כשהמדינה הורסת בתים ברמלה, בבית-שאן וביפו –

התושבים אינם לבד

פעילי סולידריות שיח' ג'ראח מזדהים ומדווחים*

מ-1948 ועד ישראל 2001

סיפורה של משפחת אל-עג'ו מרמלה

מאת הדס בן-אליהו

צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

פחד ניכר בעיני בני משפחת אל-עג’ו למראה כל אדם זר שנכנס לחצר ביתם. במתחם בו הם מתגוררים חיות היום 8 משפחות ב-7 בתים. הקרקע שייכת למינהל מקרקעי ישראל, המופיע במסמכי התביעה תחת התואר המאיים: "רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח (העברת נכסים), תש"י 1950, ע"י סוכנו עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ". וזהו בעצם כל הסיפור. רשות הפיתוח היא הגוף שניהל מטעם המדינה את הקרקעות שהופקעו מתוקף חוק נכסי נפקדים (1950) וחוק רכישת קרקעות (1953), כלומר הקרקע של משפחת אל-עג’ו הייתה שייכת פעם למשפחה פלסטינית אחרת. המדינה השתלטה על הקרקע והיום, עם עליית מחירי הקרקעות באזור רמלה, עיניהם של היזמים נוצצות והמינהל מסיים את המלאכה: ערבים החוצה, יהודים פנימה. לכל שמונת הבתים הוגשו צווי פינוי: ביתם של עבד ויסמין ושני ילדיהם כבר נאטם בלבנים, ועכשיו תורם של מחמוד וג’יהאן ושני בניהם להיזרק לרחוב. סוף הסיפור כבר ידוע, המינהל יפנה משפחה אחר משפחה, יהרוס את הבתים ויבנה תחתם בניינים חדשים – ליהודים.

מקורה של משפחת אל-עג’ו בלוד. במלחמת 48′ גורשה המשפחה מלוד ויצאה למסע לכיוון ירדן כדי למצוא מקום מפלט. באמצע הדרך הצבא הישראלי לא אפשר להם לנוע קדימה, "תחזרו לאיפה שבאתם" (שפת המחסומים לא השתנתה מאז) והם חזרו על עקבותיהם. לוד, עיר ערבית משגשגת, רוקנה מתושביה וגודרה בתיל. יורם קניוק מתאר את מפגשו עם העיר הנטושה בספרו ‘תש"ח’:

"יד קונצרטינה ארוכה, בצד הדרך, הבחנתי באנשים. בהרבה מאוד אנשים מתגודדים. הנשים בכו, ייללו והתחננו. ילדים צעקו בכעס ובכאב. הגברים צעקו וגם הם בכו וצווחו. הלכתי לקראתם. כאשר קרבתי, הגיח חייל ישראלי, שלפי צבע מדיו וצורתם ידעתי שזה עתה גויס… שאלתי אותו מי האנשים האלה שהביטו בי בעיניים כלות וניסו לזכות בתשומת לבי, לבקש ממני רחמים. החייל אמר: אלה סתם! ערבים! מנסים לחזור לרמלה. אסור להם לחזור. שאלתי אותו מי אסר, זאת היתה העיר שלהם. אמר לי, אל תהיה טיפש, היא כבר לא."

בבתיהם של הערבים שרמלה ולוד “כבר לא” שלהם, יישבה המדינה עולים חדשים, בין השאר באמצעות חברת הדיור הציבורי עמידר. במתחם המגורים של משפחת אל-עג’ו ניתן לראות שיירים של בתים נטושים מתקופת המלחמה.

משפחת אל-עג’ו התיישבה ברמלה בחוסר כל, מרחק נגיעה מביתה ורכושה שעבר לידי העולים החדשים. בשנת 50′ עבד אל-רזאק אל-עג’ו התחתן והקים משפחה ובשנת 60′ קנה בחכירה בית מחברת עמידר בו הוא חי עד היום. את הבית שקנה עבד מתאר כ"חירבה" – רצפת בטון, קירות פרוצים, גג פח. עם הזמן שיפץ את החורבה ובנה לו בית דל. 14 ילדים גידל בדירת 2 חדרים ו-7 מבניו התחתנו והביאו את נשותיהם לגור בקרבת בית אביהם. הם החלו לשפץ את המחסנים שבסביבת הבית, ולגדל בהם ילדים. אבראהים מתאר את החיים במתחם כ"קיבוץ", "מגדלים את הילדים ביחד" ואלה מתרוצצים בחצר לצד התרנגולות והגידולים הביתיים שנועדו להקל על כלכלת המשפחה. ג’יהאן מוסיפה שעברו עליהם כמה שנים טובות ועכשיו הכל נגמר. לאחר שניסיון הפינוי הראשון של משפחתה של ג’יהאן נכשל, הם קיבלו עכשיו צו פינוי גמיש, שמתפרש על תקופה של חודש שבמהלכו ניתן לפנותם בכל יום. נציגה של חברת עמידר הסבירה לג’יהאן "זה כדי שלא תוכלו להתנגד". 

מחליטים להתנגד  

אנחנו מתכנסים בחצר, פעילים ערבים ויהודים. הייאוש של משפחת אל-עג’ו ניכר ומתוך דמעות הנשים ודממת הגברים מתעורר הזעם לאיטו והם מחליטים להיאבק. לא נשאר עוד מה להפסיד ואולי יש מה להרוויח. הם רוצים שאנשים ידעו עליהם, שלמישהו יהיה אכפת מגורלם. אבראהים זועק: יש מספיק חִ'רבות ברמלה שאנחנו הגברים יכולים ללכת לגור בהם, אבל מה עם הנשים והילדים? אי אפשר להשאיר אותם ברחוב, לפחות שיציעו דיור חלופי. המאבק שלהם הוא על הזכות לדיור, קורת גג ומיטה להשכיב בה את הילדים לישון. מאבק זה הוא מנת חלקם של העניים, ערבים ויהודים כאחד, והוא מתרחש היום במספר ערים ברחבי הארץ. אבל ברמלה נפתח גם הפצע של ערביי 48′ שאיבדו את בתיהם וכל רכושם ומושלכים היום לרחוב לפליטות שנייה. ברמלה, כמו בשייח ג’ראח.

