הפגנות המחאה בבצפון, בדרום ובמרכז

למעלה מ-70 אלף בני אדם השתתפו בשבת 13.8.2011 בהפגנות וצעדות שהתקיימו בכ-20 מוקדים ברחבי הארץ. שלושת המוקדים הגדולים היו חיפה, שם צעדו כ-25 אלף יהודים וערבים משכונת קריית אליעזר למושבה הגרמנית, באר שבע עם מספר מפגינים דומה, בצומת מרכז הנגב ועפולה עם כ-15 אלף בני אדם שהתכנסו בכיכר העצמאות בעיר. אלפים רבים נוספים הפגינו גם בנהריה, ראש פינה, נצרת, נתניה, פתח תקווה, הוד השרון, רמת השרון, ראשון לציון, מודיעין, בית שמש, בית שאן, אשקלון, דימונה ואילת.

* בהפגנה הגדולה בחיפה נאמו נציגים מארבעת המאהלים בעיר (מרכז הכרמל, קריית אליעזר, ואדי ניסנאס והדר), והופיעו דניאל סולומון, חמי רודנר ולהקת מוניקה סקס. הסופר סמי מיכאל נשא דברים בשפות עברית וערבית. "קשה להיות אופטימי בגיל 85, אבל הדור הצעיר היום גורם לי להיות כזה", הוא אמר והציע להקים ליד ביתו של כל חבר כנסת אוהל, ליד ביתו של כל שר עשרה אוהלים, אבל ליד הבית של ביבי נתניהו המליץ לא להקים אוהל בכלל כי הוא ממילא מנותק מהעם.

* בבאר שבע התקיימה עצרת המחאה תחת הכותרת "מדרום תצא הבשורה" ובה הופיעו אחינועם ניני, שנשאה נאום מרגש, קובי אוז, הדג נחש ומרגלית צנעני שספגה לא מעט קריאות בוז בשל דבריה הבוטים נגד מארגני המחאה לפני כשבועיים.

ההפגנה בבאר שבע (13.8.2011)

* בעפולה הופיעו בעצרת המחאה מוקי, יובל בנאי, קרן פלס, שירי מימון ושמעון בוסקילה, וכמו כן נאם בה יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי שפנה לראש הממשלה ואמר כי על נתניהו לעשות "פניית פרסה כלכלית-חברתית". שמולי ציין כי הסטודנטים מוכנים להידברות לצד המשך המחאה, והזכיר כי המועד לצעדת המיליון (3 בספטמבר) כבר נקבע. "אנו נלחמים על הדברים הבסיסיים ביותר, ולכן שיטפון כלכלי מאמריקה או סופה מזרח תיכונית חזקה לא יוכלו לבדם לעצור את עשרות ההוריקנים העולים מערי ישראל, אמר שמולי. "אם נקרא למילואים, אני וחבריי הסטודנטים נלך – אין בכך ספק כלל, השאלה אדוני ראש הממשלה אם משם יהיה לנו כבר טעם לחזור לכאן".

עמית יולזרי - www.j14.org.il

* בהפגנה ביפו השתתפו תושבים יהודים וערבים. ראו סרטון של ישראל פוטרמן:

http://youtu.be/qT7RkhwOqQs

* פועלי מפעל "פרי גליל" בחצור הגלילית הפגינו ביום א' (14.7.2011) אחר הצהריים בכניסה למועצה המקומית, במחאה על החלטת הנהלת המפעל לפטר 58 מהם. העובדים צעדו מהמפעל לכיוון כביש 90, יחד עם קרוב ל-500 מפגינים שהגיעו ממאהלי המחאה מקרית שמונה, חיפה ותל-אביב.

* מאמר מומלץ:

שוכחים את המגזר הערבי: "אי אפשר לעשות צדק חברתי בלי 20% מהציבור" –

TheMarker (11.8.2011 - מאת אורן מג'ר /  www.themarker.com/news/israel2021/1.681318

*

להעלות את הפריפריה על המפה!

ראיון עם פרופ' דני גוטוויין

פרופסור דני גוטוויין מאוניברסיטת חיפה, חבר בצוות "לו הייתי רוטשילד" המייעץ למנהיגי המחאה בהתנהלותה מול ועדת טרכטנברג, מסביר את החשיבות שביציאה לפריפריה.   

פרופסור גוטוויין, באיזה שלב נמצאת כעת המחאה ולאן מועדות פניה לדעתך?

