הסופר הסורי מוצטפא ח'ליפה מוקיע

את נשיא סוריה בשאר אלאסד

על רצח הילד חמזה בן ה-13 בידי מעניו

הסופר הסורי מוצטפא ח'ליפה (مصطفى خليفة) נולד בשנת 1948 בעיר ג'ראבלס בצפון סוריה. בשל פעילותו הפוליטית באופוזיציה לשלטון הבעת' תחת הנשיא חאפז אלאסד הוא בילה 13 שנים מחייו בבתי הכלא של ארצו. כששוחרר מהכלא בשנת 1994 עבר לחיות באיחוד האמירויות הערביות. על שנות מאסרו וסִבלותיו פרסם את ספרו, "הקונכייה" (القوقعة). בהווה, ממקום גלותו תומך ח'ליפה בהתקוממות של העם הסורי נגד משטרו הרודני של בשאר אלאסד. להלן מאמר שפרסם ח'ליפה במחאה על פעולות הדיכוי  הרצחני של השלטון בסוריה ובעקבות מעצרו של הילד חמזה עלי אלח'טיב (13) (حمزة علي الخطيب) בידי כוחות הביטחון הסוריים במהלך ההפגנות נגד המשטר, עינויו ורציחתו*.

לפני שלוש שנים, הופץ בסוריה צילום של ילדיו של הנשיא בשאר אלאסד כשהם יושבים על מדרגות ארמון הנשיאות. הצילום היה מאוד יפה וזה אינו מפתיע מאחר והוא צולם בידי סוכנות של יחסי ציבור מערבית.

מאחר והילדוּת היא נושא מקודש בתודעה האנושית, ובמיוחד בתודעה המזרחית שהיא עוד יותר סנטימנטלית, התמונה נתקבלה על-ידי חלק גדול של העם הסורי, במיוחד בקרב הצעירים. רבים אף השתמשו בה כתמונת רקע על מסך המחשב שלהם או כתמונה אישית בפייסבוק.

הפופולאריות של צילום זה נבעה מסיבות אחרות, החשובה שבהן הפופולאריות ממנה נהנה בשאר בחברה הסורית. פופולאריות זו מקורה היה בעובדה שהוא ייצג, בשלב היסטורי מסוים: את התקווה שהנה מתקרב הקץ למצב הלא נורמאלי שנבע משלטון הדמים של אביו. ידיו לא היו מגואלות בדמם של סורים.

לפני חמישה חודשים, מראות המהפכה המצרית מילאה את מרקעי הטלוויזיה. העם הסורי כולו עקב מוקסם אחר האירועים שהתרחשו אצל אחיו ממצרים – האומה התאומה – ופעולותיהם של המהפכנים.

בבתי הקפה, בחוצות הערים, בבתים, הסורים התדיינו אודות ההתפתחויות במצרים. הם הסתכלו בכרזות אותן הניפו הצעירים ושמעו את הסיסמאות שהם קראו.

"העם רוצה בנפילת המשטר". על סיסמה זו חזרו שוב ושוב בתוניסיה ובמצרים. כל הסורים למדו אותה, ילדים שבקושי ידעו לדבר חזרו עליה באוזני הזקנים.

כך היה גם בעיר השקטה דרעא, בדרום סוריה, עיר שבאופן יסודי מעולם לא התנגדה של משטר של משפחת אסד. ואכן, בנים רבים בעיירה הזו הם קצינים בשירותי הביטחון והצבא. בעבר, במשך הרבה זמן ראש הממשלה היה מוצאו מדרעא וכמוהו סגן הנשיא פארוק אלשרע.

באחד מבתי הספר היסודיים בדרעא, אחד הילדים כתב את הסיסמה שכולם למדו: "העם רוצה בנפילת המשטר". מייד, שירותי הביטחון, שבתחת פיקוד אחיינו של הנשיא בשאר, הסתערו על בית הספר ועצרו חמש-עשרה ילדים בגילאי 13-10 שנים.

לשווא ציפו אמהותיהם לשוב ילדיהם הביתה. שקט שלט בעיר. לצד האימה שעוררה פראותם של אנשי שירותי הביטחון, שררה חרדה על גורל הילדים ורגשות זעם חזקים.  

ההורים ארגנו משלחת כדי להיפגש עם הממונה על כוחות הביטחון. התשובה של אחיינו דל בשאר היתה חד-משמעית וברוטאלית: "אתם חיות. תשכחו את הילדים שלכם ושובו אל נשותיכם כדי לעשות ילדים חדשים ואם אינכם מסוגלים לעשות זאת אנחנו נעשה זאת במקומכם".

