לזכרו של ארתור גולדרייך

(דצמבר 1929- מאי 2011)

על דבר מותו של ארתור גולדרייך נודע לי שעה ששהיתי בחו"ל. את ארתור גולדרייך הכרתי בשנת 1964 בארץ אליה הוא הגיע זמן קצר אחרי שהצליח להימלט מהכלא בדרום אפריקה. שנים לפני כן חי בישראל, אך בשנת 1962 חזר לדרום אפריקה כדי להיאבק נגד משטר האפרהייד שכפתה הנהגת  המיעוט הלבן בהנהגתה של המפלגת הלאומית. בישראל, לצד עבודתו כמרצה בבצלאל בירושלים, הוא היה פעיל בוועד נגד האפרטהייד. הוא ביטא בנחרצות את התנגדותו לקשרים שקיימה ממשלת ישראל עם המשטר המפלה והגזעני.

באחת השנים הזמנתי אותו להרצות לפני הסטודנטיות שלי להיסטוריה בסמינר הקיבוצים בתל-אביב. לפי התוכנית, ההרצאה אמורה היתה להימשך כשעה וחצי, אך במציאות היא נמשכה הרבה מעבר לזה. קשה היה לשחרר אותו מידי הסטודנטיות ששתו בצמא את דבריו. נכון ציטט דניס הרבשטיין (Denis Herbstein) במאמר שהתפרסם ב"גרדיאן" הלונדוני את התיאור כי "ארתור יכול היה להפעיל את קסמו על ציפורים לצאת מהעצים" (המאמר במלואו מתפרסם בהמשך).

לפני שנים נזכרתי באותה הרצאה. נזכרתי בה לאחר שדחה בזעם את בקשתי לערוך עימו סדרת ראיונות על פעילותו הוא נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה במסגרת ספר שהזמינה אצלי הוצאת ספרים בצרפת. בחוסר סבלנות הוא חזר ואמר, "אני לא חשוב. מה שעשיתי אינו חשוב. אני מילאתי את חובתי. מה אני עשיתי? אחרים הקריבו את חייהם...".

כזה היה ארתור גולדרייך. גם בהרצאה שלו בסמינר הקיבוצים ובהרצאות אחרות ששמעתי מפיו,  הוא הקדיש את עיקר דבריו להצגת מהות המאבק נגד האפרטהייד וללוחמים נגדו. ארתור גולדרייך לא דיבר על עצמו.

גולדרייך היה ער לבעיות של ישראל. בראיון שהעניק לכריס מקגריל (Chris McGreal) ב"גארדיאן" (6.2.2006) הוא הוקיע את המדיניות הברוטאלית והבלתי אנושית שנקטה ישראל נגד הפלסטינים בשטחים הכבושים, והשווה את מדיניות הכיבוש וההפרדה של ישראל בשטחים הכבושים לבנטוסטנים" שהנהיג בזמנו משטר המיעוט הלבן בדרום אפריקה. הוא התקשה להשלים עם הזוועה שזה קורה בידי עם ומדינה אשר קמה בזכות תבוסת הפאשיזם והנאציזם באירופה ושבמלחמה נגדם ששה מיליון יהודים שילמו בחייהם רק בשל העובדה שהם היו יהודים.

י.א.

ארתור גולדרייך -

לוחם חופש דרום-אפריקאי

מאת דניס הרבשטיין*

"הוא יכול היה להפעיל את קסמו על ציפורים לצאת מהעצים"

באחת מהתקופות המתוחות ביותר של המאבק באפרטהייד, התרומם מטוס ססנה חד-כנפי מרצועת אדמה בסוואזילנד כשהיא נושאת שני כמרים עונדים קולרי כלבים. הססנה חצתה את שטחה של דרום אפריקה כשיעדה בוצואנלנד הבריטית. ה"כמרים" יצאו לקול תשואות נלהבות של החברים המקומיים של תנועת הקונגרס האפריקנית (African National Congress – ANC). בריחתו של לוחם החופש, ארתור גולדרייך, מהארכת מעצרו בכלא של יוהנסבורג, הושלם.

גולדרייך, שנפטר בגיל 81, היה חלק מההנהגה במחתרת של צבא השחרור של התנועה, חנית האומה (Umkhonto (we Sizwe - Spear of the Nation, שנתפשה בפשיטה של המשטרה על חוות ליליסליף בריווניה (Liliesleaf farm, Rivonia) ביולי 1963. גולדרייך חכר את המקום וחי בה באורח תמים למראית עין, עם אשתו המורה, הייזיל ברמן (Berman Hazel), ושני הבנים, ניקולס ופאול (Nicholas and Paul), כשהוא נוהג לרכוב על סוס בסביבה הכפרית ומתפרנס כמעצב בחנות כלבו ביוהנסבורג (הוא עיצב את התפאורה עבור קינג-קונג (King Kong), המחזמר השחור שהוצג בלונדון בשנות ה-60 המוקדמות). משפחת גולדרייך הייתה כל-כך מעורה בחיים הסודיים, שבהזדמנות אחת, כשהפיקוד העליון התכנס לדיון בטקטיקות, מצאו את פאול בן החמש זוחל תחת השולחן.

בראשית שנות השישים שהה בחווה גם "דויד" (David), לכאורה משרת, אך ידוע כנלסון מנדלה. המפקד העליון של כוחות הגרילה דן עם גולדרייך על טקטיקות, כי כפי שהסביר באוטוביוגרפיה שלו "המסע הארוך לחרות" (Long Walk to Freedom – 1994), "ארתור נלחם בפלמ"ח, הזרוע הצבאית של התנועה היהודית הלאומית בפלסטין. הוא התמצא בלחימת גרילה ועזר לי למלא חללים בידיעותי". מנדלה כבר היה כלוא בזמן הפשיטה על החווה, אך הובא שוב לפני שופט והועמד לדין לצד אחרים שנאסרו באותו יום. כעבור שנה, במה שנודע לאחר-מכן כמשפט ריווניה, נדונו הוא ושבעה נאשמים נוספים למאסר עולם.

