שעת מחנכת בבית המשפט

מאת: עידן לנדו*

אמירה נפוצה על מערכת המשפט, שקרובה ללבי, היא "גם שופטים הם בני אדם". יש הגורסים אפילו ש"שופטים הם רק בני אדם". בכך הכוונה, מן הסתם, שגם היושבים בכס המשפט אינם משוחררים לחלוטין מחשש הטעות, מן הדעה הקדומה, רגשנות, פרצי זעם, או כל חולשה אנושית מוכרת אחרת.

חולשה אנושית ידועה היא התשוקה לעטות גלימת מורה ומחנך ולהרביץ דרך ארץ בכל מי שנקרה על דרכך; תסמונת שראוי לכנותה "חַנֶכֶת נפוצה". הקורבן האחרון של המחלה הזאת הוא השופטת לילי יונג גפר מבית משפט השלום בנצרת, והקורבן שלה הוא נאסר שאער, תושב מג'דל שמס. ביום ששי האחרון שלחה השופטת יונג גפר את שאער ל-8 חודשי מאסר בפועל על מעורבותו באירועי יום הנכסה בחודש הקודם. שאער יידה אבנים על חיילי צה"ל שניסו להדוף מפגינים אשר חצו את הגבול מסוריה. בית המשפט גזר עליו גם עונש מאסר על תנאי וקנס של 2,500 ש"ח.

השופטת יונג גפר היא מקרה קשה של "חַנֶכֶת נפוצה"; את גזר הדין היא ניצלה לשורה של הטפות מוסרניות שהנמען שלהן, ככל הנראה, הוא עם ישראל לדורותיו.

כך היא פותחת:

"נקל לשער מה היה עונשם של אותם אזרחים סורים שצבאו על גדר המערכת, אילו עשו הם כלפי כוחות הביטחון הסוריים מעשים כדוגמת מעשיהם של הנאשם וחבריו."

מוכר לכם? זאת הלא השליפה הטוקבקיסטית החבוטה מכולן: "שיגידו תודה שהם לא בסוריה, שם כבר היו יורים בהם מזמן". קצת מפתיע למצוא טוקבק כזה בתפקיד גזר דין, אבל, כמו שאומרים, גם שופטים הם בני אדם, ובני אדם הם רק טוקבקיסטים.

יונג גפר ממש מסמיקה מגאווה על כך שהיא חיה במדינה שלא מוציאה להורג מפגינים מיידי אבנים. זאת נראית לה השוואה הולמת, ולא, נניח, השוואה לגורלם של מפגינים דומים בארה"ב או בצרפת.

יש המשך, משוח בשמן זית זך:

"מדינת ישראל אינה נוטלת דוגמא מתגובתם העונשית של השלטונות בסוריה, ושופטיה מקפידים תמיד על ענישה שקולה, מאוזנת ואנושית המתחשבת בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ושל כל נאשם."

כאן כבר מתגנב החשש שיונג גפר סחה במדינה דמיונית, מעין אוטופיה משפטית בנוסח חזון הנביאים, ולא במדינת ישראל המוכרת לעשרות האלפים שחוו על בשרם את נחת זרועו של המשפט הישראלי; שקול ומאוזן ומתחשב – רק לא בערבים, נשים, מהגרי עבודה וסתם מי שאין ידו משגת לשכור עורך דין ראוי לשמו.

והנה האצבע המתנפנפת בשיאו של שיעור המחנך:

"ואולם אין בכך כדי ללמד – כפי שאולי סברו הנאשם וחבריו בטעות – כי מוכנה היא לספוג התנהגות מעין זו בלא תגובה הולמת".

כאן אנו כבר גולשים לעבר מחוזות "מלכת האמבטיה", תערובת של צדקנות ונקמנות שמסחררת את הראש. "מוכנה לספוג"? מה זה המדינה הזאת, מין גבירה מפודרת מלודז'? ובאיזה קלות משתחלת השופטת הנכבדה אל גופה וגרונה ורגשותיה (!) הכמוסים של אותה מדינה, הפגועה עד עמקי נשמתה, ויודעת לומר לנאשם, הנדהם והאילם, הרמוס למרגלות חרונה, שהיא, כלומר מדינת יונג-ישראל-גפר, כבר לא מוכנה לספוג יותר התנהגות כזאת, אתה שומע, זה הגיע לי עד כאן, עד כאן.