 לאחר שהקיפה את מעמד הביניים הגיעה המחאה לשעת מבחן שטמונה בפריפריה: האם תרכוש לגיטימיות בקרב השכבות המוחלשות? רק על ידי חיבור כזה תהפוך ממאבק סקטוריאלי, גם אם צודק מבחינה כלכלית, למאבק כל ישראלי, בעל תוקף בסיס מוסרי, במשטר ההפרטה – שפוגע קודם כל במעמדות הנמוכים.

כיצד מתרחש בפועל התהליך הזה?

 בין 2000 ל-2006 היגרו מהצפון ומהדרום 53 אלף איש – מספר שווה ערך לאוכלוסיית גבעתיים כולה. אותם מהגרים הם הקורבנות האולטימטיביים של משטר ההפרטה שניוון את הפריפריה בכך שההון הפרטי לא מחויב אליה. המשרות המכניסות מרוכזות באזור המרכז, וכאשר השירותים החברתיים נהפכים מזכויות לסחורות נרכשות – מי שמשתכר פחות נותר מאחור. זהו משטר של הדרה ונישול, שבא לידי ביטוי בעיקר בשוק העבודה הישראלי נטול ההתאגדות ובעל צורות העסקה דורסניות.

 יציאת המדינה מהפריפריה מדלדלת את יכולותיה לתחזק מערכות, כמו בריאות ותרבות למשל, פוגעת במקורות הכנסתה ומגדילה את אי השוויון ואת ההוצאה הפרטית. מעמד הביניים מתחיל לחוות את המצוקה וחוסר התקווה, איתן מתמודדות השכבות המוחלשות כבר זמן רב. זה היגיון הפעולה של השוק, ורק מעורבות של המדינה תמנע זאת – אך זה מנוגד להיגיון הניאו ליברלי.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

יש להציב קשת שלמה של תביעות שיביאו לסגירת הפערים בין הפריפריה למרכז. מעבר לתחום הדיור, צריך לדרוש חינוך ציבורי חינם מגיל 0 – שם נפתחים הפערים הכי משמעותיים – ועד לאוניברסיטה, טיפול יסודי במערכת הבריאות הציבורית, אך צריך להתחיל בגורם המרכזי להידלדלות מעמד הביניים והשכבות המוחלשות – הלא הוא השכר הנמוך. צריך לדרוש את העלאת שכר המינימום ל-7,000 שקלים, כמו שקיבלו לאחרונה השוטרים המתחילים, ולחתור לביטול שיטות העסקה קבלניות ותקופתיות בשוק העבודה – שאין הצדקה עניינית לקיומן למעט נצלנות. בתחום זה המחאה צריכה להתחבר לאיגודי העובדים הקיימים בהסתדרות ובכוח לעובדים.

במשך שנים לא סייע מעמד הביניים למאבקי השכבות המוחלשות, מה השתנה עכשיו?

מעמד הביניים מאמץ את דפוסי החיים של המעמד הנמוך. אין לו אופק תכנוני או ביטחון חברתי, והוא חי מהיד אל הפה. במשך שנים זה מה שהבדיל את מעמד הביניים מהמעמד הנמוך, ומשטר ההפרטה גורם לזה שהוא מאמץ בהדרגה דפוסים חדשים. עם זאת, קיימים אצלו עדיין שרידי תודעה של מעמד בינוני שמשבשים את ההבנה שהוא מצוי באותה סירה עם המעמדות הנמוכים. לכן חשוב למקד את ההפגנות בהכרה שמשטר ההפרטה מנשל את כולם.

ערך את הראיון: ע. יולזרי - www.j14.org.il

*

שקרים ומלחמת עצבים

בעמוד הראשון של "הארץ" (ו' 12.8.2011) פורסמה ידיעה מאת הפרשן לענייני ביטחון של העיתון, אמיר אורן תחת הכותרת: "המשטרה נערכת לפנות בכוח את אוהלי המחאה".

בגוף הידיעה נמסר בין השאר: "3,383 אוהלים. זו תמונת המצב שהצטברה שלשום במטה הארצי מדיווחי שבעת מחוזות המשטרה. מוביל מחוז תל אביב עם 2,300 אוהלים, מהם 2,000 ברוטשילד. אחריו המרכז, עם 410 אוהלים; ירושלים - 245; דרום - 200; צפון - 130; מחוז חוף - 98 (...) הסבלנות כלפי מחנה פליטים רוטשילד אוזלת במהירות. סלחנותו של הפיקוד המשטרתי הבכיר עומדת לפקוע. עוד שתיים-שלוש תלונות של עוברים ושבים על גניבות, או של עוברות ושבות על מעשים מגונים; עוד קטטה אלימה; עוד דרישות של שכנים נואשים לסלק מטרדים ומפגעים, ודוקטור ג'קיל ירדים את מיסטר הייד פארק. העירייה [בתל אביב], שקיבלה השבוע כמו שאר אחיותיה בארץ סמכויות מוגברות לפיקוח ולאכיפה, תפרסם צווי פינוי, ולאחר שהות נאותה לקיפול המאהל יבוצע פינוי כוחני, בלי לפגוע בדרישות לצדק חברתי, שייענו או שלא ייענו (...)".