גודלרייך, בנו של סוחר רהיטים, נולד ביוהנסבורג. המשפחה עברה לפיטרסבורג (פולוקוואנה היום) בצפון טרנסוואל. בבית-הספר האפריקנרי בו למד, חילק המורה הגרמני לתלמידים חוברות של הנוער ההיטלראי לקריאה. ארתור כתב לראש הממשלה הפרו-בריטי, יאן סמאטס, בדרישה שיאפשרו לו לימודי עברית. דרישתו נענתה בחיוב.

לאחר סיום לימודיו הוא נרשם כסטודנט לארכיטקטורה ביוהנסבורג, אך כציוני מסור הוא עזב את ספסל הלימודים כדי להילחם במלחמת העצמאות של ישראל ב-1948. המלחמה פרצה בד בבד עם ניצחון המפלגה הלאומית האפריקנרית בבחירות הכלליות בדרום-אפריקה. גולדרייך יסביר מאוחר יותר כי מה שהניע אותו היה "השואה והמאבק בקולוניאליזם הבריטי. אך ניצחון הנציונליסטים בבחירות לא הותירה בי ספק באשר למה שעלי לעשות".

הוא עזב את ישראל ויצא ללמוד עיצוב תעשייתי בלונדון לפני חזרתו לביתו.  הוא התחתן עם הייזל ברמן, שהייתה פעילה בליגה של הנוער הקומוניסטי. גולדרייך, על-אף קשריו הציוניים, נטה שמאלה והצטרף למפלגה הקומוניסטית שבמחתרת. כשתנועת הקונגרס התכוננה למאבק מזוין, שוכנעו הגולדרייכים לשכור את ליליסליף שישמש כמטה של הפיקוד העליון. גולדרייך היווה כיסוי מושלם. "אדם ססגוני" תאר אותו מנדלה, "הוא שיווה לחווה אווירה קלילה".

לאחר פשיטת המשטרה, הוחזקו הגולדרייכים תחת צו של 90 ימים במרשל סקוור (Marshall Square), תחנת המשטרה המרכזית של יוהנסבורג, אך המשמעת שם הייתה רופפת בצורה מפתיעה. יום אחד שוטר בשנות העשרה, יוהן גריף (Johan Greef), שלא היה לו מושג לגבי חשיבות העצורים, הוצב לפקח על תאי המאסר "הפוליטיים". העצורים מצאו אותו נוח להיענות. הוא היה אוסף עבורם מזון וסיגריות ובהזדמנות אחת גם זוג נעליים וחליפה חדשה.

גולדרייך אף שכנע את מפקד התחנה להרשות לו לצאת מהבניין בליווי גריף לביקור אצל הספר. "ארתור היה מסוגל להטיל קסם על הצפורים לצאת מהעצים" אומרת הייזל, "וגריף היה טרף קל". גריף התעניין במכוניות מהירות ושם עינו על סטודבייקר לארק. הוא הסכים לסייע בבריחתם תמורת 4000 רנד (20,000 לירות שטרלינג) במזומנים. במוצאי-שבת שקטה אחת, הוא פתח את הדלתות הפנימיות והחיצוניות וזייף פציעה. גולדרייך ועורך-דין שעסק בזכויות האזרח, הרולד וולפה (Harold Wolpe) הצליחו לברוח על-אף מצוד נרחב ונזעם ברחבי המדינה. הם הוברחו לסוואזילנד, ומצאו מסתור בביתו של כומר אנגליקני אוהד עד לנסיעה ללונדון.

גולדרייך חזר לישראל, שימש כפרופסור בבצלאל, האקדמיה לאמנות ולעיצוב. בהמשך הוא התבטא בתוקף נגד הברוטאליות וחוסר האנושיות שמוטל על האוכלוסייה בפלסטין הכבושה. הייזל שוחררה כעבור שלשה חודשים, לאחר שסירבה להצטרף לנמלטים מתוך דאגה לילדים. בני הזוג נפרדו מאוחר יותר, וגולדרייך התחתן מחדש.

מצבו של גריף לא שפר עליו. הוא נאסר תוך שעה עוד לפני שהספיק לאסוף את חבילת השטרות מהמתווך, פאול ג'וזף (Paul Joseph). הוא נדון לשש שנות מאסר וקיבל חנינה כעבור שנתיים. שלושים שנה מאוחר יותר, עם סיום שלטון האפרטהייד, העלה ג'וזף את נושא התשלום. הנמלטים והמפלגה אמרו שאמנם יש להסדיר את החוב.  גולדרייך אמר שגריף היה "איש חביב ושילם מחיר כבד. אנחנו חבים לו הרבה". כעבור ארבעים שנה הוסדר החוב. שליח הגיע לחנותו של גריף לתיקון מכונות במקום מרוחק בקייפ הצפונית ומסר סכום שנאמד בסביבות 110,000 רנד, שווה ערך ל-10,000 לירות שטרלינג.

גולדרייך הותיר אחריו שני בנים, ניקולס ופאול מנשואיו להייזל, ואת ילדיו עמוס ועדן מנשואיו השניים לתמר, שמתה לפניו, וחמשה נכדים.

ארתור יוסף גולדרייך, לוחם חרות ואמן. נולד: 25.12.1929, נפטר: 24.5.2011

------------

* המקור: "גרדיאן" – Guardian  (29.6.2011). תרגמה לעברית: פאולה רובינק