בריטניה: מקור המחאה האלימה

בפערים הסוציאליים*

אפשר לנתח את גל המחאה האלים העובר על ערי בריטניה, כמו לונדון, ברמינגהם, מנצ'סטר, בריסטול, לייצ'סטר, בקונטכסט של פעולות המחאה שאירעו מאז שנת 1958 כאשר רובע נוטינג היל (מערב לונדון) היווה זירת הפגנות המחאה הגדולות הראשונות בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה.

הזהות הגזעית של מרק דוגאן (Mark Duggan), בן 29 ואב לארבעה ילדים, שנורה למוות  בידי המשטרה ביום חמישי ה-4 באוגוסט 2011, לא עוררה שום ויכוח. כמה מהרבעים הרב-אתניים בהם פרצו הפגנות מחאה מאז 1980 לא נפגעו יותר מאשר רבעים אחרים. בעיר ברדפורד שלהטה ב-1995, ועוד יותר ב-2001, נותרה לעת עתה שקטה. צילומי המפגינים המתפרסמים בעיתונות השמרנית מתוך כוונה  שניתן יהיה לזהותם ולבוז להם (name and shame), מראים את פניהם של לבנים, של שחורים ושל אסיאתים. אין כאן שום דבר יוצא דופן.

אם בעבר, הודבקה ל"מהומות" תווית גזעית, נראה שזיהוין בתור שכאלו אינו עומד במבחן בדיקה קפדנית של העובדות: בעקבות המהומות של שנת 1981, רק כשליש מהאנשים שנעצרו נמנו עם המיעוטים האתניים. ואף-על-פי-כן, בזיכרון הלאומי, שמותיהם של הרבעים בריקסטון (דרום לונדון), טוכסטט (ליברפול) או מוס סייד (מנצ'סטר) נתנו אינדיקציה ברורה אשר לזהות הגזעית של המשתתפים במהומות. הביטוי האנגלי "מהומות גזעיות" (race riots) הוא מאוד in   בעיתונות הבריטית, הוא זה שמבטיח כי העיתון ייחטף בדוכנים.

ובכן, רק במהומות בסאות'הול (ואסט אנד בלונדון, 1981) או בלוזלס (ברמינגהם, 2005), העימות היה בין שתי קבוצות אתניות שונות. יהיו מי שיתפתו להתייחס לאירועים בברדפורד (2001) כאל מהומות גזעיות, ואכן למעלה מ-90% מהאנשים שנעצרו היו צעירים מוסלמים ממוצא פקיסטאני שהתעמתו עם שוטרים שרובם המכריע היו לבנים.

האירועים האלימים בעיר ברדפורד (2001), החמורים ביותר מאז בריקסטון (1981), הצביעו על פשיטת רגל אותה גישה ששמה את עיקר הדגש על הבטחת הביטחון ברבעים העממיים והמקופחים בתוך עיר גדולה. במהלך יממה אחת, כל המאמצים של מפקדי המשטרה להדק את הלחץ על התושבים נכשלו. עם פרוץ מעשי האלימות, נשלחו לברדפורד תגבורות של יחידות משטרה שלא הכירו את תנאי השטח ולא את הרכב האוכלוסייה שחיתה שם. בחינת הסיבות שהועלו בידי פוליטיקאים ומחברי מאמרים ראשיים בתקשורת, מימין כמו משמאל, מצביעה על הכוונה להצדיק את מה שהוגדר כהתנהגות פושעת ואף אובדנית של "האספסוף" (thugs), במגמה לצייר ברית תיאורטית בין סוציולוגים למתפרעים, כאשר הראשונים ממלאים את התפקיד של השוטים המועילים לשניים.

זה מזכיר עד כמה ראש ממשלת בריטניה דאז, מרגרט טאצ'ר, אשר ב-1981, עוד טרם נתקבלה ההחלטה להזמין דו"ח על האירועים מהלורד לסלי ג'ורג' סקרמאן (Leslie George Scarman) - סירבה לשמוע כל הסבר על הסיבות שגרמו למהומות בבריקסטון. הדבר החשוב היחידי שעניין אותה, היה לדכא בתקיפות את המשתתפים במהומות. נראה שגישה זו של טאצ'ר היא גם גישתו של ראש הממשלה הנוכחי, דיוויד קמרון.