למשפחת אל-עג’ו אין נכסים, ואת מעט כספם הם השקיעו בשיפוץ הפחונים והמחסנים שבחצר בית האב. חברת עמידר טוענת שאין זה תפקידה לדאוג למשפחה לדיור חלופי שהרי הם פלשו לקרקעות מדינה. בשאלה מי פלש קודם ולמי הזכות לגור על הקרקע הזו אף אחד לא מעז לעסוק. לעניים אין זכויות. תפקידם הוא להתחנן לרחמים ולקוות לנדבה. לאחר שביתה נאטם, ריססה יסמין אל-עג’ו בספריי על הלבנים שחוסמות את פתחי הבית – "אין לנו לאן ללכת, איפה האנושיות"? היא מספרת שכשבאו לפנות את משפחתה מהבית הם לא התנגדו. אפילו הצעתי למפנים קפה, היא מספרת במרירות. “אם הייתי יודעת שאתם תבואו הייתי נלחמת, לא הייתי מתפנה” היא אומרת.
חודש קשה עומד בפני משפחת אל-עג’ו ואנחנו נבוא לעמוד לצדם, בסולידריות יהודית-ערבית, כדי למנוע את הפינוי הבא. (26.6.2011).

*

מבעד לסדקים

מאת דניאל ארגו

בוקר יום הפינוי.

חצר, עץ תות ותחתיו ספות וכסאות, תרנגולות מתרוצצות בין רגלי האנשים היושבים. מסביב מספר פחונים, בנויים טלאים טלאים מפיסות מתכת הנראות כאילו נאספו במקרה בסביבה בטרם קיבלו על עצמן את תפקידן החדש כקירות הבתים. ילדים מתרוצצים בין חוטי הכביסה הנמתחים לאורך החצר, נחבטים ברגלי הנשים המטאטאות את אבק הלילה ובדלי הסיגריות מהערב הקודם.

פעולות היום יום נעשות מכאנית כמדי בוקר, אבל שפת הגוף של הנשים מסגירה את המתח באוויר. העיניים המורמות לכל צליל המגיע מבחוץ, העמידה הנוקשה, המהירות בה נקטעות שברי השיחות המקריות. ברגע שהושלם דבר מה, נסוגים כולם שוב, איש איש לפינתו, בפתח ביתו.

המשפחה חיה על פיסת האדמה הזאת עשרות שנים. כשהגיעו הייתה זו אדמה חקלאית השייכת לתחומי רמלה שלפני 1948. בעבר שילמו שכר דירה לעמידר, עד שרמלה של היום, בועת הנדל"ן המתרחבת, הקיפה את הפחונים מסביב. מישהו בעמידר התעשת והבין שרבי קומות, כמו אלו הצצים כאן במהירות יהיו הכנסה טובה יותר משכר הדירה שמשלמים תושבי הפחונים. שוברי התשלום של עמידר חדלו מלהגיע. במקומם החלו להיערם דרישות הפינוי.

התחושה כאן היא של לפני פורענות. כוח טבע אדיר, חסר פנים ובלתי מושג עומד לשלוח זרועותיו. גם אם נציגיו בשטח מתגשמים כשוטרים, פקחים ומהנדסי עמידר, הכוח עצמו נותר סמוי מהעין. מישהו הפעיל את המכונה ושילח אותה לדרכה. מתוך חצר הפחונים היכולת להשפיע על המכונה עצמה נראית כפנטזיה רחוקה.

לרגעים נראה שאפסה כאן התקווה. לפני יומיים החפצים כבר עמדו ארוזים. גם כעת, כשעה לפני שהפינוי מיועד להתחיל, התחושה כאן היא של המתנה לבלתי נמנע. הסלון הריק רק מדגיש עוד יותר את בדידותה של אם המשפחה, שהוטלה לפתע אל לב המערכה.

הפעילים מתחילים להגיע, מירושלים, תל אביב, רמלה ולוד. יהודים וערבים, כאלו המכירים אלו את אלו ממאבקים קודמים, וכאלו שהגיעו לרמלה לראשונה. בין כולם בולטת רחל, תושבת יבנה שפעמיים בשנים האחרונות ניסו לפנותה מביתה. היא לא מהססת לרגע, שוברת את אווירת הנכאים כשהיא הולכת בביטחון אל תוך הבית. במקום בו כולם עמדו באי נוחות היא מתיישבת מיד לצידה של אם המשפחה. המחווה הפשוטה כל כך, אפילו יותר מהמילים הנכונות, היא שמעבירה את המסר הכי טוב: אתם לא לבד. אתם מוקפים בחברים. וביחד אנחנו ננסה לנצח.

צהרי יום הפינוי

בלשי המשטרה, בבגדים אזרחים, החלו להופיע, צצים מתוך הסמטאות מסביב. מסתובבים סביב הבית, האקדחים הצמודים למותניהם ממקדים אליהם את מבטי הילדים. ראש מחלק ערבים של המרחב נכנס לתוך החצר. האורח הלא קרוא הזה מופיע תמיד, בכל מקום בו אנשים מתאספים, ניגש לגברים, תמיד רק לגברים ורק למבוגרים ביניהם, שם יד על כתפם, מוליך אותם הצידה. שיחה קצרה, פעם איום מרומז, פעם מפורש, פעם מבטיח, פעם מקיים. אבל תמיד מנסה לזרוע את הספק, להחזיר את הפחד ואת תחושת חוסר הביטחון לליבם של האנשים.

קבוצה של ילדים מתחילה להתגודד סביבו, מצלמות נשלפות. זה יותר מדי עבורו, והוא נסוג להסתודד בצד עם בלשיו. קבלן של עמידר מגיע, בחור רוסי שמנמן, בעוד יום של עבודה. התפקיד שלו פשוט. הוא אוטם את חלונות הבתים אחרי שאלו פונו מיושביהם. פעם הוא היה מהנדס. עכשיו הוא מחשב כמה לבנים צריך לכל חלון. רק שההמולה מסביב מבלבלת אותו. הוא רגיל להגיע רק אחרי שוך הסערה. ואילו כאן, עדיין יש אנשים בתוך הבית. זמנו עוד לא הגיע והוא עוזב. 

בינתיים עוד ועוד פעילים ותושבים מתאספים בחצר הקטנה. כל אחד עם סיפור משלו, כל אחד עם המאבק שלו מאחורי גבו. תושבי דהמש המגנים כבר שנים על כפרם הלא-מוכר מהריסה. צעירי ח'וטווה, תנועת הצעירים האמיצה של לוד ורמלה, שבשנה האחרונה מובילה את מהפכת הצעירים בעיר. פעילי שכונות מרמלה ולוד. בני משפחת אבו-עיד, המפגינים מדי שבוע מזה כמעט חצי שנה לאחר הרס בתיהם בלוד השכנה. פעילים נגד פינויים מבאר שבע וקריית גת. משפחת שעבאן האמיצה, שלא מזמן שוחררה ממעצר הבית בעקבות תלונה שקרית של שוטרים. ועוד ועוד ועוד…

הילדים מתחילים לצייר שלטים, והאקט הפשוט הזה של מעבר מהתבוננות פסיבית לעשייה מעיר עוד יותר האנשים. לפתע כולם עסוקים: זה כותב על שלט, זאת מדביקה אותו לגדר, השלישי מצלם, האחרים מתווכחים על מה לכתוב. 

