הראשון שהתנחל בכיכר המדינה

מחווה לישראל טוויטו

מאת אמיר זוהר*

יום ראשון, 4 בספטמבר, 2011

לרגל הפגנת חצי המיליון ההיסטורית, מחווה לישראל טוויטו (ז"ל) שהביא את המחאה שלו לכיכר המדינה הרבה לפנינו. כתבה שעשיתי למוסף "הארץ" בדצמבר 2005 - השבוע  שבו טוויטו סיים את קמפיין כיכר הלחם שלו וחלם להקים עם ויקי כנפו מפלגת עניים ודחויים חדשה (שלא הוקמה). מצורף לינק לכתבה:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=657765

- להלן הכותרת והפתיח של הכתבה של אמיר זוהר על ישראל טוויטו שחי בין השנים 1965 ו-2006: 

תשכחו משלי יחימוביץ

שבוע עם ישראל טוויטו מ"כיכר הלחם", שמקים יחד עם ויקי כנפו את מפלגת העניים והדחויים. מזכ"ל מפלגת העבודה, איתן כבל, לא התפנה להיפגש איתו, מהמטה של סילבן שלום בליכוד הבטיחו להסדיר לו פגישה עם הבוס, אבל רק אחרי שיתנצל. טוויטו כבר בחר אותיות לפתקי ההצבעה של הרשימה החדשה: לחם, היפוך של מחל.

--------------

* המקור: פוסטה – Posta – הבלוג של אמיר זוהר – חברה, חוק ופשע: www.posta.co.il

 הזכות להפגין היא הצדק בגלגלי הצדק החברתי

זוכרים את ישראל טוויטו

מאת ehud**

העם דרש צדק חברתי. חצי מיליון איש במפגן מדהים, יחידי במינו.

וביום למחרת – התחילו הפינויים.

מדוע התחילו הפינויים? לפינוי יכולות להיות סיבות שונות: הרצון 'לשמור על הסדר', החשש מהפיכת המאהל ל'מטרד'. אולי זו התחושה שהגיבוי הציבורי נחלש, ומכאן שקל יותר לפנות.

המאהלים זוכים לאהדה ציבורית גדולה, שבהחלט מסייעת להם. אבל זה ממש לא משנה. הזכות להפגין, למחות או להביע עמדה איננה נתונה להחלטתו של ראש העירייה, וגם איננה תלויה ברוח הגבית שישנה או איננה.

לישראל טוויטו ושותפיו לא היתה את הרוח הגבית הזו, וזכות המחאה עמדה גם עמדה לזכותם – ורק אחרי מאבק עיקש וארוך.

טוויטו ושותפיו היו 8 חודשים בכיכר הלחם (שמוכרת לחלקנו גם בתור כיכר המדינה, שהפכה במוצ"ש האחרון לכיכר העם), עד שהורו לפנות אותם. לאחר מכן הוא חי חודשים רבים נוספים במחאה ליד הכנסת בירושלים. טוויטו לא דרש דבר לעצמו, אלא היה פה למאבק נגד המדיניות האנטי-חברתית.

זה קרה ב 2002, וזו היתה מחאה שהגיעה לתודעה והשתתפו בה מאות אנשים, אבל לא מאות אלפים. אז, ב- 2002, מצוקת הדיור היתה בעיה שפגעה בעיקר בעשירונים התחתונים, בא/נשים שאינם נמצאים במרכז, לא גיאוגרפית ולא תודעתית.

ישראל טוויטו הכריח את העוברים והשבים בכיכר המדינה לראות בה את הלחם ואת המחסור, וכיוון את חיציו אל המדיניות האנטי-חברתית, שהובילה אלפים למצוקה קשה, כבר אז. אנשים עובדים, ועניים. חד-הוריות, שצריכות להחזיק משפחה לבד. הקריטריונים הדרקוניים של משרד השיכון לזכאות לסיוע מובילים רבות מהן להחמיר את מצבן כדי לעמוד בקריטריונים. וגם אז, הסיוע איננו מספיק, או שצריך לחכות שנים עד שהזכאות תתממש.

כך הוא כתב במאמר שהתפרסם לאחרונה בספר המצוין שערך פרופ' מיכאל בירנהק, ספר שהוא חובה לימים אלו –  'שקט, מדברים':

(לטקסט המלא של ישראל טוויטו לחצו כאן)

