החייל הוא בנאדם, נכון?

מאת איה קניוק ותמר גולדשמיד*

ביום שני 1.8.2011 לפנות בוקר רצחו חיילי הכיבוש את מעתצם עדואן ואת עלי ח'ליפה ופצעו קשה את מאמון עואד.

זה היה הבוקר הראשון של הרמדאן.

רצח תמיד מזעזע. גם כי אין אחריו כלום. אבל אותי במיוחד מזעזע איך אימא של מעתצם ראתה אותו לא הרבה אחרי שהוא נרצח, שוכב על הארץ ליד דלת הבית ומוחו שפוך על האספלט. כך היא ראתה אותו, את בנה, וזה איכשהו הכי מזעזע אותי מהכול. כי ברגע שמת הוא כבר איננו והמחשבות שלי הולכות אל הבורות שהותיר אחריו. אבל הבור המסוים הזה, של האימא של מעתצם, זה הדבר המכבה בי את כל האורות.

מצד אחד מה שקרה בלילה ההוא לפנות בוקר במחנה הפליטים קלנדיה איננו יוצא דופן. דברים כאלה קורים כל הזמן. חיילי הכיבוש פורצים לישוב פלסטיני כזה או אחר, במיוחד בלילה, באמתלה כזו או אחרת, ואז שוברים דלתות, ואחרי ששוברים את הדלתות שוברים חפצים בתוך הבית, ארונות וזכוכיות וטלביזיות, ולוקחים לרוב נער זה או אחר, שנאמר עליו כך או אחרת, דבר מה נכון או לא נכון, שלרוב נגבה מנער אחר בתנאי לחץ כאלה או אחרים, שבהם סביר שאמר כל מה שאמרו לו לומר, והודה בכל מה שאמרו לו להודות בו, ולרוב יש גם זריקת אבנים על חיילי הכיבוש ולרוב חיילי הכיבוש יורים על זורקי האבנים שהם לרוב רק ילדים, וגם סתם כך לתוך הבתים וברחובות כדורי גומי או גז מדמיע וגם ירי חי, ואז פה ושם בקצה של כל זה ישנם פצועים או הרוגים, וכל זה לא עד כדי כך יוצא דופן. לא במחנה הפליטים קלנדיה ולא בכל הגדה המערבית הכבושה.

ובכל זאת, הרציחות של עלי ח'ליפה ומעתצם עדואן, נוצקו במחנה כאירוע ייחודי ואחר משאר האירועים השגורים והפחות שגורים שבתוך טפטוף השנים.

ושוב ושוב נאמר מאז, איך אפשר שכך הם עושים, ולמה דווקא ביום הראשון של הרמדאן, שואלים הדתיים והחילוניים כאחד.

ולא כי הדם של מי שנרצח ברמדאן חשוב משל זה הנרצח ביום אחר. אלא אולי זה רק שאנשים לא יכולים כל רגע ורגע באותה המידה לקבול על המצב, ולצעוק 'לא' ושאי אפשר להשלים עם זה או לקבל. כי אילו כך עשו לא הייתה נשארת אז שום שמחה וסיבולת להתאמץ בכל זאת לגדל ילדים נכון, ולחיות למרות הכול, וגם מסוכן מדי להתקומם, וגוזל כוחות.

אבל ישנם רגעים כאלה, בהם האמת, שתמיד נמצאת, עולה ומבליחה ונשמעת, והזמן עוצר.

רמדאן הוא רגע סימבולי כזה. אולי כי ברמדאן החנויות נשארות פתוחות גם בלילה, ויש חובה לעשות מעשים טובים, וכי בני אדם צריכים רגעים כאלה של הסטה מהיומיום, ואת זה הדת והמסורת מספקות ולא רק לפלסטינים תחת כיבוש, ובודאי הרמדאן.

"זה מה שקרה בלילה הזה," מספר הַיְתַ'ם חמד, שהוא חבר שלנו. איש עדין ויוצא דופן ממחנה הפליטים קלנדיה.