כעת השוטרים כבר לא מעזים להיכנס לתוך החצר. מסתכלים דרך הגדר, מונים את האנשים, ולפתע מסתובבים והולכים.

השעה היא 16:00, ולראשונה בכל היום הארוך יש צעקות שמחה במתחם. בהתחלה זהירות, אבל לאט לאט מתגברות. כולם יוצאים לחצר, שלפתע מוצפת אנשים שמתחבקים, בוכים משמחה. 

ערב יום הפינוי

שולחן ארוך מוצב במרכז החצר, עשרות כסאות מסביבו. בני המשפחה מציבים את הסירים והצלחות, וכבר לא ניתן להבדיל בין חלקי המשפחה השונים. כשכולם מתיישבים ביחד לאכול, והחושך מתחיל לרדת, ההבדל מהבוקר נעשה ברור עוד יותר. במקום להיצמד לפינות ולפתחי הבתים במתחם, כעת כולם נמצאים במרכזו. את מקום החרדה והמבטים הדרוכים החליפה נינוחות. המשפטים אינם נקטעים, ויותר ויותר קולות צחוק נשמעים מכל פינה בשולחן.

ופתאום ברור שקרה כאן משהו מיוחד. בין הסדקים שנפערו בשנה האחרונה מתחילה להתגלות התמונה. הזיכרונות, שרק לפני עשרה חודשים חששנו מהפגנות של יותר מ-10 אנשים במקום אחד. הזיכרונות בהם הלכנו ממקום למקום, ובכל אחד מהם פגשנו עוד ועוד אנשים אמיצים שהיו כל כך לבד מול אותה מכונה רחוקה. כל הייאוש, שנבע מהפירוד, נמחק ברגע בו כולנו התכנסנו ואמרנו עד כאן.

הסולידריות הזאת בין פעילים ותושבים, יהודים וערבים, היא שבנתה במהלך היום את התחושה האדירה של שותפות גורל, ונתנה את האומץ למשפחה לקום ולהיאבק, לקום ולעשות מעשים שהם בוודאי לא דמיינו שהם יעזו לעשות רק כמה שעות לפני כן. היה מרגש לראות איך הקצוות, שגם אנחנו ב"סולידריות" תרמנו לחיבורם במהלך השנה האחרונה בלוד ורמלה, הולכים ומתחברים.

ואז גם ההבנה שהיום ניתן להגיד על האזור הזה את מה שאנחנו אומרים על מזרח ירושלים בחודשים האחרונים: המציאות הפוליטית בלוד ורמלה השתנתה מהותית בשנה האחרונה. התחושה היא שאם נמשיך ונעשה, נתעקש ונבנה את שאנחנו עובדים עליו כל כך קשה בשנה וחצי האחרונות נוכל לשנות את המציאות הפוליטית. לא רק בירושלים, רמלה ולוד – אלא בכל המדינה.

למחרת

בבוקר אני מגשש אחר הטלפון, מדליק סיגריה של בוקר. "תגידי, זה באמת קרה?" הצלחנו. (9.4.2011).

*

בראשית היה עוול...

מאת עמוס גולדברג

הצילום: אוגוסט 2010

המאמר שלפניכם מסכם את פעילות תנועת "סולידריות" במאבק הדיור הציבורי בבית שאן. לצערנו הרב מדובר על אחד המאבקים היותר רחוקים מהעין הציבורית, למרות שהוא מתרחש ממש מתחת לאף של כל אחד מאיתנו. אנו רואים חשיבות אדירה לחשיפת נושא הדיור הציבורי, ונחושים להמשיך לעזור ולחבר את המאבקים הלוקאליים השונים למאבק ארצי. מיבנה ועד רמלה, מיפו ועד בית שאן – ישנם היום אנשים שנאבקים על הבית. ביחד.  

בראשית היה העוול…

וכשפוגשים בו, השאלה היחידה הרלבנטית היא איך מגיבים אליו? עם מי מזדהים, עם החלש או עם החזק? עם הדופק או עם הנדפק? לגרסה של מי מאמינים, לזו של הסובל או לבעל הכוח, שגם המציא את כללי השיח במסגרתם מוצדק כל עוול? האם נותנים למראות הראשוניים לחדור אל הלב או שנאטמים באחת, כי זה בלתי נסבל? אחר כך גם עולה השאלה: מה עושים?

זה התחיל עבורנו כסיפורן של שלוש משפחות: משפחת זוהר, בת שבע נפשות, אשר פונתה מביתה עקב מה שהוגדר כ"אי תשלום חובותיה ל'עמידר'". משפחה נוספת של אלמן טרי, אב לארבעה ילדים, שגורשה מביתה מסיבות דומות. משפחה חד-הורית, בה אם המגדלת לבדה חמישה ילדים, שקיבלה צו פינוי שיופעל לאלתר אם לא תשלם כמה עשרות אלפי שקלים ל"עמידר".

שלוש המשפחות הן תושבות בית שאן, וכולן דיירות "עמידר", חברת הדיור הציבורי הגדולה של מדינת ישראל. אך בניגוד למאות ואלפי משפחות אחרות בישראל הסובלות בדיור הציבורי הגווע, החליטו שלוש המשפחות האלה לעשות מעשה, הקימו מאהל מחאה מול עיריית בית שאן ועברו לגור בו. שתי משפחות שגורשו בפועל אל הרחוב ומשפחה אחת שעמדה בפני אותו איום מוחשי ומפחיד, החליטו להיאבק בכוחות גדולים מהם בהרבה, ולא שיערו עד כמה הכוחות הללו גדולים ועד כמה אכזריים וחסרי עכבות הם יכולים להיות.

ההתחלה

המעשה משך תשומת לב תקשורתית מסוימת וידיעה על הסיפור התפרסמה במדור "מקומי" באחד מאתרי האינטרנט. משם היא הגיעה לרשת של "סולידריות", ומיד החלטנו לנסוע. גם מבלי להכיר את פרטי הסיפור, היה ברור לנו שמדינה לא מפנה אנשים מביתם. בוודאי שלא חברת הדיור הציבורי, שכל תפקידה הוא לדאוג לקורת גג גם עבור המוחלשים ביותר שידם אינה משגת. זה פשוט לא יעלה על הדעת, ולא משנה כמה מילים יפות יגויסו לתירוץ העוול, ולא משנה אם בית המשפט ופקידי השומה וכל שאר לבלרי ועסקני "הצדק" אישרו את ההליך. שום דבר לא יכול להצדיק תלישת ילדים מביתם והשלכתם אל הרחוב. השגנו מספר הטלפון של אחת המשפחות, תיאמנו את הגעתנו, ונסענו.