…"אולם איך אפשר לשנות את השיטה כאשר כל הגופים מאוחדים ואילו האזרח הקטן פוחד להילחם בהם, שמא יביאו את שירותי הרווחה, המשטרה ובתי המשפט, ולכן מעדיף לשבת בשקט ולבלוע את הגלולה המרה? לא הייתי מוכן להיות חלק מהתפאורה השקרית שהמערכת יצרה. ידעתי שלצורך קיום כל הפגנה ותהלוכה צריך רישיון מהמשטרה ומהעירייה…. הגעתי למסקנה שצריך לעשות משהו שלא נעשה עד אותו יום – צריך לשבת מול בתיהם של מקבלי ההחלטות, במקום שבו זה יפריע להם ויציק להם הכי הרבה. כך אספתי כמה אנשים וישבנו מול חוות השקמים כשבועיים ימים, כדי שראש הממשלה יהווה דוגמה אישית וישכור לעבודה עובדים משדרות ומרהט ויפסיק להעסיק עובדים זרים. ישבתי במשך כחצי שנה גם מול ביתו של שר האוצר דאז, סילבן שלום…ישבתי גם מול ביתו של טומי לפיד…ומול ביתה של לימור לבנת, שרת החינוך. התוצאה היחידה של ההפגנות הייתה הצעה לחוקק חוק שיאסור לקיים הפגנות מול בתיהם של נבחרי-ציבור."…

בהמשך הוא מספר על המחאה בת 8 החודשים בכיכר המדינה, ועל 450 הימים במאהל בירושלים, על אף כל הקשיים. וטוויטו מסכם:

…."המאבק העיקש והנחרץ הוביל לחשיפה אדירה ולהעלאת המודעות לבעיה החברתית הקשה. הוא אפשר לאזרחים רבים להילחם על זכויותיהם, וגם נתן להם את הכוח להאמין שאפשר לחיות בכבוד. במשך שמונה מאות ושבעים יום, בתל אביב ובירושלים, העמדנו חלופה לאוזלת ידה של מדינת הרווחה בדימוס, ואנשים רבים הגיעו מכל רחבי הארץ כדי לבקש עזרה. כמו כן נהפכנו למוקד עלייה לרגל של אלפי בני נוער, שבאו לראות מקרוב את המצוקה והפערים החברתיים.

אני ממשיך להאמין שהשינוי החברתי בוא-יבוא, ושהצדק החברתי ינצח בכל-זאת, בזכות התעוררות והתלכדות של כל הזרמים במטרה לצמצם את הפערים החברתיים ואת העוני המתפשט. אני מאמין שאנשים ישכילו להבין שיש בידיהם הכוח להשפיע ולשנות, לא רק ביום הבחירות אלא בכל יום ויום, למען עצמם ולמען הכלל, אף שאני עצמי שילמתי מחיר כבד בחיי האישיים על מנת לנסות לשנות את המצב."

 הקיץ הזה, 9 שנים אחרי, מאות אלפי ישראלים הבינו שהבעיה היא לא רק של טוויטו, ולא רק של משה מבת ים, או של דניאל מתל אביב, או של מורן מפרדס-חנה. זו מדיניות, והמאבק הוא נגד מדיניות.

זכות המחאה עומדת לכולם, וזה לא משנה אם הם מעטים או רבים, אם הם זוכים לתמיכה ציבורית או שנויים במחלוקת, אם הם זכאי דיור ציבורי או מבוססים כלכלית. ויש להזכיר שוב ושוב כי הסיפור הוא הדרישה לצדק חברתי, ולא המאבק על עצם הזכות לומר זאת במרחב הציבורי.

ולמי שרוצה להבין טוב יותר מדוע הפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל תמשיך לזעוק, וגם אם היא תשתוק או תושתק, היא תמשיך לכאוב.

-----------

** המקור: http://j14.org.il - 8 בספטמבר 2011.

*

"למאות אנשים ישראל טויטו

היה כתובת אחרונה למתן בסתר והצלה מייאוש"

 מאת רותי סיני***

יום לפני מותו עוד הספיק ישראל טויטו לעתור לבג"ץ כדי לחייב את הממשלה להקצות כספים מהרזרוות של הביטוח הלאומי למען העניים, ולחייב את ראש הממשלה אהוד אולמרט למנות שר רווחה. ביום שישי יצא לעשות קניות לשלושת בנותיו שאותן גידל, ביקר את אמו והתלונן שאינו מרגיש טוב. הוא שב לאוטובוס הישן בגבעת שמואל ששימש לו בית במשך עשור, ונכנס להתרחץ. בנותיו שמעו אותו נופל ומצאו אותו מת. ככל הנראה נפטר מדום לב.

טויטו היה בן 41 במותו, אבל נראה מבוגר יותר. השיבה בשערו והקמטים החרושים בפניו היו עדות לעול הכבד שנטל על עצמו לדאוג לכל אדם חלש, למחות על כל עוולה. כל חייו הבוגרים היו התרסה נגד הממסד ויחסו המנוכר לחלשים.