"זה מה ששמעתי שקרה.”

"הם בכלל באו בשביל וג'יה. וג'יה הַיְתַ'ם חטיב. זה ילד בן 15. יותר מ 200 חיילים באו. 200 חייל באו בשביל תפיסת ילד אחד והרגו שניים מבוגרים. זה מה שהיה.

הם תמיד באים כל כוחות צהל למחנה. כל כוחות צהל הם מביאים אותם בשביל שייקחו ילד או שניים... ומשמר הגבול ו... ומאלף דרך באים. מפה למטה, מבחוץ, מההתנחלות מלמעלה. יורדים מלמעלה, או מלמטה, ומסביב למחנה מהמטוס (מה שהיה שדה התעופה עטרות), ומהכביש הראשי. מהרבה דרכים באים. גם בפעם הזאת היה אותו הדבר. מליד ההתנחלות באו.

ומאשימים אותו, ככה שמעתי במחנה, מאשימים אותו במה? את מכירה את ההתנחלות ליד המחנה? לא פסגות, איך קוראים לה? כוכב השחר. מאשימים אותו שהוא שרף את ההר.

שרף את ההר? עם כל החיילים והמשמר גבול ואלה עם הרובים בג'יפים והגדר והשמירה והמצלמות מסביב, הוא בא אליהם ושרף הר שם? איזה סיפור, לא נכנס לראש של הבנאדם. אבל ככה ההורים שלו אמרו לי. שמאשימים אותו ככה. שהילד הזה בן ה 15 ירד ליד ההתנחלות ושרף את ההר.

הם לא ידעו את הכתובת שלו האמיתי. אז נכנסו ליותר מבית אחד. ובכל בית שברו. ככה שמעתי. וזה דבר רגיל אצלם שישברו. לא יודעים דבר אחר. קודם הם שוברים את הדלתות במכונות המיוחדות שלהם שמביאים אותם. לא דופקים. רק ככה, בלי להגיד שום מילה, הם מרכיבים את המכשיר על דלת ולוחצים על כפתור ופססס זה פותח את הדלת. ככה תמיד. לא פעם ולא פעמיים. כמו שעשו לנו בבית, זוכרת? יעני אצלנו (מצטחק) במחנה מחליפים הרבה דלתות.

בקיצור, הם באו למחנה, ולא מצאו את הילד. לא מצאו את הילד. חיפשו ולא מצאו. אז לא מצאת את הילד, תעשה את כל הבלגן הזה? נכון תמי? לא מצאת את הילד ותהרוג שני אנשים?

ואז מה עשו? מה שעשו זה שבגלל שלא מצאו את וג'יה אז לקחו את הבנדוד שלו. זה בן 22. ואמרו שלקחו אותו עד שאבא של וג'יה יביא את הילד הזה".

ותמר אמרה: "זה מזעזע הַיְתַ'ם. זה מזעזע. זה לא רק שהם הורגים אותם, זה שהם גם לוקחים את הבן אח שלו. חוטפים"...

"כן", אמר הַיְתַ'ם. "והאבא שלו הביא אותו אחר כך לכלא עופר. יום אחרי אני חושב. כדי שישחררו את בן אח שלו... באיזה חוק עושים ככה. שלוקחים את הבנדוד שלו, ואומרים לאבא שלו אם אתה מביא בן שלך, אתה לוקח בחזרה את בן אחיך... איזה חוק זה מילים כאלה... שאבא לוקח את הילד שלו בעצמו. בידיים שלו לוקח את הילד שלו לבית סוהר. וילד יודע שילך...

ואני לא יכול לשקר לך, זרקו עליהם אבנים. יצאו מהבית של וג'יה, ללכת לבית אחר, וזרקו עליהם אבנים. אבל הרבה פעמים נכנסו למחנה ולוקחים את האנשים, וכל פעם, כל פעם זורקים עליהם אבנים. אבל לא תמיד עשו ככה.