בית שאן היא עיר של פריפריה. המרכז הזניח אותה. אי אפשר שלא להרגיש את זה מיד בכניסה לעיר. חום יולי הקשה של עמק בית שאן לא הופך את החוויה לנעימה יותר. לבאים מירושלים או מתל אביב נוצרת מיד תחושת מועקה.

הגענו למאהל בכיכר העירייה, שם התגוררה ליאת זוהר. אשת ברזל מרשימה בצורה יוצאת דופן. פצצת זעם, אנרגיה ונחישות. גיבורה אמיתית. היא החלה לספר כיצד גורשה מביתה. כיצד "נתלשו ילדיה מהקירות", כדבריה, כיצד הבתים נמכרים בשוק הפרטי. כיצד חברת “עמידר” התעללה בהם במשך שנים. כיצד נשלטים כל מנגנוני העירייה על ידי משפחה אחת – משפחת לוי, וכיצד כולם משלבים ידיים בכדי לרמוס אותה ואת דיירי "עמידר" האחרים. כיצד מירי לוי מנהלת עמידר בעיר וגם גיסתו של ראש העיר ג’קי לוי, עושה יד אחת איתו, עם זהבה לוי, גיסה אחרת המנהלת לשכת התעסוקה בעיר, ועם עוד נאמנים רבים, בכדי לפרק כל מאבק וכל מחאה נגד אי הצדק שבפינוי. הכל לטובת הנדל"ניסטים הקונים את הדירות בזול. כך טענה, והוסיפה שאורי לוי, בעלה של מירי לוי, הוא אחד הנדל"ניסטים הגדולים בעיר. שאר הדיירים נתונים באימה מפני הצפוי להם, ומקווים למצוא מוצא באמצעות כניעה לדרישות המופרזות של “עמידר”. הם מפחדים למחות, ובגלל שהעיר נשלטת על ידי משפחה אחת – גם שאר התושבים מפחדים לתמוך, שמא יבולע להם מאותה משפחה.

בשלב הזה עוד לא הבנו בדיוק מה היא אומרת, ולא ידענו מה נכון ומה הוא תוצאה של הזעם הגדול שבו הייתה שרויה. מה שהבנו הוא שנוצר כאן עוול גדול, ושעומדת לפנינו אישה מיוחדת במינה שהזעם ותחושת חוסר האונים מובילים אותה להיאבק לא רק על הצדק שלה, אלא מאבק עקרוני הרבה יותר. בדיעבד התברר שהכל אמת. ואף הרבה יותר גרוע מכך.

נחזור לאותו יום חם של יולי. כשהגענו באותו יום נותרו רק ליאת ומשפחתה במאבק. השותפים האחרים העדיפו לפתור את עניינם בצורה אחרת. כמו שהמדינה אוהבת. באמצעות הסדר שרק מתקף ומחדש את פעולת השיטה הקיימת. אבל באמת שאי אפשר לבוא בטענות לאף אחד מהם. ליאת, ואורי בעלה לעומת זאת, החליטו שהם ממשיכים במאבק ולא מתפתים לשום הסדר שלא יתמודד עם הבעיה עצמה: הדיור הציבורי, אותו הפכה המדינה מכלי של עזרה למוחלשים למנגנון של סחיטת כספים, דכאני, מסואב, מושחת ואכזרי.

מהרגע הראשון היה ברור להם שהם עתידים לשלם על כך מחיר יקר מאד. ולמרות שבדרך כלל סיטואציות דחוסות ולחוצות כאלה אינן מולידות סולידריות, אלא דווקא מתח, פירוד ומריבות, הם החליטו לצאת למאבק. אנחנו החלטנו להצטרף.

באוהל וסביבו נמצאו ילדי משפחת זוהר. מוטרפים מהמצב שבו הם נמצאים. כועסים על כל העולם, ובעיקר, כך היה נראה, על הוריהם. מסביב נתלו כמה שלטים בגנות משפחת לוי ו"עמידר". באוויר היה הרבה מאוד זעם וייאוש. הייתה תחושה שהשמיים נפלו. שמה שאסור שיקרה, שלא ייתכן שיקרה, אכן קרה: משפחה בת שבע נפשות נזרקה לרחוב בצורה הברוטאלית ביותר, מדירה בה גרו במשך 16 שנים, בה ילדו וגידלו את כל חמשת ילדיהם. ללא פתרון וללא מוצא.

סיפורה של ליאת הוא לא רק הסיפור שלה

טענתה היסודית של ליאת הייתה שהם משפחה נורמטיבית. הם לא מתכחשים לחוב ל"עמידר", אלא טוענים שהוא חושב שלא כהלכה. הם טוענים שכל ניסיונותיהם לפתור את הבעיה נעלמו בסבך הביורוקרטיה של “עמידר”, כך שלמעשה נוצר המשבר בגלל חוסר מקצועיות של החברה המשכנת. טענות שהתבררו בהמשך כמוצדקות.

לכל אורך הדרך לא ביקשה ליאת רחמים או חסדים. היא ביקשה את זכויותיה הבסיסיות: לחיות בכבוד, להתפרנס בכבוד, לגור בכבוד ולחנך ילדיה בכבוד. הזדהותה המיידית עם כל המגורשים מבתיהם הייתה, לפיכך, אוטומטית. ביום שישי שלאחר מכן הגיעו ליאת ומשפחתה מבית שאן להפגנת תנועת "סולידריות", בכדי להביע הזדהות עם מגורשי שיח' ג’ראח. החיבור עם נאצר ראוי היה חם ומיידי.

אך נחזור לבית שאן. מהר מאד התברר ש רק בבית שאן עצמה עוד כשלושים פינויים עומדים על הפרק ועוד מאות מצויים בהליכי שונים של הוצאה לפועל. את מידת האטימות והאכזריות של “עמידר”, משרד השיכון, ומנגנוני העירייה ניתן ללמוד מהמקרה של ד., אם יחידנית, מובטלת, המגדלת לבד את חמשת ילדיה. בעלה, איתו היא בהליך גירושין ארוך ומתיש, אינו משלם את דמי המזונות, ומשום כך היא מתפרנסת אך ורק מקצבת אבטחת הכנסה מזערית. קווי החשמל והטלפון נותקו זה מכבר. היו ימים שאפילו לא יכלה לצייד את ילדיה באוכל לבית הספר. היא הגיעה למצב בו את התשלום עבור עזרה ראשונה לכאבי שיניים נוראיים היא לא יכלה לשלם. בכדי למנוע את הפינוי היא הסתבכה בהלוואות בשוק האפור. אלה לא יודעים חוכמות וכבר שלחו בריון שכיר להתיישב בדירתה, בדיוק כמו בסרטי מאפיה, ולהטיל עליה אימה. ד. הבינה שמה שלא יקרה, עם חברות השוק האפור היא לא מסתבכת. מאז כל הכנסתה המועטה הלכה לתשלומי החוב. כל זה לא עניין את "עמידר" אשר הודיעו שאם לא תשלם את חובה בסך כמה עשרות אלפי שקלים היא תפונה מדירתה.

