מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

ימי הבסטיליה של נתניהו וחבר מרעיו

או

מה שקצת בהלה יכולה לעשות

מאת עו"ד יעל אונגר

אמנם, וחשוב להבין זאת כדי לא להיסחף, עדיין מוקדם לדעת מה תביא בכנפיה ההתקוממות האזרחית הנרחבת השוטפת בימים אלו את רחובותיה של מדינת ישראל. ערים גדולות כקטנות, כרכים צפופי ודחוסים וערי שדה נינוחות יותר, יישובים שלעיתים אף אינם בגדר מועצה מקומית – בכולם קמים מחנות אוהלים, בכולם מוצבים שלטי מחאה, ובכולם אומרים המפגינים והמוחים אותו הדבר: לא נסכים יותר שתרמסו אותנו. למשל, בכרזה שנתלתה במאהל שהתמקם בכיכר רמב"ם ברמת גן (המוּכרת יותר ככיכר אורדע) נכתב "לעם נמאס להיות למרמס".

כל זה גם מלמד, כי – בניגוד לְמה שניסו ומנסים ללא הצלחה לשתול במוחות הציבור אותם גורמים שביקשו לקטרג על ההתקוממות – המפגינים ממוקדים היטב ומציבים דרישות ברורות. הם מבינים בדיוק מה מציק להם, יותר נכון – מה העיק עליהם, עד שקמו ויצאו לרחובות. גם אם בתחילה היו ניסוחיהם פחות ממוקדים, כל זה השתנה די מהר. ולא בכדי.

בעיצומה של מחאת הקוטג' כתבתי כאן "יש משהו מעודד במהפכת-הקוטג' הנוכחית. מתברר שאי-אפשר לדרוך על הישראלים לגמרי. כמו כל חומר בעולם, גם להם יש נקודת שבירה. וגם אם רובם אינם חושבים על הקוטג' כעל משל למצב החברתי, סביר שזה בעצם מה שמניע אותם. לפחות במידת מה נמאס להם שרומסים אותם ואת עתיד ילדיהם. כעת נשאר לראות אם כתוצאה מכך תהיה לנו כיכר-קוטג' סמלית".

וזה המקום שבו אני שמחה להודות בטעותי. הניסוח הזה, בסך הכל לפני 6 שבועות, היה זהיר למדי. הרי ידוע למי ניתנה הנבואה. והנה, לא כיכר אחת ולא רק קוטג'. כיכרות, הפגנות, מחאות – לא רק בגלל יוקר מוצרי המזון הבסיסיים, אלא מפני שלא נותנים לנו לחיות בארץ הזאת כאנשים בעלי כבוד, מפני שנכון להיום לא צריך להיות נביא או כלכלן דגול כדי לדעת שגוזלים כאן גם את עתידם של הדורות הבאים. כי כשאין ממה לשלם עבור שכר דירה או משכנתא או אוכל, אין ממה לחסוך עבור ילדינו ונכדינו. את זה – כפי שאנו רואים ושומעים כעת ללא הרף – מבינים היטב עשרות ומאות אלפי בני אדם בישראל.

 

 

בעיקר הם מבינים, כי להם באמת כבר אין מה להפסיד. שכן, את מה בדיוק יפסידו – את הדירה שאין להם והם אינם יכולים לשכור; את ירושת הוריהם המתבגרים – ההולכים ומתרוששים בעצמם בין צורכיהם הגוברים כאנשים בגיל השלישי והרביעי לבין תמיכה בילדיהם ובנכדיהם; או את השכלת ילדיהם – שפעם היתה מקור לתקווה כי זה יהיה המפתח המרכזי לשיפור ההכנסות?

בתחושות מעין אלו אין חדש. כך, נראה לי, חשו כל אותם צרפתים מדוכאים לפני 222 שנים, בקיץ 1789. כן, גם זה היה בחודש יולי. מהפכות אכן קורות בקיץ. אולי אלו החום והלחות ומה שהם מביאים עימם (פאריס בסוף המאה ה-18 הייתה מקום מזוהם ומצחין להחריד), אולי זה הזמן שמוחו של האדם אינו מסוגל לסבול יותר עודף גירויים ותסכולים. כך או אחרת, ביולי 2011 התברר שכאשר לוחץ, האנשים מגיעים מהר יותר לאותה נקודת שבירה.