האבות המושפלים, פגועים בכבודם, יצאו אל רחובות העיר שהיתה הרבה זמן שקטה, ובבת אחת התפרצה בחמת זעם שהיתה אצורה מזה חצי מאה. המחאות התפשטו כמו הר געש זועם. תביעתם המרכזית היתה "אנחנו רוצים חופש ודורשים יחס של כבוד". המשטר של אסד נדהם: כיצד זה קרה שהעם הזה שנהג תמיד לציית פתאום מבקש שיבדו אותו ? הוא הגיב על ההפגנות בדרעא בדרכו הרגילה, בברזל ובאש. ואולם, פתאום, הערים הסוריות האחרות התקוממו כדי לתמוך בדרעא, נוסף לתביעותיהם העממיות הם קראו להפלת המשטר. כשם שקורבנו של מוחמד בועזיזי* (حمد البوعزيزي) הצית את ההתקוממות בתוניסיה, מעצר הילדים של דרעא הצית את זעם ההמונים בסוריה.  הניצוצות גרמו לפיצוץ חבית אבק שריפה שציפה לרגע הזה.

* מוחמד בועזיזי, ירקן תוניסאי בן 27 שהצית את עצמו ב-17 בדצמבר 2010 ומת מפצעיו, במחאה על סגירת דוכן הירקות ממנו התפרנס על ידי המשטרה התוניסאית. מעשה המחאה שלו היה הזרז שהוביל למהפכה עממית בסוף שנת 2010 ולנפילת הנשיא זִין אל-עאבדין בן עלי ... מהשלטון בתוניסיה – י"א.

בסוף חודש מאי 2011, שירותי הביטחון הסוריים החזירו למשפחתו את הגווייה של ילד ששמו היה חמזה אלח'טיב. היה זה ילד בן 13 מדרעא. הוא נעצר באשמה שהוא היה "טרוריסט שניסה לאנוס את הנשים של חיילים רבים" ! פשעו היחיד היה שהוא ניסה להעביר מעט מזון לאוכלוסייה הנצורה. על גווייתו נראו צלקות שהותירו אחריהן צליפות של שוט וכוויות שנגרמו על ידי מכות החשמל. פניו היו מכוסים פצעים וחבורות וציפורניו היו כחולים. איבר מינו נכרת. הוא חוסל בירייה.

בדרך כלל שירותי הביטחון אינם מחזירים את גוויותיהם של אלה המתים תחת העינויים. הם קוברים אותם בקברי אחים. העובדה שהוחזרה גווייתו של חמזה היתה מכוונת, היא היוותה מסר לכל הסורים: זה יהיה גורלם של כל אלה שיעזו להתנגד לבשאר אלאסד !

תמונותיו של חמזה – זו כאשר היה בחיים ונראה מחייך וזו כאשר הפך לגווייה – ריחפו על פני שמיה של סוריה כולה. האימהות ביכו אותו וחלק מדמעותיהן נבע מהחשש מהגורל המצפה לילדים שלהן.

סורים רבים, בעיקר הצעירים מביניהם, ניכסו לעצמם את התמונה ושמו אותה כתמונת רקע על המחשב שלהם או כתמונה אישית בפייסבוק. באותו מקום בו היתה תמונתם של ילדי בשאר אלאסד.

עד היום, 70 ילדים בגילאים 4 עד 15 נהרגו בידי אנשי כוחות הביטחון הסוריים בהוראותיהם של בשאר אלאסד ואחיו מאהר.

אינני מאמין שדבר דומה קרה במקום אחר בעולם. זו הסיבה שהמפגינים הקדישו לילדים השאהידים שבוע שלם של פעולות מחאה תחת השם "שבוע ילדי החופש".

הרחק מהפוליטיקה והמהומה, במישור האנושי הפשוט, בטוח כאשר הוא שב לביתו בתום יום עבודתו, הנשיא בשאר רואה את ילדיו רצים לעברו. בשאר הוא אב אוהב. וכאן מתבקשת השאלה, פשוטה וגם בוערת: כאשר הנשיא-האב משחק עם ילדיו, האם הוא מביט בעיני ילדיו שעה שהוא פוקד על אנשיו להרוג ילדים בני גילם ? האם הוא מסוגל להרחיק מרוחו את התמונה של חמזה כאשר הוא משחק עם בנו הגדול הדומה לחמזה ?

ואילו אסמה אשתו, אשה נאה ואלגנטית שחונכה על ערכים של חופש במערב בו היא חיה, כיצד היא יכולה להביט בבעלה ביודעה שהוא פקד להרוג ילדים אלו ?

השאלה מצפה לתשובה.

------------

* ביוטיוב התפרסמו תמונות של גופת הילד לאחר מסירתו למשפחתו תוך ציון שמדובר בתמונות קשות לצפייה:

-  الطفل الشهيد حمزة الخطيب يناديكم -Syrian child Martyr Message  

http://youtu.be/CrKxlsqqqUM