והיה גם מוריס אוחנה. אדם גאה שגידל משפחה ופרנס אותה בכבוד, אך כאשר איבד בעקבות תאונת עבודה את יכולת ההשתכרות שלו, התרושש, והפך לבעל חוב לכל ספקי השירותים – מחברת החשמל ועד "עמידר". מוריס מונשם באופן קבוע באמצעות בלון חמצן. אך את “עמידר” גם זה לא מעניין. גם עליו מרחף איום של צו פינוי.

אל הסיפורים הללו, ורבים אחרים, התוודענו במהלך החודשים הבאים. אהרון שם טוב, איש קולנוע, בעצמו מכפר שלם אשר גדל שם על ברכי המאבק השכונתי, פעיל ב"לוחמים לשלום"  וב"סולידריות" שיח' ג’ראח, הגיע מהרגע הראשון עם מצלמה והחל לתעד את כל הסיפורים הללו. אהרון, למעשה, כמעט עבר לגור בבית שאן. אליו הצטרף ניב חכלילי, עיתונאי  אשר פרסם עשרות תחקירים בסוגיות חברתיות ופוליטיות. יחד הם החלו לערוך תחקיר עומק בנושא הדיור הציבורי בכלל, ובנעשה בבית שאן בפרט, אשר ארך כחצי שנה.

המאבק

בינתיים הנהיגה ליאת את המאבק בשטח. עשרות פעולות קטנות וגדולות של מחאה, הפגנות, תהלוכות, כינוסים של הפצת המודעות בקרב הבית-שאנים, גיוס תקשורת ועוד. פעילים של "תראבוט" וסולידריות הצטרפו כמיטב יכולתם. היו גם עימותים ומעצרים מדי פעם. העירייה לא נשארה אדישה. כמה ימים לאחר שהצטרפנו למאבקה של ליאת, באו פקחי העירייה והרסו את אוהל המחאה. קורת הגג הדלה והאחרונה של משפחת זוהר נלקחה ממנה, והיא נותרה ברחוב ממש. בחום הקיץ, ללא קורת גג, ללא שירותים, ללא מקלחת. עירומים מכל רכושם. כתגובה החליטה המשפחה "לפלוש" חזרה לדירתם שלהם. להרף עין חזר הצחוק לבני המשפחה, ובעיקר לילדים שדעתם כבר כמעט השתבשה עליהם.

אולם השיבה הביתה לא נמשכה זמן רב. כעבור כשבועיים, הגיעה המשטרה לפנות אותם שוב. המשפחה התפנתה ואורי נשאר לבד, מתבצר עם בלון גז בבית שאותו איים לפוצץ. ערב קודם דיברנו על האפשרות הזו, ונשארתי חרד שמא הוא אכן יבצע את הנורא מכל. אני זוכר שכל הבוקר ניסיתי לעניין תקשורת במתרחש בבית שאן. אבל איש לא התעניין. “עוד משפחה שמסרבת לשלם את חובותיה ומשום כך משלמת את המחיר”. אלו המילים המכובסות של השיח הממסדי: "אחריות אישית", "חובות", "יוזמה", "חוק", "רווחיות", "כוחות השוק". אלו המילים אשר מייצרות את השיח אשר מטיל על הקורבן את האחריות הבלעדית ומתעלמות מהמאמצים הכבירים של אנשים כמו ליאת לשרוד מול מציאות בלתי אפשרית. כך למשל, המאמץ של ליאת ואורי לתת את החינוך הטוב ביותר לילדיהם הפך לכלי ניגוח של המערכת שטענה שאם יש למשפחה כסף לשלם על לימודים לילדים אז עדיף היה שהיו משלמים בכסף הזה את חובות עמידר. המעגל נסגר.

בסופו של אותו יום דרמטי השתלטו השוטרים על אורי. המשפחה שוב הושלכה לרחוב. ליאת ואורי סיימו את היום בתחנת משטרה ובהרחקה בת שבועיים מבית שאן. הוצאות הפינוי הצטרפו לחוב העצום של משפחת זוהר.

ליאת ואורי החליטו שלא להיכנע ולהמשיך את המאבק. רשויות "עמידר" והעיירה המשיכו במסע הדיכוי. הדירה הושכרה עוד באותו שבוע למשפחה אחרת – למרות שיש מלאי דירות “עמידר” פנויות בבית שאן, ולמרות שטענותיה של משפחת זוהר לא נבדקו ברצינות. בכך נחתם הגולל על התקווה של משפחת זוהר לחזור לביתם.

לעת עתה מצאה המשפחה קורת גג במחסן ביתו של אביו של אורי. שבע נפשות גרות בחלל אחד בגודל של כ-20 מטרים מרובעים. המשפחה בילתה את החורף עם גג דולף וללא חימום. נראה היה שהמאבק נכשל.

ראשיתן של הצלחות

אך במקביל החל הגלגל להתהפך. המאבק צבר מעט תאוצה. הצטרפו אליו פעילים מרבנים לזכויות אדם, ראובן אברג’יל מתראבוט-התחברות, ברכה ארג’ואני מארגון לזכויות הדיור, פעילים משתי"ל ועוד. הפינויים בבית שאן נעצרו כמעט לחלוטין. התקשורת המקומית החלה לגלות מעט יותר עניין והנושא הפך לרגיש מאד. בינואר השנה פרסמו ניב ואהרון את תחקיר העומק רחב ההיקף שלהם במוסף "הארץ", וכל סוגיית הדיור הציבורי זכתה לעיון ציבורי מחודש והוכיח את צדקתה של ליאת.

התחקיר חשף שבשלושת העשורים האחרונים מתנערות החברה והמדינה בישראל ממחויבותן  לדאוג לכך שכל אזרחיה יזכו  לקורת גג והורסות במהירות את "הדיור הציבורי" על ידי הפרטתו וייבושו.

דוגמא טובה לכך היא חוק הדיור הציבורי של רן כהן משנת 1998. החוק אפשר לדיירים המתגוררים בדיור הציבורי יותר מחמש שנים, לרכוש את דירתם בהנחה ניכרת  וקבע שהכספים המתקבלים מהמכירה ישמשו לרכישת דירות חדשות של דיור ציבורי. אולם שלושה חודשים לאחר מכן הוקפא החוק באמצעות "חוק ההסדרים" הפועל מתוקף חוקי החרום של מדינת ישראל. מאז מקפידה הכנסת להמשיך להקפיא אותו והוא לא מיושם עד היום.

