מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

האומנם רק זיכרון ?

סיפור רצח 5 הנערים הערבים

שניסו לחצות את הגבול מישראל לעזה

לפני 50 שנה - עוד כאן !

בשבת, ה-17 בספטמבר 2011, נערכו בחיפה, בסח'נין ובאום אלפחם טכסי זיכרון ל-5 הנערים ג'ורג' סלים שאמא, ג'ריס דיאב בדין ורימון יוסף מארון מחיפה, פאיז אחמד סבע אחמד מסח'נין ומחמוד עבדאללה אלאסעד ג'בארין מאום אלפחם (جورج سليم شامة,  جريس دياب بدين, ريمون يوسف مارون, فايز احمد سبع أحمد,  محمود عبدالله الأسعد جبارين) במלאות 50 שנה להירצחם בידי כוחות הביטחון כאשר ניסו לחצות את הגבול לעזה.

פרשת הריגתם של 5 הנערים זעזעה בזמנו את האוכלוסייה הערבית בישראל במיוחד לאחר שמשפחות הקורבנות קיבלו לידיהן את גופות יקיריהן. הסימנים שנתגלו על גופותיהם של החמישה לא תאמו לחלוטין את הגרסה הרשמית, לפיה, "הם לא שעו לאזהרה, סירבו לעצור והמשיכו לרוץ לעבר הגבול, לכן נפתחה עליהם אש ונהרגו". עורכי עיתונים נרתעו מלפרסם חלק מתצלומי הגוויות בשל פרטיהם הזוועתיים. בזמנו כתב "העולם הזה" (27.9.1961) מתחת לצילומים של שלושת הצעירים מחיפה, כי תוצאות הבדיקה שלאחר המוות לא פורסמו מייד. "כאשר פרסמה הממשלה סוף-סוף הודעות רשמיות, היו אלה הודעות סותרות ומעוררות-חשדות, נאמר בהן שהצעירים נורו מרחוק – דבר שקרוביהם סירבו להאמין כי יתכן, בחשכת לילה. נאמר עוד כי נורו בעת בריתם – והפגיעות הראו שנורו מלפנים".

קו ישיר הוביל-מוביל בין הטבח בכפר-קאסם באוקטובר 1956 לטבח 5 הנערים בספטמבר 1961.

בתגובה, התקיימו שביתות כלליות והפגנות מחאה של אזרחים ותלמידים ביישובים נצרת, כפר יאסיף, אעבלין, רנה, טייבה, בקה אלע'רביה, טירה ועוד. חלק מההפגנות דוכאו באלימות בידי המשטרה שביצעה גם מעצרים מקרב המפגינים. אסיפה פומבית התקיימה במועדון "אחווה" בתל-אביב בהשתתפותם של הסופר מרדכי אבי שאול, פרופסור ש. אייזנשטאדט, עו"ד חנא נקארה ועו"ד פישל הרצברג. משמרות מחאה התקיימו גם בישובים יהודים. שתיים מהן זכורות לי במיוחד, זו שהתקיימה במעברת בת-ים בה נאם אברהם (אדולף) ברמן ממק"י, ומשמרת-מחאה שקיימנו בעיר חולון. בעיתון "הארץ" התפרסמו מכתבי קוראים שהביעו את זעזועם.

להלן מאמר ראשי שהתפרסם ביומון הקומוניסטי "קול העם" ומאמר שפרסם אורי אבנרי בשבועון "העולם הזה". אי-אז תבינו מדוע מה שקרה לפני 50 שנה עדיין כאן. י.א.

 

שלושת הצעירים מחיפה לפני ואחרי רציחתם ("העולם הזה")

 

חקירה - דין – עונש

"קול העם" (22.9.1961)

הריגת חמשת הנערים הערביים זעזעה את האוכלוסייה הערבית. אולם לא רק היא נזעמת וסוערת. תגובת ההמונים הערביים – באספות ובהפגנות מחאה – צודקת היא ונכונה גם בעיני כל איש יהודי ישר בישראל, אשר נחרד לשמע רצח זה של הנערים הערביים.

מה הפשע שביצעו הנערים האלה ? – בייאושם, כי רב, ניסו לעבור את הגבול. מעשה-ייאוש היה זה מצידם, תוצאת האכזבה המרה. תוצאת תחושתם של היעדר-כל-סיכוי להתפרנס בכבוד, להתפתח, להתקדם. תוצאת מצבם – מצב של ניוון תרבותי וסוציאלי – היה ניסיונם הטראגי, עליו, רק עליו נורו ונהרגו.