אבל זה לא אישי. המחנכת מבהירה שמדובר במצב קיומי. ורגע לפני שהיא משיתה את גזר הדין, היא פורשת בפנינו תמונה אסטרטגית נוקבת:

"מדינת ישראל מוקפת במדינות אויב מיום הקמתה, ונאלצת להיאבק יום-יום ושעה שעה על עצם קיומה ועל שמירת גבולותיה ובטחון אזרחיה."

יונג גפר כנראה לא מעודכנת בחוזי השלום עם מצרים וירדן. וכשהיא מדברת על מאבק על "עצם הקיום" היא נשמעת כמו הודעה לעיתונות של חבר כנסת נלהב מהימין. קלישאות שכאלה מסתירות את העובדה הפשוטה שקיומה של ישראל מובטח הרבה יותר מקיומם של משטרים שכנים (שאכן, נוטים לקרוס בשנה האחרונה); השבח לדימונה ולדוד סם.

ולסיום, חזרה לנשמתה של "המדינה":

"במיוחד חמורים הדברים כאשר פגיעה זו נעשית תוך כדי פעילות הגנה אינטנסיבית על גבולות המדינה, ובפועל, תוך סיוע לאותם אזרחי מדינת אויב הדורשים את רעתה של המדינה ומבקשים את נפשה".

ממש כך, שונה באוזנינו המחנכת: ל"מדינה" יש נפש, ויש מי שמבקש את נפשה. וכוחות הבטחון מתייצבים להגן על הנפש הזאת. ובנפשה של השופטת יונג גפר – כיצד מצטיירת נפש המדינה? פקעת צמר גפן רכה? ציפור מבוהלה בתוך כף יד? מי יידע נפשך, מדינת ישראל; אולי רק שופטים שמאמינים שיש לך נפש.

בואו נחזור לקרקע המציאות. העבירה שעל הפרק היא יידוי אבנים על כוחות הביטחון. אין חולק שמדובר בעבירה בת-עונשין. האם יש הצדקה מוסרית לעבירה כזאת? במקום אחר טענתי שאומנם כן; כאשר הריבון גם מקפח את זכויותיך וגם שולל ממך את זכות המחאה הלא-אלימה, עומדת לך הזכות המוסרית להגיב בכוח, ודאי וודאי אם תגובתך פחותה באלימותה מזו של הריבון. האם התקיימו נסיבות כאלה ביום הנכסה במג'דל שמס? קשה לי לדעת, אבל אני בספק. לכן נותרה השאלה המשפטית: האם עונש של 8 חודשי מאסר בפועל הוא עונש צודק על יידוי אבנים? ובעיקר – האם אותה "מדינת ישראל", שהשופטת יונג גפר כה מיטיבה לדעת את נפשה, עונשת באותה חומרה מיידי אבנים במקומות אחרים וסיטואציות אחרות?

יש מגזר אחד בארץ שמתמחה ביידוי אבנים ולכן כדאי לשאול אותו: מתנחלים. הנה מקבץ אקראי של אירועים שבהם פעילי ימין יידו אבנים על פלסטינים וגם – מה שכמובן הרבה יותר חמור בעיני "המדינה" – על כוחות הביטחון:

אחד, שניים, שלוש (פלסטינית נפצעה), ארבע (ניקבו צמיגי ניידות), חמש (מתנחלים שיכורים יידו אבנים וחתכו צמיג), שש (היכו ופצעו פלסטיני), שבע, שמונה, תשע, עשר (יידו אבנים ובקבוקים לעבר כלי רכב צבאיים).

באף אחד מן המקרים האלה לא נערך משפט למיידי האבנים וכמובן שלא נגזר עונש כלשהו. בקושי היו מעצרים. אני דוחק בקוראים למצוא תקדים משפטי שבו אזרח יהודי במדינת ישראל נכנס לכלא על יידוי אבנים.