בתווך שבין שתי דמויות אלו של השמרנות הבריטית, ראש ממשלת הלייבור אנטוני בלייר התחייב בצורה ברורה להמשכיות אידיאולוגית. כבר ב-1993 הוא פרסם מאמר-דעה במגזין הבריטי "דה ניו סטייטסמן" (The New Statesman) תחת הכותרת, "מדוע הביטחון היא עניין סוציאליסטי". בלייר דחה את מה שהגדיר כנוסחת-פלא לאפס סובלנות לייבוריסטית: "להיות קשוח עם הפשיעה, להיות קשוח עם גורמי הפשיעה" (Tough on crime, tough on the causes of crime). סיסמה נפוצה זו מסכמת מקצת הגישה של "אפס הסובלנות" אצל מנהיגי הניו-לייבור. גישה זו מפגינה, מחד גיסא, חוסר רחמים כלפי תופעות של פשיעה, התנהגות אלימה, עבריינות, התנהגות "אנטי-סוציאלית" המידרדרת לפשע; ומאידך גיסא, היא מתעלמת מהגורמים לתופעות אלו.   בבואו לנתח את גישה זו של אפס הסובלנות בצרפת, אחד החוקרים ציין את ההתעלמות מגורמים כמו חוסר ביטחון כלכלי, אבטלה, אפליה, משפחות הרוסות, המסבירים, ולוּ באופן חלקי, התפרצויות אלימוֹת.

זה בדיוק מה שקרה בטוטנהאם או בהאקני. ברובע האקני, קריאתה להרגעת הרוחות של הסבתא השחורה פולין פירס (Pauline Pearce), שגם ילדיה סבלו מאלימות הכנופיות,  זכתה להדים נרחבים באתרים החברתיים, אפילו בעיתון Sun. פירס (ראו צילום מצורף) אומנם  הסתייגה מהאלימות, אך בקריאתה היא הדגישה, "הצעירים זקוקים למשהו, למרכז קהילתי כדי שידעו מה מקומם בחברה. הם נתקלים בהפרדה גזעית וסוציאלית, וכך נוצרות הכנופיות".

הן בבריטניה והן בצרפת, מעבר לניגודים הידועים והפשטנים הקיימים בין שני מודלים של אינטגרציה, הפערים העצומים בעושר שהמשבר הכלכלי חשף אותם לאור היום ונסיגת מדינת-הרווחה עד לכמעט גסיסתה - הופכים בלי ספק את תופעות האלימות האורבאנית לבלתי נמנעות והחוזרות על עצמן.  כמו ברובע קלישי סו-בואה (צרפת) וכמו בטוטנהאם (בריטניה), תופעות האלימות האורבאנית אינן נושאות מסר פוליטי ברור. סגירת מספר גדול של מרכזי נוער (Youth Centres) בבריטניה מטעמים של חסכון תקציבי הגביר את ההתפרצויות האלימות בהן צעירים הולכים לחפש כסף קל במקומות בהם הוא מצוי בשפע. בגרסתו הבריטית הוא מתבטא בפנים רעולים, באלימות ובמימוש השיטה לפיה אין חייבים לשלם non si paga, non si paga !) ), ברוח המחזה של הדרמטורג וחתן פרס נובל האיטלקי דריו פו (Dario Fo), דהיינו בחנויות תכשיטים, במרכולים ובבתי מסחר זעירים. הבעלים של בתי המסחר הזעירים, שהם לרוב בני מיעוטים אתניים, נאלצים לעתים לפנות לאסטרטגיה של הגנה-עצמית בשל הקיצוצים התקציביים הפוגעים גם באלו של המשטרה.

----------

* על בסיס מאמר שפרסם אוליבייה אסטב (Olivier Esteves), מרצה באוניברסיטת ליל בצרפת בתחום תולדות בריטניה.