היד שגונבת את המזון מהשולחן

(לא רק של העניים)

מאת עו"ד יעל אונגר

סקרים שעורכות החברות השונות הפועלות בישראל מעוטרים לרוב במונחים כגון "דגימה", "רמת מובהקות סטטיסטית" ו"טווח השגיאה הסטטיסטית" – מונחים שדי בהם כדי להפיל תרדמה על רוב הקוראים. אך הנתונים הבאים, הלקוחים כולם מסקר שנערך באחרונה, לא רק שאינם מפילים תרדמה. להיפך, הם צריכים לשמש כפעמון אזעקה מצלצל ומחריש אוזניים – בדיוק כדי שלא נירדם כשהרעה כבר נמצאת על סף הבית, של כולנו.

בסוף חודש מאי – כמה שבועות לפני שפרצה סערת הקוטג' – ערכה רשות ההסתדרות לצרכנות (הגוף המקביל למועצה לצרכנות, אשר פועל במסגרת ההסתדרות החדשה) סקר לגבי הרגלי הצריכה של אזרחי ישראל בכל האמור במוצרי המזון הבסיסיים שמחיריהם עדיין נמצאים בפיקוח. במקביל נערכה השוואה בין הנתונים שעלו בסקר זה עם נתוניו של סקר דומה שערכה הרשות בחודש נובמבר 2010. הממצאים הם לא פחות ממזעזעים.

עניים בלבד? ממש לא

התופעה העיקרית שהצטיירה מתוך ההשוואה בין שני הסקרים, שרק כמחצית השנה הפרידה ביניהם, היא שבחודשים אלו חלה עלייה חדה במספרם של הישראלים אשר רוכשים שלושה סוגי מזון בסיסי שמחירו מפוקח – לחם אחיד, ביצים וחלב. אם בנובמבר 2010 כ-43% מן האזרחים רכשו לחם אחיד, הרי שבמאי כבר התברר כי כ-55% רוכשים לחם זה, ולא לחמים יקרים יותר. זו עלייה של 12%.

אשר לביצים – בנובמבר 2010 ענו כ-64% מהנשאלים כי הם רוכשים את הביצים שמחירן בפיקוח (ישנן ביצים מיוחדות שמחירן אינו מפוקח). במאי כבר אמרו כ-75% כי הם קונים ביצים אלו (עלייה של 11%).

ובעניין החלב - בעוד בנובמבר 2010 ענו כ-70% כי הם רוכשים את החלב שמחירו בפיקוח, במאי 2011 כבר זינק שיעורם לכ-84% - עלייה של 14% בתוך כחצי שנה.

לנתונים הללו יש רק משמעות אחת, והיא מבהילה: יותר ישראלים הבינו כי אינם יכולים לרכוש את המוצרים היקרים, ולכן נסוגו לקו ההגנה – שעדיין קיים – והחלו לרכוש את המוצרים שמחירם אינו יכול לזנק סתם כך כי ליצרן התחשק. במילים אחרות: זוהי ההמחשה הטובה ביותר להידלדלות כוח הקנייה של חלקים ניכרים באוכלוסיית ישראל, מה שפעם, בעברית יפה, כינו "התרוששות".

כולם, אבל כולם, קונים ביצים זולות

אך התמונה מתחדדת עוד יותר כאשר בוחנים מי הם האנשים שקונים את המוצרים הללו. אם חשבתם שרק עניים קונים מוצרים שמחירם מפוקח, קראו היטב את הנתונים הבאים. אם, כאמור, מקרב האוכלוסייה הכללית קונים 55% לחם אחיד, הרי שכאשר מדובר בעניים – אלה שבשפה המכובסת של עורכי הסקרים מוגדרת "משתכרים מתחת לממוצע" – עולה ש-62% מהם רוכשים לחם זה. אך גם מקומם של בעלי ההכנסות הממוצעות לא נפקד – כ-49% מהם – כן, חצי מהם – רוכשים לחם שמחירו נקבע על-ידי הרשויות השונות במדינה.

ומה בעניין ביצים? ובכן, כאן הממצאים מאלפים עוד יותר: באוכלוסייה הכללית – כ-75%, בקרב העניים – כ-77%, בקרב מעמד הביניים – כ-74%. פשוט אין הבדל. כולם קונים ביצים זולות יותר, כי השאר יקרות באופן משמעותי.

חלב? בואו נראה: באוכלוסייה הכללית – כ-84%; בקרב העניים – כ-87%; בקרב מעמד הביניים – כ-90% (!).

בדיוק הנתון האחרון הוא המלמד באופן נחרץ, שלא רק עניים קונים רק מצרכים זולים. וכאן נחזור וניזכר, שבקרב מעמד הביניים עלה תוך חודשים ספורים ב-14% שיעורם של אלו  שעברו לרכוש חלב זה. ואין זה מפתיע: סוגי החלב שמחיריהם אינם מפוקחים התייקרו באופן רצחני.

אז זהו, בני מעמד הביניים הצטרפו למועדון המרוששים והמנוחשלים. הלחם, הביצים והחלב כמשל.

גבינת קוטג' כמדד אמין לדלדול כוח הקנייה

ואם דיברנו על משל, זה הזמן לבדוק את מדד הקוטג'. כן, זה שמסעיר בימים אלו את דפי הפייסבוק, ועושה כותרות בעיתונים וברחוב. כבר בנובמבר 2010 היה ברור מהסקר שערכה אז רשות ההסתדרות לצרכנות, כי כ-30% מאזרחי ישראל קונים פחות גבינת קוטג' בשל ההתייקרות המטורפת של מחירה מאז בוטל הפיקוח עליו. ב-2006, ערב ביטול הפיקוח על מחירה, עלה גביע של גבינת קוטג' 4.82 ש"ח. בנובמבר 2010 כבר נָשַק מחירה ל-7 שקלים – עלייה של יותר מ-45%. לכן, הממצאים הללו לא הפתיעו.