אורן הוסיף בציניות, "אותה חללית ושמה מחאה ששוגרה מרוטשילד כבר נכנסה למסלול סביב הארץ; רק כן השיגור שלה ייסגר. יישארו הזיכרונות, והסרטים, ופגישות המחזור, ובעוד שנים - הכתבות על "מה הם עושים כיום".

במקרה הטוב נקווה שאורן יתבדה, ולא - הוא יאלץ לדווח משדות הקרב בעיר...

*

מה קרה לנו ? איך הפכנו

למדינה שאי אפשר לחיות בה בכבוד?*

נכתב על ידי ehud (13.8.2011)

כולנו כואבים את זה כבר כמה וכמה שנים. כולנו האמנו שזו בעיה אישית, שרק אנחנו לא מסתדרים עם השכר, עם ההוצאות, עם המשכנתא, עם רמת החינוך והבריאות שאנו מקבלים. אבל היציאה ההמונית לרחובות מראה – זו לא צרת היחיד, אלא האחריות של כולנו!

ערבות הדדית. שוויון. צדק. הערכים שכולנו מאמינים בהם ואיכשהו נשחקו. זה לא קרה בגלל שתושבי ישראל בחרו בכך וגם לא בשל נסיבות חיצוניות. זה קרה בעקבות מדיניות עקבית ועוצמתית, המונהגת בכל תחומי החברה כבר למעלה משני עשורים. מדיניות ממשלתית של קיצוצים תקציביים והפרטות קיצוניות. אלו הביאו לנסיגה דרמטית של המדינה מאחריותה בתחומי הדיור, הבריאות, החינוך, התעסוקה והרווחה. ה"אחריות" הועברה לשוק הפרטי בלי שניתנו חלופות או אפשרות אמיתית לאזרחי ישראל להתמודד עם הכרסום בזכויות האדם שלהם. התוצאה: ייבוש השירותים החברתיים הביא לרמיסת הזכויות החברתיות שלנו, פגע בשוויון והכשיל את המטרות המשותפות לכולנו.

זכויות חברתיות – הז' והח' שתיהן ביחד – הן התשתית עליה אנו חיים. אנחנו, באגודה לזכויות האזרח, שמחים להצטרף לאתר המרכזי והרשמי של העם. בבלוג ז'ח' נעלה הרבה מידע, ונספר איך אפשר גם אחרת: מה ניתן לעשות בנושא כבר מחר, ובעתיד לבוא.

אם חופש הביטוי, המחשבה והחירות הן זכויות האדם הבסיסיות שתמיד מזכירים, הרי שכדי לממש אותן צריך קורת-גג, חינוך ראוי, בריאות, רווחה ותעסוקה; אין זה פלא, שמעמד הביניים הוא זה שהצליח להוציא רבבות לרחובות. מי שעני מדי מתמודד עם מאבקי קיום כאלה שמקשים עליו לממש את זכות המחאה ואין לו את האמצעים והקשרים למשוך את כולם אחריו.

התנועה המדהימה שהתעוררה מהאוהלים לכלל החברה הישראלית, קמה לאחר זמן רב, רב מידי. עד כמה המצב חמור? כמה רחוק הגיעה התנערות הממשלה מאחריותה לרווחתנו? כדי להבין היכן אנו עומדים כיום (מלבד ברחובות ובכיכרות), נתחיל עם לקט אמיתי וכואב של מקצת מהנתונים.

נתונים? מספרים? מאחורי כל מספר, מאחורי כל נתון, יש בן אדם.

(לחצו למצגת אינטראקטיבית) 

דיור:

• תקציב הסיוע בדיור של משרד השיכון קוצץ ב-56% בתוך עשור.
• סכום הסיוע בשכר דירה לזכאים הניתן נחתך בחצי בשנת 2003 ומאז גם נשחק ב-30%.
• למרות הקבוע בחוק, אף לא דירה אחת במכרזי הבנייה של מינהל מקרקעי ישראל נקבעה כדיור בר השגה או כדיור ציבורי. המדינה ממשיכה למכור קרקע ליזמים ללא כל חזון או מדיניות לגבי מה שייבנה, לא מתערבת ולעיתים אף מעודדת את מגמות השוק.
• התוצאה:
• שיעור הגרים בדירה בבעלותם הולך ויורד (מ-73% ב-1995 ל-66% בשנת 2008).
• גדל הקיטוב החברתי, שכן הזכאים לסיוע יכולים לגור רק באזורים בהם אין די פרנסה או בריכוזי עוני בשולי הערים.
• שכבות אוכלוסיה רבות נותרו ללא דיור בר השגה. במקום שכונות הטרוגניות שבהן דיור לכולם נבנות שכונות הומוגניות לאוכלוסיה אמידה בלבד, והקיטוב החברתי מעמיק.
•  בריאות :
• מאז סוף שנות התשעים, התקציב הריאלי לאספקת סל השירותים הציבורי נשחק בכ-40%. ישראל נמצאת כיום במקום ה-25 מבין המדינות המפותחות בהשקעה בבריאות.
• במקביל לקיצוצים במימון הממשלתי של מערכת הבריאות חלה עליה מתמדת בשיעור ההוצאה הפרטית על שירותי בריאות.
• מספר המיטות לאלף נפש בבתי החולים ירד מ-2.3 ב-1990 ל-1.9 ב-2010. מספר הרופאים לאלף נפש ירד מ-3.7 ב-1995 ל-3.4 ב-2010. נתונים אלה נמוכים באופן משמעותי מן הממוצע של מדינות ה-OECD.
• התוצאה:
• מעמיקים הפערים הבריאותיים בישראל – בין קבוצות אוכלוסיה, בין פריפריה למרכז, בין העניים למעמד הבינוני והמבוסס.
• המעמד הבינוני נדחף להוצאות כבדות על ביטוחים פרטיים, טיפולי שיניים ועוד.
• במעמד הנמוך ישנם רבים, במיוחד קשישים, הנאלצים לוותר על שירותים רפואיים חיוניים, לרבות תרופות, בשל עלותם. כשליש מהאוכלוסייה מוותר על שירותי בריאות שיניים, ושיעור הקשישים שהם חסרי שיניים לחלוטין מוערך ביותר מ-50%.
• חינוך:
• בעשור האחרון קוצצו 250 אלף שעות לימוד, מתוכן הוחזרו בשנתיים האחרונות רק 100 אלף. ההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל נמוכה מהממוצע במדינות המפותחות.
• המימון הפרטי בתחום החינוך מגיע כבר ל-25% מההוצאה הלאומית לחינוך, לעומת 15% במדינות ה-OECD ו-10% בלבד באירופה. ההוצאה לתלמיד בחמישון העליון גבוהה פי 1.7 מאשר בחמישון התחתון.
• בלמעלה ממחצית הרשויות המקומיות נהוגים בבתי הספר הציבוריים מסלולי לימוד ייחודיים, הכרוכים בהליך מיון ו/או בדרישות כספיות.
• התוצאה:
• תוצאות הקיצוצים בתקציב החינוך מתבטאות בשכר המורים, הנמוך בצורה דרמטית ביחס לעולם המערבי, בדרדור מעמדו של מקצוע ההוראה, וכן בירידה ניכרת בהישגי התלמידים. אלה עדיין נמצאים מתחת לממוצע במבחני PISA הבינלאומיים
• בתוך מסגרת החינוך הציבורי נוצרות שתי מערכות חינוך נפרדות, לעשירים ולעניים – לפעמים בתוך אותו בית ספר עצמו. מצב זה מקבע את הריבוד החברתי-כלכלי הקיים במקום להיאבק בו ולהעניק לכל ילד הזדמנויות שוות לחינוך ולהתפתחות.
• שירותי רווחה
• בשני העשורים האחרונים הופרט חלק גדול משירותי הרווחה – החל ממענה טלפוני, דרך מוסדות לטיפול בילדים ובמבוגרים, וכלה בהשמת ילדים שהוצאו מביתם. ב-2004 הוקצו 96% מתקציב האגף לשירותים אישיים וחברתיים ו-93% מתקציב אגף השיקום לרכישת שירותים מארגונים ומעמותות.
• בשירותי הרווחה מחסור של יותר מאלף תקנים. העומס שמוטל על כתפי העובדות/ים הסוציאליות/ים עצום, והמשכורות זעומות.
•  התוצאה:
• הפיקוח על השירותים המופרטים הוא דל, וחלקו מופרט אף הוא, מה שמביא לתלונות רבות הנוגעות לשירות שניתן, לרבות פגיעה במטופלים.
• ישנו אי-שוויון חריף בין שירותי רווחה שמספקות רשויות מקומיות שונות ושמקבלות קבוצות אוכלוסיה שונות.
• עבודה
• שיעור האבטלה הממוצע בישראל נמוך יחסית. הבעיה טמונה בעיקר בשכרם הנמוך של העובדים ובתנאי העסקה נצלניים.
• ב-2008, השתכרו כ-60% מהשכירים במשק פחות מ-6,389 ש"ח בחודש, שהם 75% מהשכר הממוצע במשק. 40% מהשכירים הרוויחו פחות ממחצית השכר הממוצע. שכרן הממוצע של עובדות נשים מהווה 66% מזה של העובדים הגברים.
• שיעור עובדי הקבלן בישראל נע בין 10%-5% מכלל העובדים, ובשירות הציבורי מוערך בכ-20%, לעומת כ-1.5% במדינות המפותחות.
•  התוצאה:
• בישראל של השנים האחרונות, עבודה לא מחלצת בהכרח מעוני. ה"פרופיל" הממוצע של אדם עני בישראל הוא דווקא לא של מובטל, אלא של עובד שכיר ובעל השכלה על-תיכונית.
• מדוח העוני לשנת 2009 עולה כי חלקן של המשפחות העובדות מכלל האוכלוסייה הענייה עומד על 49%; ברוב המשפחות שהתווספו למעגל העוני ראש משק הבית עובד. דבר זה מבטא העדר מדיניות מספקת, כגון אכיפת חוקי העבודה, לשיפור התמורה לעבודה.
• רשת הביטחון החברתית
• בעשור האחרון הוקשחו תנאי הזכאות לקבלת דמי אבטלה, קוצרה משמעותית תקופת הזכאות וגובה הקצבה הופחת.
• קצבת הבטחת הכנסה קוצצה באופן דרמטי בשנת 2003 בשיעור ממוצע של כ-30% למשפחה. נוסף על כך קוצצו או בוטלו הטבות נלוות, כגון הנחה בארנונה ובתחבורה ציבורית וסיוע בשכר דירה.
• תקציב שירות התעסוקה קוצץ עד שהגיע לרמה שהוא נמוך פי 20 יחסית למדינות ה-OECD. סמכויות רבות שלו הועברו לחברות פרטיות, יחד עם המשאבים הממשלתיים. שירותים רבים אחרים (כגון סדנאות לחיפוש עבודה) בוטלו.
•  התוצאה:
• כיום, רוב האנשים שאינם מועסקים אינם זכאים כלל לדמי אבטלה. שיעור מקבלי דמי האבטלה מקרב הבלתי מועסקים ירד מכ-50% ב-2003 ל-27% ב-2010.
• אחד מכל ארבעה תושבים בישראל, ואחד מכל שלושה ילדים, חיים מתחת לקו העוני.
• תוכנית ויסקונסין הישראלית נכשלה. כ-30% ממשתתפיה פרשו או נשרו ממנה ונאלצו להתקיים ללא הכנסה מקצבה או מעבודה. רק 28% מהמופנים לתוכנית עבדו במועד סגירתה. המשתתפים בה דיווחו על השפלות, התעמרות, איום והפחדה. למרות שב-2010 ביטלה הכנסת את תוכנית ויסקונסין, תקציבי התוכנית לא הוחזרו לשירות התעסוקה.
• הפיכת המים מזכות יסוד למוצר צריכה
• מתחילת 2010 התייקרו תעריפי המים לצרכן הביתי ב-40%-50%. הסיבות: החלטת הממשלה להפסיק את התמיכה הממשלתית במשק המים, והעברת תפעול משק המים לתאגידי המים והביוב.
•  התוצאה:
• אלפי אזרחים מדווחים כי תאגידי המים מנתקים אותם מאספקת מים מבלי לשקול את מצבם הכלכלי, לאפשר להם לערער על ההחלטה או לפרוס להם את התשלומים. כך נשללת מהם זכות היסוד לאספקה סדירה של מים.
• חינוך, בריאות, דיור, תעסוקה ורווחה אינם מוצרי צריכה אלא זכויות יסוד המגיעות לכל אחד מאיתנו. שיטות כלכליות שונות ומגוונות יכולות להביא באופן צודק למימוש חזון זה, אולם הפקרת זכויות אדם אלו לכוחות השוק אינה אחת מהן. חובתה של המדינה לקחת אחריות ולהבטיח שכל אדם יוכל לממש את זכויותיו החברתיות ברמה נאותה. לשם כך נדרשת מדיניות ממשלתית שמקדמת צדק חברתי, פועלת לצמצום פערים ומקדישה משאבים ציבוריים רבים ככל הניתן לשירותים חברתיים נאותים.
• --------------
• * המקור: האגודה לזכויות האזרח בישראל – www.acri.org.il