושבת כאן ב- ARDC. אנחנו חמישה פליטים מאריתראה ואנחנו בעיקר עובדים עם הקהילה. למשל, עכשיו הממשלה התקיפה אותנו בכך שרצתה להקים מחנה הסגר בנגב, אז הבאנו את הנושא לקהילה כדי לארגן הפגנות ופעולות נגד הכוונה הזו. התושבים בדרום תל אביב מתנגדים לשהייתנו ואנחנו רצינו לעשות כמיטב יכולתנו כדי להציג את הקהילה האריתראית באור חיובי ואנושי. לנו אין הרי שמץ של מושג בתחום ההנהגה בישראל ואנחנו נתקלים בשנאה גדולה מצד תושבי דרום תל אביב וניסינו להסביר להם מה גרם לנו לעבור לכאן. אנחנו נפגשים עם נציגי האו"ם, עם תושבים מקומיים, עם העירייה – אנחנו מנסים ככל יכולתנו, כי אנחנו רואים שמתייחסים אלינו כסודנים ולא יודעים בדיוק מי אנחנו, כי האריתראים הם לא סודנים אלא יותר קרובים לאתיופים. 

ש: אני לא מצליח להבין אז אולי אתה תוכל להסביר לי מה ההבדל בין אריתראים לסודנים?

ת: ההבדל הוא מוחלט – בתרבות, בדת… אנחנו יותר דומים לאתיופים כי אנחנו בעצם אותו עם רק נפרדים. 

ש: הארגון מסייע לך לשנות דברים?

ת: הם מנסים את מיטב יכולתם, הם מעניקים הסברים על החיים בישראל ולתת לנו כיוון. הם נותנים לנו גישה להרבה תחומים, מקשרים אותנו לגופים ממשלתיים ולתקשורת… 

ש: אם היה לך את הכח לשנות, מה היית משנה?

ת: הרבה… ראשית הייתי מנסה להביא חינוך, לתת עזרה לפליטים שלא יכולים לעזור לעצמם. 

ש: במה אתה הכי גאה שעשית כאן?

ת: ניסינו והצלחנו ליצור ארגון של גוף אחד. 

ש: תאר לנו יום בחייך.

ת: אני קם בחמש בבוקר ובחמש וחצי אני עולה על האוטובוס לעבודה בראש העין. אני עובד במטבח של מסעדה ובשבע מתחיל לעבוד עד שש או שבע בערב. זו עבודה קשה אבל זה בסדר. אני חוזר באוטובוס ובערב אני מגיע לכאן בשעה שמונה וחצי לדון עם החברים בנושאים רלוונטים. לפעמים הולכים ביחד למסעדות וברים ושם נפגשים ומשוחחים.

ש: אתם גם נפגשים בבית…?

ת: בבית לא… יש לנו הרבה מאד קשיים באריתראה ובעיות משותפות – כך שאנחנו מעדיפים לבוא למקומות האלה. אנחנו מעדיפים להיפגש במסעדה או בבר – כי לשם באים הרבה אנשים וניתן להיפגש ולהחליף מידע, וישנם הרבה מקומות אריתראים. אבל זה בעיקר בסופי שבוע כי במהלך השובע עובדים מאד קשה.

ש: כיצד אתם מתקשרים בקהילה?

ת: אנחנו מדפיסים מודעות ותולים אותם על הקירות והלוחות בסביבה. יש לנו פגישה מחר בשעה הזו, בתשע וחצי – עשר בגן לוינסקי ובדרך כלל מגיעים לכזו פגישה כ-200 איש. 

ש: מה יהיה בדיון?

ת: יהיה דיון על המצב והתנאים שלנו. 

ש: איפה אתה מרגיש בנח?

ת: אני לא מרגיש בנח כי אין לי יציבות בחיים ואני לא יודע מה יהיה איתי בשלב הבא. לפעמים אני נוסע לבני ברק שם אין אריתראים ומרגיש שם עדיף. זה פחות מציק ואני חש שם חופשי. כל עוד הסטטוס שלי לא יציב אז אני לא מרגיש יציב. כשאני שותה בירה אני לפעמים מרגיש נח… 

ש: איפה אתה משתדל לא להסתובב?

ת: בשכונת התקווה אני לא מסתובב, אחרי ששמעתי וראיתי את הגזענות שיש שם ואת זה שלא אוהבים שם פליטים. יש לי שם חברים ואני מעדיף לא ללכת אליהם אלא שהם יבואו לכאן. 

ש: כיצד אתה נע בעיר?

ת: התנועה שלי היא בעיקר באמצעות אוטובוסים, אבל אם המרחק לא מצריך הליכה של יותר מחצי שעה אז אני מעדיף לחסוך וללכת ברגל. 

ש: מהם ההבדלים שאתה מוצא בין העיר בישראל לעיר בה גרת באריתראה?

ת: אין הרבה הבדל. כאן יש חופש אך במדינתנו כשהייתי שם לא הרגשתי נח בגלל החים הלא נוחים. באריתראה הערים מלאות בשוטרים שכל הזמן מבקשים לראות את המסמכים שלך ואם אין לך אותם אז הם לוקחים אותך. אבל כשהייתי ילד העדפתי שם את החיים, כששחקתי עם חברים והלכנו יחד לבתי הקולנוע… אך כשהתבגרתי והמצב נהיה מסובך, אז העדפתי לעזוב למקום בו אתהלך חופשי וכאן יש לי את החופש. 

