מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

בימת אורח -

חרם כן, לא, שחור, לבן

מאת יונתן צור*

איך צריכים לנהוג יוצרים בעלי מצפון מיוסר שעבודותיהם עשויות להיות מוחרמות ברחבי העולם? בעקבות הדיון בפורום היוצרים הדוקומנטריים על החרם האקדמי והתרבותי על ישראל

"החרם התרבותי והאקדמי כנגד ישראל תופס היום מקום מרכזי בשיח של אינטלקטואלים ויוצרים באירופה וארה"ב," נכתב בהזמנה לכנס של פורום היוצרים הדוקומנטריים הישראלי, בנוגע לחרם התרבותי והאקדמי על ישראל. "בעוד שמעבר לים העיסוק בעניין רק הולך וגובר, מדהים לגלות כמה מעט אנו – היוצרים בישראל –יודעים על החרם או מודעים אל מרכיביו והשפעותיו".

לכנס הוזמנו שלושה אורחים: פרופסור גבריאלה שלו, שגרירת ישראל באו"ם לשעבר; דויד שניוויס, המרכז את המאבק בחרם התרבותי ובחרם הכללי על ישראל במשרד החוץ; ויעל לרר, ממייסדות קבוצת ״בויקוט מבפנים״ התומכת בחרם, המבוקר לטענתה, נגד הממסד הישראלי. בהזמנה נכתב שהפאנל ינסה להביא בפני חברי הפורום תמונה מקיפה ככל שניתן על תופעת החרם.

הגעתי לכנס ישירות משדה התעופה, עת חזרתי מהצגת סרטי בפסטיבל סרטים בבוקרשט. חשבתי שבכנס יהיה מי שינסה לקדם את אג'נדת החרם בין היוצרים, שיתבקשו להתעלות מעל האינטרסים האישיים שלהם ולהחרים את עצמם. אני אישית הצגתי את סרטיי בעשרות פסטיבלים בשנים האחרונות, ויצא לי לנהל שיחות עם אנשי רוח, אינטלקטואלים ויוצרים ברחבי אירופה ושאר העולם. מעולם לא נתקלתי בסימן לחרם, והאמת שאפילו לא נתקלתי באיזו דעה אנטי ישראלית נחרצת.

בעיקר מפליא אותי תמיד לגלות עד כמה מעט יודעים אינטלקטואלים בעולם את פרטי הסכסוך שלנו. עוד יותר מפליא ללמוד שאת רובם מעסיקים עניינים עולמיים אחרים כמו גלובליזציה, איכות הסביבה, מהגרי העולם השלישי באירופה, פעילותה הצבאית הנמרצת של ארה"ב ברחבי העולם והגבול שלה עם מקסיקו, חוקיו החדשים של האיחוד האירופי והשלכותיהם על מדינות שכנות ועניינים רבים אחרים, הרבה יותר מהסכסוך הזקן שלנו.

הממשלה הנוכחית מפמפמת את הגישה בה העולם נחלק לשניים – אלו שבעדנו ואלו שנגדנו, כמו במשחק כדורגל. מטרתה הדיפלומטית העיקרית היא להעביר אנשים לקבוצה שלנו ולהוקיע את אלו שנגדנו. אתם פרו פלסטינים או ידידי ישראל? זו גישה שעל פניו מופנית החוצה אבל השפעותיה החברתיות בישראל ניכרות מאוד. היא מגבירה את החרדה הלאומית.

באופן מסורתי, ישראל נוהגת להזכיר לעולם את השואה. ברמה הפוליטית, כצפוי, נושא מורכב זה מקבל צביון ציני ואפילו גרוטסקי. אחד השיאים של תופעה זו התרחש בספטמבר 2009 כאשר נתניהו נופף במפת אושוויץ מעל דוכן האו"ם בתשובה לאחמדיניג'אד וזעק "בידי מפה של אושוויץ החתומה על-ידי הימלר עצמו, האם גם זה שקר?" אוי לאיוולת ולטעם הרע.