מלאי הדירות הולך ומצטמצם ולמעשה הדיור הציבורי הפך ממנגנון שנועד לסייע למוחלשים בחברה להשיג קורת גג, למנגנון סחיטת כספים מאותן שכבות מוחלשות והעברתו לאוצר המדינה. כך למשל  רווחי המכירה וההשכרה מדירות הדיור הציבורי זורמים לקופת המדינה ולא הזרים לדיירים ולדיור הציבורי עצמו. במספרים זה נראה כך: המדינה  מממנת את חברת הדיור הציבורי "עמידר" בכ-170 מיליון שקלים מדי שנה, ומרוויחה ממנו יותר מ-400 מיליון שקלים – כסף שזורם כולו לקופת האוצר. או לסיכום: הדיור הציבורי הפך את השכבות המוחלשות למממנות של קופת המדינה, במקום שהן יזכו ממנה לתמיכה.

על פי התחקיר גם השירות שמקבלים זכאי הדיור הציבורי מהמדינה עלוב ביותר. המנגנון חברת "עמידר" הפך מסואב ומושחת מאין כמוהו. זהו מנגנון חסר שקיפות ומנופח אשר פועל בצורה הבלתי-יעילה לחלוטין. הוא אינו מטפל כיאות בפניות הדיירים לזכאות (שמבחינתן זה ההבדל בין היכולת לשלם או אי-יכולת לשלם ולהיזרק לרחוב), אינו יודע כמה דירות יש ברשותו, קשה מאד לעקוב אחר תנועת הכספים בתוכו, הדירות עצמן לא מתוחזקות עד כדי מצב של סיכון חיים במקרים רבים מאד, ואולי הגרוע מכל, החשבונות לדיירים מחושבים בצורה שערורייתית. הדיירים נאלצים לשלם על שירותים שלא קיבלו מעולם ואי אפשר להבין אף פעם כיצד מחושבים שכר הדירה, התשלומים הנוספים, הריביות, והזכאויות. בבדיקה שערכו ניב, אהרון וליאת לגבי החוב של משפחת זוהר הם קיבלו משלושה גורמים שלוש תשובות שונות לגמרי לגבי גובה החוב ואופן חישובו.

פרסום התחקיר בעיתון "הארץ" הביא עימו גל של התעניינות ציבורית. ליאת, ניב ואהרון התראיינו כמעט בכל אמצעי התקשורת. אפילו הכנסת נדרשה לעניין. מבקר המדינה פתח בחקירה משלו.

דיכוי שונה – מנגנון דומה

כבר שנים רבות אני פעיל במה שמכונה "חוגי השמאל הירושלמי". בעיקר בחברון, בדרום הר חברון ובירושלים. זו זירה שמוכרת לי היטב. מה שתמיד הוציא אותי מדעתי הוא שליטת המדינה בשיח הציבורי. אוצר המילים, סוג השאלות, התחביר האידיאולוגי שמכוון ומעצב את התודעה הכוזבת. אני זוכר מקרה בסילוואן בו לאחר שמתנחל הרג פלסטיני תושב הכפר, הייתי עד לראיון שערכה כתבת "קול ישראל" עם אחד התושבים, ממש מעל שלולית הדם. היא שאלה אם הוא חושב שעכשיו יהיו מהומות והפרות סדר בכפר. שאלתי אותה אם נראה לה שזה העניין הדחוף שיש לשאול עליו, על שלולית הדם שעוד טרם התייבשה? מדוע שלא תשאל איך זה לחיות בכפר ללא שרותי ביוב מסודרים? איך זה לחיות לצד מליצית המתנחלים האלימה? אך כל זה לא עניין אותה. עניין אותה שמא המדוכא ירים לרגע את ראשו ויבטא לרגע את זעמו. לאלו שמורות המילים “הפרות סדר” ו"מהומות" ו"אלימות". מנעתי ממנה לערוך את הראיון משום שהשליטה בשיח היא גם השליטה בתודעה הפוליטית.

מאבקה של ליאת זוהר ומשפחתה, שהפך למאבק של רבים מדיירי "עמידר" הוא מאבק לחשוף את השקר של השיח הזה. ליאת לא הייתה מוכנה לקבל את כללי המשחק, את הנחות היסוד, ואת השיח שהכתיבו המדינה "עמידר" ומשרד השיכון. היא טענה מהרגע הראשון והצליחה גם לשכנע שמדובר במניפולציה אחת גדולה. למעשה ניתן לומר שהוא פועל באופן דומה מאד לשיח הביטחון והגאווה הלאומית אשר מסתירים מאחוריהם גזענות והפליה יסודיים. משום כך בסופו של דבר אלו מאבקים כל כך קשורים. אלו מאבקים נגד טרמינולוגיה המנהלת את חיינו באופן כוזב ומייצרת מצג שווא של הגיון וסבירות, בעוד שכל מטרתה היא להקים מנגנונים שישפו קבוצה אחת (לאומית או חברתית) על חשבון קבוצות אחרות. נראה שרק סולידריות חוצת לאומים ומעמדות יכולה להתמודד עם מנגנוני שיח, אידיאולוגיה ובירוקרטיה אדירי כוח אלו ולשנות את המציאות הפוליטית והחברתית בארץ הזו.

תקווה לעתיד

נכון להיום משפחת זוהר עדיין ללא בית משלהם. הם גרים בבית של אביו של אורי, אך עומדים בפני אפשרות רכישה שלו בתנאים  שייתכן ויוכלו לעמוד בהם. את זה הם השיגו רק בעקבות המאבק. אל מאבקה של ליאת זוהר ומשפחתה הצטרפה קבוצה של פעילים מארגונים רבים הפועלים לשינוי מבנה הדיור הציבורי.

בנוסף, בעקבות התחקיר והחשיפה התקשורתית הרבה, נוצר ערוץ הדברות עם מנהלי "עמידר" אשר הביא גם לתוצאות ממשיות. כך, לדוגמא, בשלב מסוים נעצרו לחלוטין כל הפינויים ברחבי ישראל. וגם משחודשו, קצב הפינויים פחת מאד. ואולי הדבר החשוב ביותר הוא שהחלה להיווצר בעיקר דרך פעולתם של ניב ואהרון, רשת חברתית של דיירי הדיור הציבורי אשר פועלת לסייע זה לזה ולצבור כוח וניסיון. מהלך זה נמצא עדיין בראשית דרכו, אך אם אכן יצבור תאוצה, משמעותו יכולה להיות מהפכנית ממש. המאבק שהחל בבית שאן מתפרש היום על פני ישראל כולה. מיבנה ועד רמלה, מבית שאן ועד יפו. הוא מחבר בין יהודים וערבים מזרחים ואשכנזים.