"הם לא שעו לאזהרה, סירבו לעצור והמשיכו לרוץ לעבר הגבול, ולכן נפתחה עליהם אש ונהרגו" – גורסים השלטונות. "נוסחה" זו היא ידועה, נדושה ושדופה בימים-ימימה ובמקרים לא מעטים אינה מעוררת אמון. אך אפילו נניח כי נכונה גרסה זאת, אפילו אם מישהו יקבלה כנכונה – האומנם לא היתה דרך אחרת אלא לפתוח עליהם באש ולהרגם במקום ? האומנם אי-אפשר היה לירות יריות-הפחדה באוויר ? הרי אפילו לגבי פושעים מועדים, גנבים ורוצחים נוהגים לעשות כך. והרי הנערים האלה בני 17-15 שנה, לכל הדעות, גם לדעת השלטון, לא פושעים ולא רוצחים היו ! מדוע אם כן, נפתחה עליהם אש קטלנית על מנת להורגם ? מניין ההוראה הזאת, מניין הקלות הזאת של הלחיצה על ההדק ? מה מקורו של יחס ההפקרות הזאת לחיי אדם, לחיי נערים ערבים בארצנו ?

המדיניות השובינית האנטי-ערבית, מדיניות האפליה והדיכוי הלאומי של ממשלת ישראל, מדיניות זו ומצב זה, מצב בלתי-נסבל זה – הם הם אשר דחפו את 5 הצעירים הערבים למצב של-ייאוש ולמעשה-של-ייאוש.

ודאי. לא בריחה ולא מעשי-ייאוש אחרים הם דרך לפתרון הבעיות הכאובות והדחופות של האוכלוסייה הערבית בכלל והנוער הערבי בפרט. כל שנות קיום המדינה ומשטר הדיכוי והממשל הצבאי האנטי-ערבי, חינכה המפלגה הקומוניסטית את המונים העם הערבי להבין זאת. הדרכנו אותם למערכה פוליטית-ציבורית-המונית, יהודית-ערבית, למאבק על זכויותיהם האזרחיות והלאומיות, לביטול המשטר הצבאי, לחיסול הגטו, ולמען שוויון זכויות מלא.

לעומת מערכה זאת פיתחו השליטים מדיניות ומעשים של כפר-קאסם, בניסיון להמאיס על המוני העם הערבי את החיים ואת המאבק. ואכן, על חלק, על חלק קטן אומנם, השפיעה מדיניות זו, וניסיון-הבריחה של הנערים שנרצחו היא עדות לכך, עדות טראגית מאוד, איומה מאוד. דיכוי בתוך הארץ, כדור על גבול הארץ – זו הינה מדיניות בן-גוריון ומשרתיו לגבי בני העם הערבי, בניסיון להכות במערכה הדמוקרטית רבת-החשיבות והכל-צודקת לשוויון ואחווה יהודית-ערבית בישראל.

  מתקבל הרושם שאלמנטים מסוימים בשלטון חושבים על-ידי חידוש מעשים מסוג כפר-קאסם, להחמיר את מדיניות הדיכוי הלאומי ולהרתיע את האוכלוסייה הערבית ממאבקה לזכויותיה הצודקות, למען ביטול הממשל הצבאי, למען שוויון זכויות.

מתקבל הרושם, שאלמנטים אלה, שהשפעתם הציבורית והפוליטית נחלשה לאחרונה בקרב הציבור היהודי, מעוניינים על-ידי ליבוי שוביניות כלפי העם השכן, להסיח את תשומת לב העם מהמאבק החיוני להקמת ממשלה בלי בן-גוריון ובלי מדיניותו.

על קברם הרענן של חמשת הצעירים הערבים, אנו מביעים הזדעזעותנו ומחאתנו נגד מדיניות-הרצח הזאת ואת הסולידריות שלנו, סולידריות-אחים אינטרנציונליסטית עם המשפחות השכולות ששלטון-רשע קיפח חיי בניהם-יקיריהם, ועם המשפחה הגדולה של האוכלוסייה הערבית המבכה את קורבנות הדיכוי הלאומי.

מעל קברם של חמשת הנערים אנו חוזרים ומזהירים מפני המדיניות השובינית האכזרית הזאת וקוראים לכל הטוב והישר בקרב עמנו שלנו בארץ, למערכה למען לשים לה קץ. מדיניות זו כורה תהום בין יהודים וערבים, בין ישראל לשכנותיה. מדיניות זו פוגעת קשות בשמה של ארצנו ומעמדה בעולם, ומסכנת באופן חמור את עתידה כמדינה מזרח-תיכונית. מדיניות זו, שוביניזם זה, מרעילים את נפש העם והנוער, מאיימים על מוסר ועל מצפון העם והנוער שלנו.