האם התכוון מר נתניהו לומר: "אחמדיניג'אד טוען שהשואה היא שקר ולכן רובכם מתחילים להשתכנע ולפקפק בלגיטימיות של מדינת ישראל. הנה, יש לי הוכחות!" האם סבור נתניהו שמנהיגי העולם יקנו את המשוואה הפשטנית לפיה אם הייתה שואה, אז ישראל צודקת במדיניותה. אך אם אתם סבורים שישראל אינה צודקת במדיניותה, סימן שאתם סבורים שלא היתה שואה?

אני לא חושב שנתניהו באמת סבור שמשוואה אומללה זו תשנה את תפיסתם של מנהיגי העולם לגבי ישראל. יותר סביר שכוונתו האומללה לא פחות הייתה לשדר את המסר הבא: "אנחנו מרגישים כל כך רדופים, שגם 65 שנה אחרי האירוע שהפך לסמל הרוע בתרבות האנושית, ראש ממשלה ישראלי נאלץ לעמוד על במת האו"ם ולחזק את ההיסטוריה בעזרת כמה ממצאים." נתניהו ודאי אמר לעצמו: "אצא קצת פתטי מהשטות הזאת, אבל לפחות מרוב מבוכה יעזבו אותנו בשקט לכמה זמן. חוץ מזה, בארץ מתים על הדברים האלה".

הציבור בישראל משווע באופן קליני לאמפתיה מהעולם. זו אחת הנוירוזות הקולקטיביות הדומיננטיות ביותר וסיבותיה ההיסטוריות מובנות. בעולם מודעים לכך היטב, ולכן נאום אובמה על חזון שתי המדינות נפתח בהבטחה ארוכה ומפורטת שהדוד סם לעולם יגן על ביטחונה וקיומה של ישראל. חלק זה בנאום נשמע כאילו הוא מכוון לילד בן שש. שוב ושוב חזר אובמה על דברי ההרגעה שלו לפני שהגיע לעיקר דבריו: חזון שתי המדינות.

תמרוני אינסוף

כמו רבים מהיוצרים, כך נדמה, הגעתי למפגש עם מחשבות סותרות לגבי החרם. מצד אחד, אני סבור שהדבר הדחוף ביותר למדינת ישראל הוא להגיע להסדר של שתי מדינות עם הפלסטינים. פרטיו של הסדר כזה ידועים כבר זמן רב לכל אדם פרגמאטי שמאמין בפתרון שתי המדינות. ברור לי גם, שהממשלה הנוכחית אינה חותרת להסדר כזה אלא מנסה למשוך זמן בתמרוני שחמט אין סופיים מול הצד הפלסטיני.

אני תומך בלחץ מבפנים ומבחוץ על השלטון בישראל להגיע להסדר. לפעמים אני אפילו תוהה, שמא מה שישראל צריכה זה מהלומה פוליטית עזה כמו חרם כללי, מקיף ככל האפשר, כדי לגרום לה לזוז? הרי בדרום אפריקה זה עבד.

אולי אנחנו צריכים כזה חרם שיהפוך אותנו לעניים כמו העזתים לכמה שנים? שלא נוכל אפילו לנסוע לחופשה בטורקיה מרוב שנהפוך עניים. שלא נוכל לשבת בבתי קפה, לקנות טלוויזיות, עניים באמת. נסבול כמה זמן, אבל הממשלה תהיה חייבת להגיע להסדר מתוך הישרדות בסיסית. יקומו שתי מדינות, החרם יתחלף בתמיכה עולמית, ואז נחזור לעצמנו. נחזור להיי-טק, לחופשות בחו"ל ונזכה שוב באירוויזיון.

מצד שני, חרם תרבותי ואקדמי הוא אמצעי משונה. הגבלת פעילותם של יוצרים ואקדמאים ישראלים באמצעות הרחקתם מזירה בין לאומית, תגרום להקטנת הביקורת הפנימית על השלטון בישראל, תוביל לתמונה צרה ופשטנית של המציאות בארץ, ואף תדיר חלק מהיוצרים מהעיסוק הסיזיפי אך החשוב בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אני גם שואל את עצמי האם חרם כלשהו יכול להוות אמצעי יעיל להשגת המטרה. אחרי הכל, ישראל היא דמוקרטיה (לפחות במובן זה שהציבור בה בוחר את מנהיגיו), וממשלה שתחתור בכנות להסכם תקום רק אם תיבחר על-ידי ציבור שמאמין או לפחות לא רואה אופציה אחרת מלבד פתרון שתי המדינות. חרם, מטבעו, מעורר עמדת מגננה שלא תוסיף קולות למצדדים בהסכם.