ש: האם בקרת בעוד מקומות מחוץ לתל אביב?

ת: בקרנו בבית לחם ובירושלים ששם יש לי חבר. בית לחם פתוחה לתיירים אז עברנו לשם באופן חופשי. היום אגב זה הקריסמס (חג המולד) האתיופי… אני רק תקופה מאד קצרה כאן אבל אני מאד רוצה לנסוע ולבקר. אני לא דתי, אני חילוני אבל לפעמים אני הולך לכנסיה. 

ש: בבניין שאתה גר בו, האם יש לך יחסים עם השכנים?

ת: גרתי קודם בבני ברק ושם לא היה לנו שום קשר עם השכנים שהיו חרדים והעדיפו שלא ליצור איתנו שום קשר. אבל כאן בבית ברחוב תובל אנחנו חדשים. אין לנו עדיין קשר עם השכנים. 

שאלות לאחר ביצוע שתי מפות מנטאליות: (1) סביבת החיים הנוכחית בישראל (2) סביבת החיים בעבר באריתראה.

 ש: אתה יכול להסביר את שתי המפות?

ת: זו הדרך שלי שבה אני הולך וקונה בחנות ליד, אני ממשיך לתחנת האוטובוס ולקוח אוטובוס לראש העין לעבודה. בסוף יום העבודה אני חוזר לתחנה המרכזית ומשם אני מגיע לכאן. לפעמים בימי ששי אני נוסע באוטובוס מהבית שלי לגן לוינסקי. בנוה שאנן אני נפגש בסופי שבוע עם חברים. במפה השניה יש את העיר בה נולדתי. אני גרתי בעיקר בדקמהרה שיושבת במישור. אסמרה היא עיר הבירה ושם הייתי אמור ללמוד באוניברסיטה. את הקולג' למדתי בעיר קטנה סמוכה – מיהבר. במסאווה יש עיר נמל ולשם הייתי נוסע עם חברים מהקולג'. בבסיס הצבאי הייתי כאן בסאווה, אזור מאד חם כמו במדבר. חיים מאד קשים. השלטון הוא לא שלטון, אין בחירות, אין כלום, כולם מושתקים והשלטון עושה כל מה שהוא רוצה. הכל תלוי בנשיא שעושה מה שהוא רוצה, וכל הזמן נגד התושבים. גם את האוניברסיטה השלטון סגר, מתוך חשש שהתושבים יקבלו חינוך גבוה… 

ש: למה ההבדלים האלה בין שתי המפות?

ת: כאן [בישראל] החיים שלי באזור כזה ובאריתראה החיים שלי היו בכל מיני מקומות. אני אוהב את המפה הזו כי כאן אני חופשי ללכת, אפילו לבית לחם שהיא רשות פלסטינית הגעתי בחופשיות. אך כאן [באריתראה] כל תנועה דורשת לעבור צ'ק פוינט ולפעמים אתה נאלץ ללכת בהחבא ברגל. למשל כשנמלטתי מהג'ונגל [שם נכלא] הלכתי לעיר הבירה ואחר כך להעיר הולדתי, חזרתי לעיר הבירה והמשכתי. אנחנו טובים בהליכה, אפילו יותר ממיכאל. הלכתי הרבה, בלי אוכל, רק מתוך פחד שיתפסו אותי. 

ש: איפה אתה חש יותר בבית?

ת: בבית שלי באריתראה – זה הבית, המשפחה, החברים. השארתי שם הורים, אחים ואחיות ואני מתגעגע לזה כל כך. אם אשוב לכאן אתקל בהרבה מאד בעיות. 

ש: האם אתה מתקשר איתם?

ת: אני מדבר איתם בטלפון פעמיים בשבוע כשאפשר, גם באינטרנט יש לי מסנג'ר. יש לי אחות מורה בקולג' במסוואה – ושם יש לה רשות לגישה לאינטרנט. 

ש: כמה אתם במשפחה?

ת: אנחנו עשרה ילדים. זה גודל רגיל של משפחה באריתראה. זה מאד מקובל. 

ש: אתה מוצא דימיון בין ישראל לאריתראה?

ת: כן יש דימיון בלבוש. לפעמים הבוס שלי אוסף אותי מהבית ואנחנו משוחחים בדרך, ויוצא שיש הרבה דברים משותפים כמו האימרה: "תן לו אצבע והוא ייקח את כל היד". גם השפה דומה… הישראלים ישירים וכנים כמו באריתראה וזה מה שאני אוהב בהם ולכן נח לי איתם, בשונה מהערבים שהם מרמים, לא משלמים משכורות. 

ש: אתה חושב שישראל היא מדינה רב-תרבותית?

ת: זו לא מדינה רב-תרבותית, כי אם כן אז לא היינו סובלים כפי שאנחנו סובלים. 

ש: איך אתה מרגיש שמתייחסים אליך הישראלים?

ת: בכנות האנשים מתייחסים אלי יפה ומתקשרים טוב וזה למרות שאני לא מדבר עברית. אני יודע שיש שנאה אבל לא מראים לי את זה.

-------------

* המקור: פורסם ב-31.1.2011 באתר של ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל - ASSAF | Aid Organization for Refugees and Asylum Seekers in Israel - http://www.assaf.org.il.