אביו יעקב סיפר אתמול שמאז שהיה ילד, נהג בן זקוניו לאסוף אליו את הנדכאים של המין האנושי ועולם החי: ילד בלא אבא, אדם רעב, כלב שנדרס. "רק טוב הוא רצה לעשות לאנשים", אמרה אתמול בתו שני בת ה-16, שהספיקה לראות אותו כששבה מהפנימייה שבה היא לומדת. "הוא לא החסיר מאתנו כלום. לפעמים כעסנו עליו שהוא לא נמצא אתנו, שהוא לא מטפל בעצמו, שהוא מתרוצץ".

שני ואחיותיה, מיטל בת ה-19 וזוהר בת ה-14, היו אחד מסמלי ההיכר של טויטו. במאהלי המחאה שהקים - בכיכר המדינה בתל אביב, בקרית הממשלה בירושלים - הן היו לצדו. שני הבטיחה אתמול כי תמשיך בדרכו.

טויטו נולד בגבעת שמואל לאם ניצולת שואה ואב יוצא טוניס, בן אחרי שלוש בנות. את חלק משנות התיכון עשה בקיבוץ. הוא שירת בגולני ולקראת סוף השירות נפצע קשות בתאונת דרכים שממנה נותר נכה ברגלו.

מרבית מאבקיו נסבו סביב בעיה שגם עיצבה את חייו הבוגרים - דיור. הוא עצמו חי עם בנותיו באוטובוס נטוש שפעם שימש מזנון. בכיכר המדינה, שאותה הכתירו הוא וחבריו בשם "כיכר הלחם", התקבצו סביבו בתחילת 2002 עשרות חסרי דיור. במשך כמעט שנתיים החזיקו במאחז הזה בלבה של ישראל השבעה, תוך שהם מוחים גם נגד הקיצוצים הגדולים שנעשו באותה עת בקצבאות ובתקציבים. כל אותה תקופה ניהל טויטו דו-קרב משפטי נגד בעלי הקרקע שניסו לפנותו.

"הוא ידע להתנסח בצורה רהוטה, להביא את המאבק שלו לזירה המשפטית ולמתוח את הגבולות אבל להישאר בתוכם", אמר ד"ר שמואל סעדיה, עורך הדין שייצג וליווה אותו לאורך השנים. "הוא היה פה ושופר לרבים ואומללים, לפיד בוער שנלחם על דמותה של החברה בישראל", אמר.

אחרי שהפסיד במאבק על כיכר המדינה העתיק את מחאתו לקריית הממשלה, שם פגש את ויקי קנפו באוהלי מחאתה. בתחילת השנה חברו השניים להקים מפלגה בשם "לחם". "אמרו עליו שהוא אובססיווי. הלוואי שהיו עוד כאלה אובססיווים, שלא מרימים ידיים. אף אחד לא מוכן לעשות בשביל החברה כמו שהוא עשה. דרסו אותו שוב ושוב וכל פעם הוא קם וניסה משהו חדש", אמרה קנפו, שבסופו של דבר פרשה מהמפלגה ומאז לא שוחחה עם טויטו.

יואב קריים ממטה מאבק הנכים, שהכיר את טויטו כשזה חבר אליו ואל חבריו במהלך שביתת הנכים בירושלים לפני חמש שנים, כינה אותו רובין הוד. "הוא סירב להיכנע לאלילי הממון ופגש אותם לקרב פנים אל פנים. לעתים הוא יצא חבול, אבל לעולם לא מובס. בכך היתה גדולתו. תחסר לי מאוד איש יקר", אמר.

עורך הדין יובל אלבשן, מראשי המאבק החברתי בתקופת כיכר הלחם, אמר אתמול שטויטו "היה הראשון בתנועת המחאה הישראלית שיצק תוכן של ממש בביטוי 'פועל צדק'. למרות שהיה לו לב ענק, הוא העמיס עליו כל כך הרבה שהוא לא עמד בעומס".

שר המדע, התרבות והספורט אופיר פינס ליווה את טויטו בין השאר לדיונים בבתי משפט ואף שהה עמו שלושה ימים באוהל המחאה בקרית הממשלה ב-2003. לאחרונה ראה אותו בכיכר המדינה במאי, ושכנע אותו להפסיק שביתת רעב שבה פתח במחאה על העלאת מחירי הלחם. "מבחינתי זו אבידה גדולה. המאבק שלו היה אצילי. הוא גילה הרבה מנהיגות. אף פעם לא השתולל, לא לקח את החוק לידיים", אמר.

במהלך המלחמה נסע טויטו לחלק אוכל ולחזק את התושבים. הרב גלעד קריב מהתנועה הרפורמית, שעמה שיתף טויטו פעולה במבצע הסיוע בצפון, אמר ש"למאות אנשים טויטו היה כתובת אחרונה של מתן בסתר והצלה מייאוש. ישראל מותיר אחריו צוואה של מחויבות לחברה ישראלית צודקת, מוסרית ורחומה".

---------

*** כתבה שרותי סיני פרסמה למחרת מותו של ישראל טויטו - הארץ, 10.9.2006.