כך, כשהונף איום הגרוש על משפחה פלסטינית מרמלה המתגוררת מזה שנים רבות בדירת "עמידר", הצטרפה למאבק יהודיה דיירת "עמידר" מיבנה, אשר גירושה מביתה נמנע כמה וכמה פעמים בעזרת פעילים. המפגש בין שתי הדיירות הגאות, מילות העידוד והתמיכה, הסולידריות שחצתה כל השתייכות לאומית, וההצלחה של מניעת הפינוי ברמלה, לימדו את כולנו כיצד נרקמת סולידריות, וכיצד הסולידריות הזו גם יכולה לנצח. (8.6.2011).

*

יפו: עוד סיפור של אפליה

מאת אלמה ביבלש

הריסות בתים ביפו (17.1.2010). צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס.

יפו, העיר שסיפורים ואגדות אין ספור נקשרו בשמה, היא אחד מסמלי הנכבה של 48′.

יפו נחרבה, המאבק עליה גבה קורבנות רבים, ותושביה הפלסטינים הוגלו ממנה והתפזרו לארבע רוחות השמים. פליטים מיפו ניתן למצוא במדינות ערב, עזה, הגדה המערבית ואפילו בשיח' ג'ראח.

אלפים בודדים מתושביה הפלסטינים של יפו שלא גורשו רוכזו בשכונת עג'מי, שהוקפה גדרות ותפקדה כגטו לכל דבר תחת המשטר צבאי. במקביל, שוכנו עולים יהודים בעיר החרבה ובבתים הנטושים.

היום, 63 שנים אחרי הנַכְּבָּה, ניצבים שוב תושבי יפו הפלסטינים מול מציאות קשה ומפלה הדוחקת את רגליהם ומאיימת על המשך קיומם בעיר.

המצוקה המרכזית ביפו היום היא מצוקת הדיור. למצוקה זו מספר פנים.

יפו, ששנים הוזנחה וקופחה, הפכה ממרכז דתי, תרבותי, כלכלי וחברתי לפרוור עוני זנוח ומיותם של העיר העברית הראשונה, תל-אביב. בעשור האחרון חזרה יפו למשוך את תשומת ליבם של יזמים וקבלנים. היתרונות ברורים: חמש דקות מתל-אביב, רצועת חוף, הילה של אקזוטיות לבנטינית ולמרבה המזל תושבים – אוכלוסיה יהודית ענייה ומוחלשת ופלסטינים – שזכויותיהם אינן נחשבות בעיני איש. עיריית תל-אביב מיהרה להוציא תוכנית שיקום בה מופיע המונח "ייהוד יפו" שחור על גבי לבן וללא כל ניסיון הסתרה.

חד משמעית: לא רוצים ערבים ביפו (אלא אם הם מכינים חומוס).

לאורך כל שנות קיומה, הרסה המדינה בתים רבים בשכונות הערביות ביפו בטענות שונות כגון העדר אישורי בניה, ששימשו באופן אבסורדי גם להריסת בתים שנבנו עוד לפני 1948, ושאר המצאות. השטחים שבהם בוצעו ההריסות הופקעו מידי התושבים, הועברו לרשות מנהל מקרקעי ישראל, ותחת הכותרת האפלה "שוק חופשי", הוצאו למכרז לכל המרבה במחיר. על השטחים הוקמו ומוקמים פרויקטים הולכים ומתרבים, המיועדים בפועל לאוכלוסייה יהודית עמידה, ומבחינה ריאלית אינם יכולים לתת מענה או לשרת את האוכלוסייה מקומית, יהודית וערבית כאחד. התוצאה: ירידה משמעותית בהיצע הדיור ועליית מחירים, כאשר משפחות רבות נותרות ללא קורת גג ובמצוקה כלכלית שפתרונה לא נראה באופק. היפואים אינם יכולים לרכוש או לשכור דירות. במקביל לכניסת התושבים העמידים החדשים נכפית על האוכלוסייה המקומית נדידה אל השכונות החלשות יותר ומשם החוצה מיפו. תהליך זה נקרא ג'נטריפיקציה ומתרחש בערים רבות נוספות.

פן נוסף של מצוקת הדיור טמון ב"פתרונות" שניתנו לאוכלוסיה הפלסטינית לאחר פתיחת שערי גטו עג'מי. משפחות רבות קיבלו דירות חלופיות במקום הדירות שאיבדו, וחוזים נחתמו תחת חוקי הגנת הדייר.

המשפחות חתמו על חוזים בעברית, שפה שרובן לא דיברו ובוודאי של קראו. באותיות הקטנות נכתב שחוק ההגנה וזכותן על הנכס תהייה תקפה לשני דורות בלבד, תקופה שבסיומה הן יאבדו כל חזקה על הדירות. בשנים האחרונות אנו עומדים מול נקודת קריטית בה מסתיימת תקופת שני הדורות והמשפחות מאבדות את בתיהן בשנית. תהליך זה מחריף כמובן את מצוקת הדיור, מקטין את היצע הדירות, מעלה את המחירים ושוב מונע מהתושבים המקוריים של יפו מלהתגורר בעיר.

מצוקה נוספת נובעת מהעדר דיור הציבורי מספק. מצבה הכלכלי של חלק נכבד מהאוכלוסייה ביפו קשה. משפחות רבות אינן מצליחות להתפרנס ונזקקות לסיוע ולפתרונות דיור. פתרונות הדיור המוצעים הם בסיוע חברות הדיור הציבורי: חלמיש ועמידר. ביפו לבדה יש מעל 300 משפחות הממתינות בתור לקבלת דירה וכרגע מחוסרות דיור. הן עוברות מבית לבית, ממשפחה לחברים, בניסיון נואש למצוא פתרונות זמניים. חלק מהמשפחות נמצאות ברשימת ההמתנה 12 שנים ויותר.

במהלך השנה האחרונה התנהלו דיונים בבתי המשפט סביב מכרז על אדמות מופקעות בשוק האתרוג בעג'מי. במכרז זכתה עמותת "באמונה", עמותת מתנחלים קיצונית שמתכננת לבנות במקום מספר גדול של יחידות דיור המיועדות לאוכלוסיה יהודית דתית. התנחלות גדולה ופרובוקטיבית בלב שכונת עג'מי, בדומה לאופן בו אנחנו רואים השתלטות יהודית על שכונות פלסטיניות במזרח ירושלים.

לפני כשלוש שנים נולד אתגר חדש ביפו. שני גופי ימין יהודי נכנסו לעיר והקימו מרכזי התנחלות בלב השכונות הפלסטיניות. האחד, גרעין תורני של הרב אלפרט, המונה עשרים משפחות והשני, ישיבת ההסדר של הרב מאלי. מתנחלי יפו מתנכלים לתושבים באופן קבוע, בין אם בהשפלות, הצקות, הטרדות וגילויי גזענות ובין אם באלימות גלויה, שכמובן אינה מטופלת כראוי על-ידי כוחות המשטרה ביפו (שאגב, נשלטת ע"י כוחות מג"ב המתעמרים באוכלוסיה הערבית של העיר). המתנחלים נוהגים, בעיקר בסופי השבוע, לארח נחילים גדולים של אורחים. רובם בדרך כלל מתנחלים תושבי השטחים. הם יוצאים עימם לתהלוכות שנאה ברחובות העיר. התהלוכה האחרונה בסוף השבוע שעבר נגמרה בקריאות מוות לערבים ובזריקת אבנים אל תוך מסגד בשדרות ירושלים בעיצומה של התפילה. המשטרה שנכחה במקום הייתה עסוקה בעיקר בלשמור עליהם מפני מתפללי המסגד ולא עשתה שום צעד למנוע את התפרעותם.