אך הפתעה הגיעה במאי 2011. בסקר הנוכחי כבר אמרו כ-44% מהנשאלים, כי צמצמו את צריכת הקוטג' בשל התייקרותה – כלומר עלייה של 14%. זהו נתון שתואם את הנתונים שציטטנו קודם לכן לגבי נסיגת הצרכנים אל קו המחירים המפוקח. כשמדובר בעניים – כ-62% כבר אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות גבינת קוטג'. בקרב מעמד הביניים – כ-43%. אם כן, גבינת הקוטג' משמשת מדד אמין לגבי יכולת הקנייה של הישראלים.

לחם? חלב? ביצים? – מותרות לא זמינות לעניים, ולא רק להם

את הממצאים הקשים שמרנו לסוף. נחוץ איפוק רב כדי לא לצרוח כשקוראים אותם.

ברשות ההסתדרות לצרכנות ביקשו להבין מה יקרה אם יבוטל הפיקוח על מחיריהם של שלושת סוגי המזון הללו, וכצפוי בישראל – דבר שהוכח פעם אחר פעם לאורך עשרות שנים – מחירם יאמיר. המשיבים לא השאירו ספק מה יקרה.

באוכלוסייה הכללית אמרו כ-32% שהם יקנו פחות לחם, לא יקנו בכלל, או יקנו לחם אבל ייאלצו לוותר על דברים אחרים; כ-33% אמרו זאת לגבי קניית ביצים; וכ-25% אמרו כי יקנו פחות חלב, לא יקנו חלב כלל, או יקנו אותו אבל ייאלצו לוותר על דברים אחרים.

אך כשהיה מדובר בעניים – התמונה השתנתה באופן חד: כ-45% מהעניים ייאלצו שלא לקנות לחם וביצים, לקנות מהם פחות, או להמשיך לקנות אותם אבל לוותר על דברים אחרים. כ-37% ייקלעו לדילמה הנוראה הזאת ביחס למוצרי החלב. ובמילים אחרות: אחד מכל שני עניים יתקשה או לא יוכל לרכוש מוצרי מזון בסיסיים כמו לחם וביצים, ואחד מכל שלושה עניים יצטרך להתחבט ולהיקרע בתוכו כשירצה לקנות שקית של ליטר חלב.

בקרב מעמד הביניים המצב מעט טוב יותר – אך כשלעצמו בעייתי. כ-25% לא יוכלו להמשיך לקנות בקלות לחם; כ-34% יוותרו לחלוטין או באופן חלקי על ביצים; וכ-23% יצטרכו לקבל החלטות כאלה לגבי חלב. כלומר, אחד מכל ארבעה בני מעמד הביניים כבר לא יוכלו לרכוש לחם וחלב בביטחה יחסית, ואחד מכל שלושה עניים יצטרך להתייחס לביצים כאילו היו מוצר מותרות.

אזרחים מורעבים ומותשים זה טוב לאבירי ההפרטה

אין דרך טובה יותר לתאר את הנתונים הללו מאשר גניבת מזונם של בני אדם. כל הממשלות ב-35 השנים האחרונות – ימין מובהק או ימין-לייט – יצרו בעקביות את המצב הזה שמשמעותו היא החלשת חלקים ניכרים מן האוכלוסייה על-ידי גזילת מזון מפיהם. רבים כבר אינם זוכרים, אבל משך שנים רבות היו מחיריהם של מוצרים רבים בפיקוח, ולכן, גם אם התייקרו, הדבר לא קרה בצורה לחלוטין לא מרוסנת, כפי שהדברים קורים כיום.

אך בממשלות ההפרטה למיניהן – וכדאי לזכור שציפי לבני עמדה בראש רשות החברות הממשלתיות בשיאה של עונת ההפרטה, ולקחה חלק פעיל במכירת נכסי המדינה לטייקונים שונים – התהליך הזה מתנהל מהר, ובאופן חד ואכזרי. כל מגלגלי העיניים לשמיים ומצקצקי הלשון למיניהם – שרים, חברי כנסת ושאר פוליטיקאים ברמות השונות של הפוליטיקה הישראלית – כולם עמדו מנגד ולא צייצו כנגד הרמיסה הברוטלית של שכבות ניכרות בישראל.

וזה אינו מקרי. כשאדם צריך להשקיע את מיטב תעצומות נפשו וגופו בשאלה מה לקנות – או לייתר דיוק, על מה לוותר – על הלחם? על החלב? על הביצים? או אולי על התרופות (על החוגים לילדים כבר אין מה לדבר)? – בדרך כלל אין לו זמן לחשוב על דברים אחרים, שלא לדבר על מחשבות מהפכניות. וככה הממשלות הללו רוצות את האזרחים: מורעבים, מותשים, צייתנים-מחמת-המצוקה.

אך דווקא בהקשר זה יש משהו מעודד במהפכת-הקוטג' הנוכחית. מתברר שאי-אפשר לדרוך על הישראלים לגמרי. כמו כל חומר בעולם, גם להם יש נקודת שבירה. וגם אם רובם אינם חושבים על הקוטג' כעל משל למצב החברתי, סביר שזה בעצם מה שמניע אותם. לפחות במידת מה נמאס להם שרומסים אותם ואת עתיד ילדיהם. כעת נשאר לראות אם כתוצאה מכך תהיה לנו כיכר-קוטג' סמלית. נכון שמארקס ואנגלס לא חשבו על זה, אבל כדאי לזכור שרוב המהפכות היום מתחילות בפייסבוק.