נכון, אצלנו איש עוד לא הובל לגיליוטינה. אבל המערפת הסמלית כבר כאן: מנכ"ל האוצר התפטר, ראש הממשלה מתנהג כמי שעושה במכנסיים מרוב בהלה, ואנשי האוצר מסחררים באוויר סחרירי-מיליארדים. נכון גם, שדי סביר שהמפגינים לא יסתערו על משרדי ההוצאה לפועל וישרפו תיקי חייבים, כמין אנלוגיה לשחרור אותם מעט אומללים שעוד איכלסו את הבסטיליה בצרפת, זו שהפכה לסמל המהפכה הצרפתית, וגם לא יבדקו מי ומי באצילים לפי המבטא, הלבוש או דגם המכונית שבחנייה (לגבי המגדלים אין צורך לבדוק; ידוע כמה זה עלה למי שגר שם). אבל, ההבחנה כבר כאן במלוא עוזה – ומזה בדיוק פוחדים מי ששמו עצמם למלכים הבלתי-מוכתרים של מדינת ישראל.

כי בניגוד לאזרחים המתקוממים כעת, להם בהחלט יש מה להפסיד. בראש ובראשונה הם עלולים להפסיד את השלווה הכמעט מוחלטת שממנה נהנו שנים כה רבות בחסות נתניהו והמדיניות הכלכלית הדרוויניסטית שלו. הם גם עלולים למצוא את עצמם, במקום במעמד של יקירי העם או לפחות חלק ממוסדותיו, כמצורעים זה מקרוב, שאף אחד לא רוצה להיראות בקרבתם שמא ידבק בו משהו מן הרבב שסוף סוף נחשף בקול גדול וברור באור השמש העזה. הם גם עלולים להפסיד את אחיזת-הצבת בכל פינה של המשק הישראלי אשר איפשרה להם עד כה לחיות על חשבון הכלל חיי מותרות, פאר וניקור עיניים במופגן.

אז פלא שהטייקונים וסתם עשירים מופלגים פתאום נעשים "חברתיים"? פלא שכל אלה פתאום נזכרו ב"עם" ובצרכיו? כעת, כשהמחאה כבר ניצבת על סף דלתם, מעשית ומטפורית, גם הם מבינים שבמצב הזה, עדיף להיות במחנה שמצטלם היטב. אולי כך הם יהיו פחות מצורעים ושנואים. אין כמו קצת בהלה כדי לשפר את התנהגותם של מורמים-מעם מטעם עצמם.

על השפעתה של "מאדאם גיליוטין", כפי שכונה המכשיר המזוויע הזה, ניתן ללמוד גם מכך, שכל המפלגות גילו פתאום שבשנים האחרונות (רק האחרונות?) הן לא היו מספיק "חברתיות". אפילו ש"ס – בניסיון נואש להציל משהו מצאן מרעיתה שזנחה בגלוי – ניסתה "ללכלך" על מנהיגי המחאה בטענה שהם "צפונבונים". הרבה בהלה מהדהדת באמירה המטומטמת הזאת, במיוחד בשלב שבו כבר ברור כי המחאה חוצה את כיווני רוחות השמיים, מקצועות, מקומות מגורים, גילים, רמות הכנסה, ומה לא.

מעניין אם בשלב הזה מצליחים חלק מהמבוהלים הללו להבין, כי כל מה שקורה כעת הוא תולדה ישירה של מעשה ידיהם. הרי נתניהו ושותפיו-לדרך מובילים את המדיניות החברתית-כלכלית הזאת כבר שנים רבות. אחד משיאיה היה בעת כהונתו כשר אוצר, החל משנת 2006: אז חזינו במערפת שירדה על כל דבר שרק נדף ממנו ריח של חמלה, תמיכה בחלש ובנזקק בחברה, או הכרה פשוטה במחויבותה של מדינה לרווחת אזרחיה. מי לא נפל קורבן למדיניות המרושעת הזאת? מקבלי קצבאות מן המוסד לביטוח לאומי, אמהות חד-הוריות, קשישים, עולים חדשים, ולמעשה, כל אזרחי ישראל שאז עוד לא הבינו אל איזה מורָד תלול דוחפים אותם נתניהו, עושי דברו, ושותפיו הגלויים והסמויים.

כעת, כשהבינו זאת האזרחים, והם אינם מוכנים לכך יותר, כדאי שכולנו ניזכר בפסוק התנ"כי הכל כך קולע מסֵפֶר  הושע (פרק ח, פסוק 7): כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצוֹרוּ. ולהשלמת העניין, ציטוט מספר תהילים (פרק פג, פסוק 16): תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֵךָ וּבְסוּפָתְךָ תְּבַהֲלֵם. נראה שאת זה מבינים – מתוך בהלתם – גם הגרועים בחסידי הנתנייניזם.

 

8/1/2011