הציבור שתומך בפתרון שתי המדינות מתוך הבנה פרגמאטית עמוקה ומגובשת הוא לא גדול. להערכתי, לא גדול מ30%. הציבור שמצפונו מייסר אותו בשל הכיבוש ושחרד מהשחיקה המוסרית בישראל קטן אף יותר. ציבור המצביעים שלבסוף יכריעו את עמדתה של ישראל הוא רוב פסיבי של אנשים שאינם מתנגדים בתוקף לפתרון שתי המדינות אבל טוענים שאין עם מי לדבר במצב של אלימות, ובמצב של שקט שוכחים במהירות מדהימה שיש סכסוך ושמשהו צריך להיפתר. ציבור זה שרוי בתחושת רדיפה ומגננה מהעולם ואין ספק שחרמות לא יטו את דעתו לכיוון של פשרה.

קיוויתי, אם כן, שאנשי משרד החוץ והשגרירה באו"ם לשעבר יספקו תמונה בהירה יותר של מימדי החרם. לאכזבתי גיליתי שהם באו מצוידים במעט אינפורמציה קונקרטית ובהרבה רטוריקת הסברה מוכרת.

דוד שניוויס טען בראשית דבריו שכאיש משרד החוץ הוא אינו מייצג השקפה פוליטית כלשהי, אבל מיד הוסיף שתופעת החרם היא פרי עמלם של ארגונים איסלאמיסטים קיצוניים ולמעשה מי שקורא לחרם כזה או אחר על ישראל קורא להשמדתה. גם אם המחרימים טוענים, אמר שניוויס, שמטרתם היא להביא להכרה בזכויות הפלסטינים ולפתרון שתי המדינות במוצהר הם משקרים, שכן ארגונים אלו רוצים אותנו בים.

פרופ' גבריאלה שלו פתחה בדברי שבח ליוצרים המוכשרים שיושבים באולם, וטענה שאין להשוות בין משטר האפרטהייד שהיה בדרום אפריקה לכיבוש הישראלי בשטחים ולכן אין מקום לחרם על ישראל. טענה זו גרפה מחאות מהקהל ואורי רוזנווקס, שהנחה את הפורום באופן ראוי לציון, ביקש ממנה לא לחוות את דעתה האישית בסוגיות ערכיות כמו מה יותר גרוע, אפרטהייד או כיבוש, ולהתמקד בדיווח על מימדי החרם. בקשה זו בלבלה אותה מעט ונדמה היה שלא נותר לה הרבה להוסיף.

שלו הפטירה עוד משפט על היוצרים המוכשרים שוודאי לא יתנו יד להגבלת יצירתם שלהם. לבסוף שאלה אותה חברה מהקהל את השאלה הבאה: "תאמרי לי בבקשה, פרופ' שלו, מתוך הבנתך המקצועית, מה היתה מידת ההשפעה של החרם שהוטל על דרום אפריקה?" –"הייתה לו השפעה רבה ונוראית!" השיבה שלו בלי לחשוב פעמיים, "היא מוטטה את המדינה!" –"האם את מתכוונת שהיא הפילה את המשטר?" הקשתה אותה חברה, "כי דרום אפריקה חיה וקיימת." -"בוודאי!" ענתה שלו, וירדה מהבמה כשעל פניה הבעה מבולבלת.

בהמשך עלתה קריאה מקרב היושבים בקהל שהאיצה ביוצרים לא לתמוך בחרם על יצירתם, אך להחרים את המימון הממסדי של משרד החוץ בהפצת סרטיהם. לא להסכים, למשל, שמשרד החוץ יממן את כרטיסי הטיסה שלהם לפסטיבלים המקרינים את סרטיהם, לא להשתתף באירועים שמשרד החוץ מארגן. היו מי שטענו שמשרד החוץ משתמש ביוצרים וביצירתם כדי לייפות את פני המדינה, להציג את ישראל כחברה דמוקרטית וליבראלית שמקיימת חופש דיבור ועיתונות, בעוד שהמדינה ממשיכה את הכיבוש והדיכוי.

