רעב הוא פשע נגד האנושות

בעולם המודרני הרעב איננו גזרת-הגורל. אם כן, מדוע כל כך הרבה סומאלים מתים עדיין מרעב ?

כאשר זמן רב מונעים מזון מהגוף האדם, הרעב מתחיל לפרק את רקמות השרירים של הגוף כדי לאפשר לאברים החיוניים להמשיך לתפקד. שלשולים ופריחה על העור הם סימפטומים תכופים; כמו כן גם אינפקציות, פטריות ועוד.

ככל שהקיבה מתנוונת, תחושת הרעב הולכת וקטנה ואז מופיעה תופעת התרדמת. כל תנועה של הגוף הופכת לעינוי. בסוף, התייבשות הגוף היא שגורמת למוות. תחושת הצמא ויכולת הגוף לקלוט נוזלים הולכים ופוחתים בצורה רדיקלית אצל אדם שהולך וגווע מרעב.

אלפי סומאלים כבר חוו קץ טרגי זה. סביר מאוד להניח, שזה יהיה גורלם של רבבות סומאלים נוספים בחודשים הקרובים. לפי הנתונים שבידי תוכנית המזון העולמית של האו"ם (World Food Programme–WFP), הרעב שמכה בסומאליה נוגע ל-3,7 מיליון בני אדם. להערכת מומחים בסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי (Usaid), בחודש אוגוסט השנה, מידי יום, עלולים למות 2,500 בני אדם מרעב בדרום סומאליה.

עדיף טיפול מונע מאשר לרפא

ככל שהמוות הנגרם מרעב הוא מזוויע, הוא גם אחת מצורות המוות הפשוטות שניתן למנוע – די לספק מזון לגוף כדי לגבור על המוות. בצורת, דרכים משובשות, עוני - אם כל אלה הם הגורמים המחמירים את תוצאות הרעב, אספקת מזון לאדם הרעב היא עדיין הפתרון הסביר ביותר. מכאן, שאנשים המתים כתוצאה מרעב בעולם המודרני, מותם הוא כמעט תמיד תוצאה מצעדים מכוונים מצד רשויות השלטון.

מכאן שרעב המוני הוא פשע נגד האנושות. ולכן, יש להעמיד לדין את המנהיגים האחראים לרעב בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי (International Criminal Court – CPI).

בעבר, מקרי רעב נגרמו לרוב כתוצאה מהתמוטטות ייצור המזון המקומי, מאמצעים מוגבלים ומתשתית בלתי ראויה להובלת מזון. אך, ככל שהתפתחו התשתיות והשווקים, גם אם היבולים המקומיים החלשים החריפו את המצב - הם לא יכלו לגרום לרעב הגורם למוות. כלכלנים ידועים הוכיחו שבהודו הרעב בימי שלום נעלם בדיוק בשנת 1919 כאשר רשת מסילות הברזל הגיעה למקומות המרוחקים ביותר בתת-היבשת.

היעדר תשתיות ממשיך להוות המכשול שאינו מאפשר להתגבר על הרעב בהרבה אזורים בעולם. מחקרים שעסקו במקרי רעב מודרניים מראים שלחיות סמוך לצומת דרכים מגדיל באופן ניכר את הסיכויים לשרוד. בהווה - בהשוואה למצב ששרר לפני חמישים שנה -  מספר הדרכים ומסילות הברזל גדל  בעולם. מכאן, שלארגונים הבינלאומיים אשר ייעודם הוא לסייע לאנשים בעיתות רעב עומדת היכולת לספק מזון לאלה הזקוקים לו אפילו אם הם חיים באזורים מבודדים.

מדוע סובלים אנשים עדיין מרעב?

הסיוע ההומניטארי הממומן על ידי הנדבנים העיקריים הגיע בשנת 1990 למיליארד דולר ואילו בשנת 2008 הוא הגיע ל-9 מיליארד דולר. למרות הכשלים הידועים בשיטת הסיוע ההומניטארי, גובהו ומימדיו מספיקים דיים כדי לבער את המוות הנגרם מרעב באותם האזורים שמאפשרים לסיוע ההומניטארי לפעול.

בזכות המונדיאליזציה, שיפור התשתיות וכושר פעילותם של הגופים הבינלאומיים כמו תוכנית המזון העולמית – WFP – התמעטו מקרי הרעב בשלושים השנים האחרונות. מאז 1984, הרעב בסומאליה הוא מקרה הרעב ראשון בעולם עליו הכריז רשמית האו"ם.