אין? אם כך, אנחנו מתחילים להבין על מה מדברת השופטת לילי יונג גפר כשהיא מדברת על "ענישה שקולה, מאוזנת ואנושית"; ובייחוד אנחנו מבינים על מה היא מדברת כשהיא מצדיקה את העונש ב"העדפת האינטרס הציבורי". האינטרס הציבורי – לתקוע את הערבים. זאת נפש המדינה.

אבל לא לקפח שמאלנים. גם להם מגיעה מנה של "ענישה שקולה, מאוזנת ואנושית". וכך באותו יום ממש גזרה שופטת אחרת, הדסה נאור מבית משפט השלום בתל אביב, 3 חודשי מאסר על תנאי ו-3,000 שקל קנס (או לחילופין, 3 חודשי מאסר בפועל) על עדי וינטר. וינטר השתתפה ביוני 2007 בהפגנה של קואליציית ארגוני נשים בכיכר רבין נגד עסקת הטיעון עם משה קצב (עסקה שבוטלה מאוחר יותר). לאחר ההפגנה היא ופעילות אחרות חסמו לתנועה את רחוב אבן גבירול בתל אביב. השופטת כתבה: "משטר דמוקרטי אין משמעו, משטר אנרכי של הפקרת הרחוב להמונים, פורעי חוק, הפוגעים בסדר הציבורי, שבו איש הישר בעיניו יעשה."

דברים נכוחים. רק נשאלת השאלה: האם כך נוהגת המדינה בכל "פורעי החוק", ובפרט, בחוסמי הכבישים? הבה נפנה שוב למגזר שמתמחה בפעילות הזאת – המתנחלים. הנה מקבץ של אירועי חסימת כבישים מן השנים האחרונות: אחד, שניים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה. נדגיש שבכל המקרים האלה דובר על חסימת כבישים ולא כביש בודד (כמו במקרה של וינטר), לעתים קרובות תוך הבערת צמיגים. חלק מהכבישים היו עורקי תחבורה מרכזיים, דבר שיצר שיבושי תנועה קשים בהיקף נרחב. למעשה, כמעט כל מחאה ציבורית משמעותית בארץ גולשת בשלב זה או אחר לחסימת כבישים: העובדים הסוציאליים חסמו, עובדי הרשויות המקומיות חסמו, הסטודנטים חסמו.

באף אחד מהמקרים האלה לא נגזר עונש כה חמור. היו מעצרים אקראיים, שיחות הרתעה, וזהו. גם העונשים שנגזרו על מתנגדי ההתנתקות – בוטלו בחנינה גורפת באמצעות חקיקה מיוחדת.

איכשהו הדמוקרטיה הישראלית מרגישה חסונה מספיק כדי להכיל מחאה שלפעמים גולשת מהיתר ההפגנה הרשמי אל הכביש, שמבקשת לעורר את הציבור הישראלי מתרדמתו השגרתית באמצעות פגיעה בנקודה רגישה במקצת – פקקי תנועה. העניין הזה עובר כמעט תמיד ללא התערבות בית המשפט. נכון, בסוריה היו כבר יורים בהם. איזה כיף שאנחנו כל כך לא סוריה.

אז מה מייחד את עדי וינטר? היו מי שפירשו את הענישה הזאת כעוד הוכחה לשוביניזם של מערכת המשפט הישראלית. השוביניזם הזה לא צריך הוכחות, אבל המקרה של וינטר שונה. באופן גלוי, היא מיצבה את עצמה בקצה השמאלי של המפה הפוליטית, והגנה על האקט שלה במושגים של אי ציות אזרחי, תוך איזכור מפורש של משטר הכיבוש. הדברים שהיה לה לומר היו כנראה כל כך מסוכנים לאוזני הציבור, שהשופטת שללה ממנה את הזכות לשאת אותם בפומבי.

אה, כן. היה עוד מקרה אחד ובודד שבו יהודי נכנס לכלא על חסימת כביש בהפגנה. קראו לו יונתן פולק. I rest my case.

עד כאן, צורחת המדינה, עד כאן הגעתם לי. הצרחה בוקעת, באלף דרכים שונות, מהיכלי המשפט. ולעזאזל השוויון בפני החוק.

------------

* המקור: לא למות טיפש - הבלוג של עידן לנדו: www.idanlandau.com.