אני אישית לא מבין את הטענה הזאת, לפיה סרטים כמו סרטיהם של אבי מוגרבי או יואב שמיר אמנם אינם מייפים את פני המדינה, אבל התמיכה הממסדית בהם כן מייפה ואף שקרית. זה בעצם כמו לומר שתמיכה ממסדית בסרטים שמבקרים באופן נוקב את מדיניות השלטון היא אקט דמוקרטי, ליבראלי וסממן של חופש ביטוי ועיתונות – אבל מאחר שיש כיבוש ודיכוי, לא יכול להיות שהחברה דמוקרטית, ליבראלית ומקיימת חופש ביטוי ועיתונות. זה כמו לומר: "תפסיקו בבקשה עם המייצגים האלה שמייצרים לעולם בלגן בתמונה שרצוי שתהיה לו על ישראל."

מי שרוצה, מוזמן לגלות

העובדה היא שישראל היא אכן דמוקרטית, ליברלית במידה רבה ומקיימת חופש ביטוי ועיתונות, וגם בעת ובעונה אחת מפעילה כיבוש ודיכוי. האלמנטים האלו, באופן פלאי או לא פלאי, מתקיימים יחדיו. אני מודה שההכרה בכך מדכדכת.

זוהי הכרה מדכדכת מפני שהיא מצביעה על כך שאף אחד לא מסתיר שום דבר מהציבור בישראל. מי שרוצה יכול לדעת כמעט כל פרט על חייהם של הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי ועל ההשחתה וההידרדרות המוסרית בחברה הישראלית. אפשר לראות סרטים שעוסקים בזה, לקרוא ספרים שמתארים את זה, לקרוא מאמרים בעיתונים ובוודאי באינטרנט. הבעיה היא שזה לא עוזר. רוב האנשים לא מעוניינים להיחשף לדברים הללו ולא בגלל שהם רעים, פשוט כי הם חיים את חייהם בפסיביות רגילה למדי.

אין בישראל שלטון סותם פיות, שאם רק נפרוץ את מחסומיו האמת תצא לאור והוא ייפול. זה כמובן עושה את עבודתנו, היוצרים והעיתונאים שמצפונם מציק להם ושחרדים לעתיד מדינתם, קשה יותר. אנחנו צריכים על אף כל זאת להגיע לתודעת הציבור הפסיבי. לא מספיק להגדיר מי הוא האשם.

עליי לציין שאני משתמש בתמיכה ציבורית וממסדית להפקת סרטיי, וגם לצורך הפצתם בפסטיבלים בעולם. אני לא מרגיש שכספים אלו שייכים יותר למי שמחלק אותם מאשר לי או לכל אזרח במדינה. אני מודע היטב לכך שמשרד החוץ רואה בתרבות הישראלית חומר במסע היחצנות שלו. אבל כל עוד מסע יחצנות זה כולל סרטים המבקרים את המדינה בחופשיות, ברור לי שמה שהוא מבקש זה קודם כל למנוע דמוניזציה של ישראל, ובמניעת דמוניזציה של כל מקום ואתר אני מוכן להיות שותף.

כל עוד אנחנו מקבלים כספים ליצירת סרטים בלי התערבות ממסדית בתוכנם, סימן שבגופים הממסדיים שמחלקים אותם יושבים פקידים חופשיים למדי וטוב שכך. אני מקווה בכל ליבי שהפסיביות הציבורית לא תביא עלינו חרם כלכלי מקיף כמו זה שהוטל על דרום אפריקה, ושהאזרחים בישראל יתעשתו וייאלצו את מנהיגיהם לשבת אל שולחן המשא ומתן ולא לקום ממנו עד שבידיו הסכם שלום עם הפלסטינים. לגבי חרם תרבותי ואקדמי על ישראל, נדמה לי שהוא לא ישיג את מטרתו ולכן הוא מיותר לגמרי.

--------------

* המקור: אתר העוקץ, 21.07.2011

 

 

7/25/2011