מאחר שהכרזה על רעב היא בתחום אחריותה של ממשלה (תנאי שהאו"ם ויתר עליו במקרה של סומאליה), הנתונים הרשמיים על מימדי הרעב רחוקים מלשקף את המציאות: במחצית השנייה של שנות 1990 בצפון קוריאה מתו מרעב בין 600,00 ל-1 מיליון בני אדם. סודאן תחת שלטונו של הגנרל עומר אלבשיר, וזימבבווה תחת שלטונו של רובר מוגבה, הן שתי מדינות שסבלו רעב. אך בדרך כלל, בשנים האחרונות קטנו מימדי הרעב בעולם.

להערכת מדען מאוניברסיטת ניו-יורק, בין השנים 1990 ו-2005, בממוצע, פחות מ-0.3% מהאוכלוסייה באפריקה נפגעת מרעב מידי שנה.

אם כך, מדוע עדיין סובלים מרעב? כפי שהוכיח זאת אחד המדענים, מקרים של רעב מתפתחים לעתים רחוקות בחברות דמוקרטיות ואפילו חופשיות יחסית. בפועל, על הרעב התגברו בארצות בהן שליטיהן גילו עניין מינימאלי ברווחת אזרחיהם.

בזכות פיתוחם של שווקים ושיפור הסיוע הבינלאומי, הרעב איננו קשור בלבדית לממשל פאסיבי או חלש לחלוטין. כדי לגרום למוות כתוצאה מרעב בקנה מידה רחב, השלטון חייב לקבל בכוונת תחילה החלטות להשגת מטרה זו. הוא חייב בצורה פעילה להפעיל סמכות שמטרתה היא ליטול את המזון מידי היצרנים הזקוקים לו ולמנוע סיוע מזון לרעבים.

קחו לדוגמה את הרעב הגדול ששרר בסין בשנת 1959. אם מבקשים שמאו טסה טונג ייהנה מהספק, אפשר לטעון שהקטסטרופה היתה תוצאה של הזנחה פושעת ואידיאולוגיה שייחסה ערך מועט לחיי הפרט, ולאו דווקא מתוך כוונה  ישירה ומכוונת לרצוח מיליוני בני אדם. 

האחריות לקטסטרופה בסין נופלת על מאו. כלכלנים גילו שאזורים בסין בהם ייצרו יותר מוצרי מזון לנפש, בשנות הרעב דווקא אזורים אלה הם שסבלו משעורי תמותה גבוהים מאוד. הממונים על התכנון המרכזי הפקיעו יותר מדי מזון באזורים בהם הוא היה נחוץ ביותר.

אם הבצורת גרמה לרעב באתיופיה בשנת 1984, הרעב החמיר כתוצאה ממדיניות הממשלה שהתבטאה בקולקטיביזציה בכפייה, בהחרמת יבולי חיטה ובהטלת מיסוי גבוה. במחוזות שסבלו הכי הרבה מהרעב, וולו, טיגריי ואריתריאה (היום מדינה עצמאית) - פעלו תנועות בדלניות. מחוזות אלו היו קורבנות של מדיניות מכוונת שהשתמשה ברעב ככלי מלחמה.

בסומאליה הרעב מכוון

סומאליה סובלת מרעב המוני. תחום השפעתה של ממשלת סומאליה בקושי עובר את רדיוס עיר הבירה. סומאליה סובלת מבצורת הנמשכת מזה זמן רב, מעוני, ממאגרי מזון מוגבלים, מאמצעים לוגיסטיים דלים המקשים על יבוא מזון,  מהרס כמעט מוחלט של תשתיות שנגרם כתוצאה מעשרים שנות מלחמת אזרחים. התוצאה: באזורים מסוימים, המחירים של הדגנים הם גבוהים פי 2 ו-3 מרמתם בשנת 2010.

אחד מראשי USAID ציין לאחרונה "שלתושבים בסומאליה לא היתה עבודה של ממש שאפשרה להם להשתכר די כסף כדי לרכוש מזון מיובא. הבקר הלך ומת. משמעות הדבר שהמגדלים אינם מצליחים למכור בהמות כדי לרכוש מזון". הדובר הציג בעיה נוספת, "איננו מצליחים להגיע עם הסיוע ההומניטארי לאזורים הסובלים רעב". שעה ששוררת בצורת באתיופיה ובקניה השכנות, "הרעב נעצר בגבול הסומאלי".