אז מה אתם באתם בפעם הזה ברמדאן? בגלל ילד קטן לא יותר מ 15, 16? הרי ידעתם שיש אנשים ברחוב בגלל הרמדאן. וידעתם שיזרקו עליכם אבנים.

ואני רוצה להגיד משהו על סיפור זריקת אבנים. זריקת האבנים, זה הרי המקסימום. כי מי יש לו בכלל במחנה לב שירים נשק ויירה על חיילים? אז מקסימום זורקים אבנים. בוא נגיד בקבוק אש, נכון תמי? מקסימום בקבוק אש או זריקת אבנים. אז זרקו אבן, אז מה. לא הרגו אותך באבן, נכון? האבן לא הורג, רק פוצע אותך. בשביל זה באתם והרגתם שניים?"

"מעתצם, מעתצם עדואן, הבחור הראשון שהם הרגו, זה שכן שלי," מספר לנו מג'די מהמחנה, שהכרנו לא מזמן. "גר עשר מטרים ממני. כולנו התעוררנו מהרעש של היריות. מלחמה עשו... אז אני עליתי לגג. והיה החייל ברחוב. והרובה שלו על משולש כזה. ומעתצם בדיוק פתח את הדלת והסתכל מה יש בחוץ בגלל הירי והרעש. כי היה פצצות של רעש, וגז מדמיע, והרבה ירי. ולא ראה את החייל. כי הסתכל למטה. והחייל ירה לו בראש ונפל על הרצפה. פתח את הדלת של הבית שלו וירה לו החייל על הראש והמוח שלו נשפך בתוך הרחוב. ולא היה לו ראש יותר. אני ראיתי מהגג. אני לא אשכח בחיים שלי. לא היה לו ראש, והמוח על הרצפה.

אבו עלי, עלי ח'ליפה הבחור השני, הוא גר למטה. אבל היה בלילה הזה במחנה. עם החברים. ככה זה אצלנו ברמדאן. כמו אצלכם יום חמישי שישי. ישבו כולם ביחד. כל הלילה. ואלה עם הטבלה (תוף גדול) היו דופקים להעיר את האנשים. שיקנו לחם. ועוד דברים לבית. והיו יושבים, מדברים על הצום. ואז התחיל הבלגן. כשהתחילו עם הירי הקשה רצה לנסוע הביתה. לברוח. האוטו שלו היה ליד הבית שלי. אולי בגלל שלא מכיר את המחנה טוב כמונו בא איפה שהאוטו, ושם מעתצם. וראה אותו. לבד על הרצפה. שוכב. אולי שש דקות אחרי שקרה למעתצם הוא הגיע אבו עלי. והלך אליו. למעתצם. אולי חשב שפצוע. רצה לעזור לו. והחייל ירה גם עליו שני כדורים. הכדור יצא מהצד השני. ובור בבטן שלו. ונפל ליד מעתצם."

וככה הלך אבו עלי... ככה הלך"...

"הַיְתַ'ם, קראתם לו אבו עלי?"

"הוא, קוראים לו עלי ח'ליפה. אבל יצא לו שם ככה. אומרים אבו עלי בגלל שהוא עלי. מוסיפים אבו. ככה.

וכולם מכירים את הבחורים האלה," מספר הַיְתַ'ם, "מחנה זה קטן, אבל הכי כולם מכירים את אבו עלי. אני הכרתי אותו טוב. יום לפני ראיתי אותו בתחנת דלק, היה שוטף את האוטו שלו. אבל גם מלפני. היה איתי בבית סוהר. היה בנוער. במגרש הרוסים.

הוא היה בנאדם טוב... היה עוזר לאנשים, למבוגרים, כולנו לא מאמינים שהוא מת, נשבע לך. שהוא נפטר. לא מאמינים. וזה ירושלמי. הוא ירושלמי... גרים למטה לא בתוך המחנה. ההורים שלו משלמים ארנונה.