המצב ביפו קשה ומורכב, אך רובו נעוץ באפליה מתמשכת ומניעת זכויות התושבים המקוריים של יפו. יפו נמצאת במרכז הארץ, ורבים מאיתנו מכירים אותה מקרוב. לאחרונה, נשמעים קולות רבים בשבחה של העירייה על השיפוץ וה"שדרוג" שעוברת העיר. שוק הפשפשים, הנמל המחודש, הטיילת המושקעת ומתחמי הבניינים המפוארים – לעשירים יהודים בלבד. אל תתנו למראה עיניים להטעות אתכם. כל אלה הם חלק מתהליך מסוכן שנועד להפוך את תושבי יפו לסוג חדש של פליטים בתוך אדמתם, לגזול מהם את רכושם, בתיהם וכבודם בעבור בצע כסף, תפיסה אתנוקרטית ואמות מוסר גזעניות וקרות.

אסור לנו לעצום עיניים מול הנעשה ביפו. אני מזמינה את כולכם  לבוא, לשמוע, לראות ולעזור להשיב את יפו לתושביה, לשמר בה את הקהילה, השפה, והתרבות הפלסטינית ולהחזיר לה את כבודה. (26.1.2011).

*

סיפור אחד מיני רבים, עולם ומלואו

מאת אלמה ביבלש

צילום פינוי ביתם של ציפורה וישראל ביפו, 15 ביוני 2011. צילום: יהודית אילני

יפו, 15 ביוני 2011.

ההלם והבלבול ניכרים היטב על פניהם של ציפי וישראל.  שניהם גדלו פה בשכונה. הם לא האמינו שאת הלילה הזה הם יבלו ברחוב. אנחנו יושבים יחד על הספסל הציבורי על המדרכה ומסתכלים על ליקוי הירח. הרבה אנשים יצאו הערב מהבית לצפות בירח, אבל אחרי משפחת שטיינלינג מישהו סגר את הדלת והחליף את המנעול.

הסיפור מתחיל שנים אחורה. שנת 1948, חוק נוכחים נפקדים. המדינה מקבלת בעלות על הבתים הפלסטינים הריקים ומעבירה אותם לבעלותה של רשות הפיתוח. רשות הפיתוח עורכת חוזים עם משפחות פלסטיניות ותיקות ועם משפחות יהודיות שעלו לארץ. הדיירים מקבלים מעמד של דייר מוגן (לא דיור ציבורי). רוב החוזים מגבילים את זכאות המשפחות על הבתים לתקופה של שני דורות, או לתקופת זמן אחריו חוזר הנכס לידיה של רשות הפיתוח. לרוב, ללא כל פיצוי או פתרון חלופי. החוזים נחתמים, אגב, בעברית. שפה שרוב החותמים אז לא דוברים, ובוודאי שלא קוראים וכותבים. באה כוחה של הרשות ביפו, זו האחראית לטיפול המשפטי וההוצאה לפועל מול המשפחות היא לא אחרת מחברת עמידר. חברה במימון ממשלתי, שכל תכלית הקמתה ומימונה היא סיוע במציאת פתרונות דיור לאלה שידם אינה משגת.

משפחת שטיינלינג גרה בבית הזה כבר 37 שנים. בבית, המחולק לשתי דירות קטנות, גידלו את חמשת בניהם ובו הם גרים עד היום. שני ההורים, יחד עם חמשת הבנים, שתי כלות, שלושה נכדים, עוד אחד בדרך וחתולה יפה אחת.

למרות שעל-פי חוק מחויבת חברת עמידר להציע לדיירים את הדירה למכירה לפני פתיחת העסקה למכרז חיצוני, איש לא פנה למשפחה. לפני כשלוש שנים הגיעו אנשים זרים לראות את הנכס. למשפחה התברר שגג הבניין מוצא למכירה. לפני שנה וחצי קיבלו צו פינוי ראשון. הבית נמכר ליזם פרטי מאחורי גבם. המשפחה, למיטב ידיעתה, לא הפרה חוזה (החוזה אינו ברשותה) ואין חובות על הבית. המשפחה נכנסה למאבק משפטי ארוך ויקר שעלה לה עד היום סכומים גדולים שהכניסו אותם לחובות. היזם, לתדהמתם הרבה, קנה את הנכס השווה מיליונים (דקה הליכה מחוף הים) בהרבה פחות ממה ששלמו ציפי וישראל על הוצאות משפטיות. על-פי טענת המשפחה עורך הדין שטיפל במכירה עבד בעבר בעמידר. כשהגיע לפינוי ביקשו ממנו הדיירים להישאר בבית שבוע נוסף, עד לסיום ההליך המשפטי. עורך-הדין חייך ואמר "אין בעיה, זה יעלה לכם חמישים אלף שקלים". הבחורים מההוצאה לפועל, אומרת ציפי בחיוך עצוב, דווקא היו נחמדים.

המשפחה עכשיו ברחוב, בנתה סוכה על המדרכה. אחד השכנים שאל אם החג הגיע מוקדם השנה. ישראל, אב המשפחה, שנמצא בשלבים מתקדמים של ועדה שתכיר בו כנכה ומתאושש מהתקף לב וצנתור שעבר בתחילת החודש, יושב בסוכה. הוא איש חזק ונחוש. המועקה והלחץ נותנים בו אותותיהם, אבל הוא לא מתייאש. ציפי, ששמה כל מבטחה בהליך המשפטי והאמינה בניצחון הצדק, מתקשה לעכל את שארע. היא מודאגת מהכביסה שנשארה במכונה ומאיך תכין אוכל לילדים. היא אישה חזקה עם המון נוכחות, היא מסרבת לוותר ומוכנה למאבק. זה הבית שלה. אין לה אחר.

הסולידריות בשכונה הותיקה מרגשת, אי אפשר להישאר אדיש. השכנים הרבים מגיעים. יהודים וערבים. מלמדים זכות על המשפחה, מציעים תמיכה, אוכל, שתייה, שירותים ומקלחת. העברית והערבית מתבלבלות, גם הצחוק והבכי. (16.6.2011).

--------------

* המקור: אתר "סולידריות שייח ג'ראח - تضامن الشيخ جراح": www.justjlm.org