כדי לדייק, מהרעב סובלים בעיקר האזורים הנמצאים בשליטת קבוצות השבאב, הקשורים עם ארגון אלקעידה. כנופיות השבאב מונעות את מעברן של שיירות של סיוע הומניטארי לשטחים שבשליטתן. בניגוד להצהרות קודמות לפיהן ארגונים הומניטאריים מסוימים יהיו רשאים לבוא לעזרת קורבנות הבצורת, דובר של השבאב הכריז שהדיווחים על הרעב אינם אלא "תעמולה גרידא" ולכן נאסרה פעילותם של ארגונים הומניטאריים שלטענתם הם "פוליטיים".

גם אם האחראים בשבאב היו מאפשרים מחדש לארגונים לא-ממשלתיים גדולים (הצלב האדום נהנה מפתיחות מסוימת), יהיה זה מובן אם ארגונים אלה יהססו לפעול מחדש באזור בו נהרגו 42 עובדים הומניטאריים בשנים 2008 ו-2009.

זוכרים בוודאי שהמעורבות האמריקאית בסומאליה בימי הנשיא ג'ורג' בוש (האב) אשר הסתיימה בקרב מוגדישו (1993) - החלה בצורת משלחת הומניטארית של סיוע במזון. אפשר לשאול מה תהיה התגובה של איזה נער עם אצבע עצבנית על ההדק כאשר ממולו יופיע רכב טויוטה לנד קרוזר הנושא את סמל האו"ם שהוצג בפניו כשליח השטן. אפשר גם לשאול מה תהיה תגובת הנדבנים כאשר כמה מכלי הרכב לנד קרוזר שסופקו על ידם חצי שנה לפני כן יופיעו מחדש בשטח, אך הפעם על גגותיהם יוצבו מכונות ירייה שיירו על חיילי האו"ם במוגדישו.

אם מנהיגים הם שגורמים במכוון רעב המוני, מה אמורה להיות תגובת הקהילייה הבינלאומית? במאמר שהתפרסם בשנת 2003 ב-American Journal of International Law כתב אחד הפרקליטים כי אפשר להתייחס לרעב כפשע נגד האנושות.

גורמים באירופה קבעו תקדים בהגדירם כפשע נגד האנושות את הרעב ששרר באוקראינה ב-1932 בעקבות החלטת ממשלת סטלין להחרים מלאים של חיטה, החרמה  שגרמה לרעב בקנה מידה גדול.

כל מקרי הרעב האחרונים מתאימים לתיאור הזה. מכאן המחשבה שבית הדין הפלילי הבינלאומי ה-CPI חייב  לאמץ בצורה שיטתית את הפרקטיקה של הוצאת פקודות מעצר נגד שליטים של אזורים או ארצות בהם שורר רעב המוני.

בעולם המודרני, מחסור במוצרי מזון גורם למקרים של רעב כללי רק במקומות בהם שולטים פושעים או מטורפים. הארגונים ההומניטאריים המנסים להגיש סיוע מוצאים את עצמם בתוך ביצה מוסרית המחייבת אותם לנהל משא ומתן עם אותם האנשים האחראים לקטסטרופה. זה מסבך את התגובה הבינלאומית נוכח הפשעים הגורמים לרעב.

קחו לדוגמא את סודאן תחת שלטונו של אלבשיר: ב-2009, על בסיס עובדות שהוכיחו כי בדרפור בוצעו פשעים נגד האנושות, ה-CPI הוציא צו מעצר נגדו. בזמנו, מומחים הזהירו שצו מעצר זה סיבך מאוד את השיחות שנוהלו עם אלבשיר כדי להבטיח הגעת סיוע הומניטארי לאזור הזה.

במקרה של השבאב בסומאליה דאגות מסוג זה מטרידות פחות. הסיבה לכך פשוטה: השבאב  מוגדר ארגון טרוריסטי, ומפקדיו הבכירים מהווים מטרה לגיטימית לחיסול באמצעות מזל"טים. נראה שבמקרה הזה לקהילייה הבינלאומית אין הרבה מה להפסיד.

זה הזמן המתאים ליצירת תקדים על פיו מועצת הביטחון של האו"ם תוכל לפעול להעמדת מנהיגי השבאב לדין בפני ה-CPI בגין ביצוע פשעים נגד האנושות בשל הרעב ההמוני אותו הם כופים באזורי דרום סומאליה. בכך ייקבע שבעיני הקהילייה הבינלאומית רעב אינו פעולה שאלוהים אחראי לה, אלא הוא פעולה שמטרתה היא להמית.

צ'רלס קני