גם מעתצם אני הייתי מכיר, אבל לא טוב. וזה בחור נחמד. נחמד מאוד. למד באוניברסיטה. עוד שנה גומר.

ולא עשה כלום. ולא זורק אבנים. בבית היה. הסתכל מהדלת של הבית שלו וירו לו על הראש."

"והפצוע, מאמון עואד, ירו עליו בתוך האוטו שלו" מספר מג'די. היה נוסע בשביל לברוח מהבלגן, רוצה לעבור, והחיילים אומרים לא תעבור, ורוצה, ככה שמעתי, וזרקו לו גז בתוך האוטו. והתחיל עשן ויצא מהאוטו ופתח את הדלת שיברח מהאוטו, וירו עליו. אם 16 היה להם. פצוע, פצוע קשה."

"אולי את מכירה אותו, את מאמון", אמר הַיְתַ'ם, "זה שלאבא שלו יש תחנת דלק בסמירמיס, איפה שהיה המחנה הצבאי והחיילים היו זורקים את האבנים על המוניות, זוכרת? מסכן, ירו עליו שני כדורים, שני כדורים יש לו בגוף, בעמוד השדרה. אומרים שפוחדים שאם יוציאו אותם משם זה יגרום לשיתוק. אומרים שאם מוציאים את הכדורים, אז יהיה משותק.

ושוב שתקנו. ועבר זמן. ואז שאלתי: "אחרי שקרה לו, למעתצם, המשפחה שלו ראו?" כי כל הזמן חשבתי על זה.
"בטח ראו. בדלת של הבית שלו ירו עליו.

בהתחלה אימא שלו הייתה למעלה. הייתה מסתכלת מלמעלה. ראתה מישהו על הרצפה בלי המוח שלו. לא ידעה שזה הבן שלה שפתח את הדלת וירו עליו. אמרה מסכן. נפצע. מסכן הילד, אומרת. בוכה בשבילו בלי שמכירה אותו. ורק אחרי קצת זמן ידעה. ויצאה. ולא הייתה מכירה אותו. כי פוצצו את הראש שלו. ומלפני העיניים ולמעלה אין כלום... וכל המוח שלו... והשתגעה מסכנה. כולנו בכינו עליה. ותופסת את השיער שלה. חולה, חולה עכשיו...

הדבר שכואב לך בקשר למעתצם שהבחור בתוך הבית שלו. בתוך הבית שלו הוא עמד. את יודעת מה זה בתוך הבית שלו. איפה הלב. זה הגרוע ביותר. זה הדבר הכואב. נכון"?

"אני 4, 5 ימים אחרי זה לא אכלתי. ולא ישנתי בלילה. אחרי שראיתי את המוח שלו על הארץ", אומר מג'די. "והבשר שלו חם. ושל אבו עלי, מה שהיה לו מהבטן... כל הבטן שלו על הרצפה... זה בשר. אחרי שהלכו החיילים ירדתי לשם. איפה ששכבו מעתצם ואבו עלי. ובאתי להרים את זה, לשים בצד, אמרו לא, הם ייקחו את זה, לתפור לו את זה בפנים, אז אחר כך שמנו בשקיות אני ועוד אנשים, וזה חם, הבשר שלהם חם.

"אני חושב שבכוונה הם עושים את זה," הוסיף הַיְתַ'ם. "זה בכוונה תמי... אנשים גם ככה יושבים יעני ואין להם שום דבר, קשה להם החיים. קשה החיים... אז למה גם להכניס לרמדאן ככה? למה יעשו שיישארו בלי אשליות?
זה בשביל זה, אני אומר. זה בשביל לקחת מהם את האשליות. אֶת... איך אומרים את זה בעברית, אני שכחתי.

את התקווה לקחת להם, איה. זה המילה. בשביל זה.

ואני לא גזעני. אני מסתכל על דברים מהרבה זוויות. ככה יקרה וככה יקרה ואני אחשוב עוד פעם ועוד פעם. ולא רואה את כולם אותו דבר. אבל זה הם עשו מגזענות. זה מה שאני חושב. לא מהאבנים, ולא מוג'יה. מהגזענות. אחרת לא היו הורגים שניים.

