הכיכר שבין האוהלים לבין ההון ושלטון

מאת עו"ד יעל אונגר

השבוע מצאתי את עצמי באחד מאותם מצבים שהנפש נקרעת. בהתראה קצרה הודיע לי זוג ידידים כי לא יוכל ללכת לקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות בתל אביב, והציע כי אקח את הכרטיסים ואהנה מערב תרבותי ונעים. חיש קל הסכמתי.

כיוון שהקדמתי להגיע להיכל התרבות, חציתי את הכיכר הסטרילית והמשונה שריצפו שם בדרך לשדרות רוטשילד – היישר אל לב מאהל הנאבקים על הדיור. היה חם ולח, קיץ תל אביבי אמיתי. בשדרה הכל געש: אנשים הכינו אוכל, חילקו בקבוקי שתייה; בפינת השדרה עמד רכב שידור של אחד מערוצי הטלוויזיה; באחד האוהלים הגדולים תידרך דובר את הנוכחים במה שקורה במאהלים אחרים ברחבי הארץ – זה מה שביקשו ממנו אנשים כאן, הסביר.

על העצים היה תלוי לוח זמנים למפגשי דיון הנערכים שם כל העת. במדרכות ליד חלפו אנשים שכלל לא היה ברור אם הם עוברי אורח או חלק מהמוחים, אך הם נראו כל כך שייכים. זוג שהוביל פעוט בעגלת ילדים נשא שלט מאולתר "אין לי בית בשבילו". הייתה שם באוויר תחושה של "אנחנו פה, ולא תזיזו אותנו".

הדקות עד הקונצרט נקפו מהר מדי, ושוב חציתי את הכיכר חסרת-החיים, הפעם בכיוון ההיכל. את הלחות והדביקות של ערב הקיץ ביולי 2011 החליף המזגן הגואל. אבל אז גם היכה בי הקור הנוסף שזרם שם. בקהל שסבב מעדנות באכסדראות היכל התרבות ראיתי לא מעט אנשי הון ושלטון. אנה ואנה הסתובבו שם עשירי הארץ – זו הייתה סדרה המיועדת למיטיבי-תשלום, מאוד מיטיבי-תשלום. מחיר הכרטיס למנויים יכול להגיע ל-350 ש"ח – לאדם. איכשהו היה לי ברור שהם הגיחו ממעמקי החניון החדש היישר אל האכסדרה הקרירה והנעימה – בלא שטרחו אף להעיף מבט על האנשים שנמצאים בסך הכל כמה עשרות מטרים מהם.

אם תרצו, זו תמצית העניין. ערב קודם, בינות לעשרות האלפים שגדשו את רחובות העיר החובקים את היכל התרבות, ראיתי את ישראל הצעירה מתקוממת סוף סוף נגד מי שאפילו לא טורחים להתעניין בה. אצלנו אמנם כיכר תחריר היא משהו די מנומס, שבדרך כלל צועד על פי הנחיות המשטרה, אבל עצם ההתכנסות ההמונית הזאת היא משום ציון דרך אצלנו. מתברר שגם לישראלי הצייתן, זה שמשלם מיסים, הולך למילואים, די קונפורמיסט בתפיסת העולם שלו – גם לו יש קווי לא-עוד.

אך האם אלו שהיו שם בהיכלה של התרבות, מקום שהוא בדרך כלל מעוזם של שועים-מטעם-עצמם וכאלו הבאים בעיקר לראות ולהיראות בחוגם – גם הוא נוצץ-מטעם-עצמו – כבר קולטים כי נפל דבר? ערב קודם אמר לי ידיד בעודנו דחוסים בחדווה בין המוני המפגינים בפינת אבן גבירול ושדרות שאול המלך, ממש בפינת ה"לונדון מיני סטור" – מאושרים על שאיננו יכולים לראות את קצוות טור-האדם הגועש – "אילו היינו ביוון, כל המסעדות האלו, שעכשיו אנשים יושבים בהם כאילו כלום לא קורה, היו סגורות בתריסי ברזל מפחד זעמם של המפגינים".

באותו שלב התנחשל לו גל שריקות בוז כלפי יושבי המגדלים שמתחתיהם צעדנו. לכולם היה ברור מי הרע בסיפור הזה. ושוב, אילו היינו ביוון...

הבעיה אינה במגורים במגדלים. הבעיה היא האטימות המוחלטת של דיירי-הגבהים, האמיתיים והמטפוריים כאחד. די נוח שם באוויר הפסגות של המעמד. כי אחרי ככלות הכל, מה אומרת לאלו השוכנים שם צעקת ההמונים "העם דורש צדק חברתי"? מן הסתם, הם בטוחים שאף אחד לא יצעק להם מתחת לחלונות ביתם "חירות, שוויון ואחווה". אז אולי עדיין לא צועקים להם, אבל מתחת לאף שלהם בהחלט כבר עושים זאת. אילו חצו את הכיכר המנוכרת היו מבינים זאת.

אבל, הרבה יותר נעים לבלות במחיצתם של אלבניז, דביסי, דה פאייה וראוול. ה"בולרו" של האחרון היה מדהים, והצלילים האחרונים לקראת הקרשנדו הלמו בעור התוף ובנשמה.

האם מישהו מיושבי האולם קלט את הברוטליות שהכניס ראוול במין סוג של זעקה טרם שהמנצח הרים את ידו בתנועה שסיימה באחת את היצירה הזאת, שהיא ממש לא ריקוד מנומס? מן הסתם, לא. מטאפורות טורדות-שלווה הן לא מסוג הדברים שבגללם באים לקונצרט בהיכל התרבות.

אבל כדאי שיזכרו משהו: קירות ההיכל אמנם אוטמים אותו לרעש חיצוני, אבל יש רעשים שחודרים לא רק דרך האוזניים. בישראל 2011 הבינו רבים מאוד, כי במובנים מסוימים לא ממש התרחקנו מהחלוקה המעמדית שגורמת להמונים בכל העולם לצאת לרחובות. מי שתורמים להרחבת הפערים החברתיים הם, בין השאר, מדושני העונג מן ההיכל. לכן, אם הם לא חצו את הכיכר בדרך אל המפגינים, כדאי שהמפגינים יתחילו לחצות את הכיכר בדרך אליהם.