זה מהגזענות שלהם הלך מעתצם, והלך אבו עלי. מהגזענות..."

"ובמחנה הרבה כבד עכשיו, הלב שלנו כבד", אומר הַיְתַ'ם אחרי כמה רגעים שישבנו שוב ככה בשקט. "ובפחד. אנשים מסתובבים בפחד מחיילים, שאם יצאו בלילה- יהרגו אותם. מרחוק יהרגו. ובלילה שקט. ולא פותחים את החלונות מהפחד.

זה הסיפור מה שקרה בלילה הזה ברמדאן אצלנו במחנה... זה מה שקרה".

וזה מה שאמר לנו ע', חבר אחר מקלנדיה, (ע', שהוא חבר מאוד קרוב שלנו, מבקש תמיד להסתיר את שמו כי חושש שאם ידעו החיילים שהוא מספר מה קורה שם במחנה, יפגעו במשפחתו) שהיה מי שסיפר לנו הראשון על הכול מיד אחרי שזה קרה, שטלפן עשרים דקות אחרי הרצח במחנה כדי לספר, עוד כשקולות הקריאה לתפילה הראשונה של הרמדאן ברקע, ומעתצם כבר היה מת ועלי עדיין לא, ומאמון בלי הכרה, והכול נשמע היה לא מציאותי, כמו סרט או ספר או סיוט.

"מעתצם, אתם יודעים, זה בנאדם חמוד. הוא שמע רעש... אנחנו אומרים 'זה השעון שלו נגמר'. עכשיו הוא יצא מהדלת, החיילים היו מחוץ לבית שלו, ראו בנאדם ככה מסתכל, פתאום נתנו לו את הירי.

ואני לא יודע, יעני, אני אומר ככה, הוא מת, רחמנות, אבל מישהו נתן לו את הירי. הוא, זה שירה יעני, מה הוא יגיד עכשיו בבית שלו.

הוא יושב לבד, אני חושב יש לו ילדים, גם הוא יש לו משפחה, או אימא, ואחים, ואבא שלו... והוא יושב בבית, וככה יגיד אני היום הרגתי ילד. כי למה? הוא לא יכול להגיד למה. כי למה, מה הוא עשה? מה הוא עשה לי? היה לו נשק? לא היה לו נשק. היה, איך אומרים, נגיד, עם החיילים הערבים? לא, לא היה מהם. ואני יודע שהוא אין לו כלום, שלא היה זורק אבנים, שהוא רק יצא מהבית, ואני פתאום הרגתי אותו.

ואני אומר, החייל הזה, מה הוא יגיד.

אם יש לו לב, מה הוא יגיד בסוף?

יגיד, וואי למה אני הרגתי אותו. ככה אני חושב. ככה. כי למה? מה הוא עשה? "

ותמר אמרה, אני חושבת שהוא יושב בבית והוא עושה כזה מין... מסך... הוא ממציא איזה סיפור לעצמו.

"לא לא, תשמעי," ע' מתערב, "הוא עשה ככה, והוא יודע.

הוא יכול לשים את הכדור על הרגל, לא? הוא יכול שישים על הרגל שיהיה נפצע. אם היה רוצה. אבל זה שם את הכדור על הראש, יעני.

ותמי, יש להם על הנשק כזה... ורואה בכוונת שלו... הוא מסתכל, והוא יודע. את מבינה... אז אני  לא יודע, לא יודע מה הוא... איך הוא יושב בבית, ויודע, יודע שהרג.

נגיד, החייל הוא בנאדם, נכון?

יש לו לב, לא? אז מה הוא אומר לעצמו. שאני הרגתי היום ילד. מה הוא אומר לעצמו..."

----------
* המקור: דיווחים מהגדה המערבית / تقارير من الضفة الغربية / Reports from the West Bank: http://mahsanmilim.com .