הסיעה הקומוניסטית פנתה לנשיאות הכנסת בהצעה דחופה לסדר-היום, בדרישה להקים ועדת חקירה פרלמנטארית לחקירת נסיבות הריגתם של חמשת הנערים הערבים מחיפה, אום אלפחם וסח'נין. תביעה זו חיבת ללכד את על חברי הכנסת בעלי המצפון ואת כל ישרי-הלב בישראל.

תהא חקירה ! – בעיקר, כששמועות שונות אומרות, כי כוזבת היא הגרסה הרשמית בדבר "נורו בשעת בריחה", וכי מצב גופותיהם של הקורבנות, שהיריות פגעו בפניהם ולא בעורפם, מעורר חשד, שהגרסה הרשמית נולדה כדי לטשטש את הפשע החמור.

תהא חקירה ! – חקירה בלתי-תלויה ובלתי-משוחדת, אשר על סמך עובדות ועדויות ובדיקת מצב הגופות וסימני היריות וכו', תקבע את המסקנות, תצביע על האחראים ותמליץ על העמדתם לדין של המבצעים ונותני-ההוראה למעשה-הרצח מזעזע של הנערים הערבים החפים מפשע.

תהא חקירה ! – אינטרס לאומי ישראלי חיוני היא חקירה מלאה במאורע-דמים חמור זה הוצאת מלוא-המסקנות לגבי האחראים לו, למען לא יהיו חיי אדם, ערבי כיהודי, הפקר בישראל. למען יושם קץ לטרור-הדמים, לממשל הצבאי ולמדיניות הדיכוי הלאומי.

תהא חקירה !

מאת אורי אבנרי

"העולם הזה" (27.9.1961)

הסתה פרועה מתנהלת ברגע זה בכפרים הערבים נגד מדינת ישראל. בטחון המדינה מחייב שיושם לדבר קץ, אחת ולתמיד.

אם בוכה על בנה שנקטל – סתמו לה את הפה, למנוולת!

אב זועק על מות יוצא חלציו – השליכו אותו לכלא!

שכנים מתקהלים סביב הבתים השכולים – פזרו אותם בכוח, את הבוגדים!

תלמידים מזועזעים נוטשים את בתי-הספר ומפגינים נגד הריגת חבריהם – רוצצו את גולגולותיהם, שונאי ישראל שכמותם!

בספר מסוים כתוב "לא תרצח"? שרפו אותו, כי הוא פוגע בביטחון המדינה!

* * *

חמישה צעירים ערבים ניסו לברוח מן המדינה. פעם שלושה ביחד, ופעם שניים ביחד. באותו שבוע, באותו קטע של הגבול. חמשתם נהרגו.

שמענות את הגרסות האלמוניות של דוברים רשמיים אלמוניים. ראינו את תצלומי הגוויות – אותם המתפרסמים בגיליון זה, ואותם שגם עורכי העולם הזה נרתעו מלפרסמם, בשל פרטיהם הזוועתיים.

איני רוצה לקבוע מסמרות – כי זה עניין של ועדת-החקירה. אך כחייל שהשתתף במארבים (והיה עד להריגת בני-אדם לא מעטים), וכאדם היודע להסתכל בתצלומים, הריני נאלץ להביע את דעתי:

הגרסה הרשמית מעוררת ספקות חמורים.

יתכן כי לא נורו תחילה יריות אזהרה מעל לראשי הבורחים, וכי לא נעשה כל ניסיון לעצור את הבורחים. אנשי הסיור ירו מייד על-מנת להרוג.

גם כך – אין זה מתקבל על הדעת שאנשי הסיור-הישראלי, שירו כביכול "ממרחק" בחמש דמויות בורחות, הצליחו לפצוע את כולן פצעי-מוות, כך שכל החמישה נהרגו בו במקום. האם איש לא נפצע, ונפל חי בידי שוביו ? האם איש לא הרים את ידיו ונכנע ?

התצלומים נותנים לשער, כי פצעי המוות אינם דומים לפצעים של יריות-ממרחק.

ויש בגופות פגיעות נוראות, שאינן נראות כתוצאה של ניתוח לאחר המוות.

* * *

יאמר הדבר בפה מלא: שום מדינה אנה יכולה לסבול כי אזרחיה יגנבו את הגבול ויעברו לארץ עוינת. הדבר כרוך בסיכון ביטחוני ניכר (אם כי לא חמור ביותר). תפקידם של כוחות-הביטחון למנוע את ההסתננות – בשני הכיוונים.

יש לתפוס את העבריינים. יש להעמידם לדין. מן הסתם יחויבו בעונשי מאסר חמורים.

אפשר להבין כי במקרה מסוים, מתוך נסיבות שאין שליטה עליהן, נהרג בלהט פעולה מסתנן בלתי-מזוין. אסור לסלוח זאת – אך אפשר להבין.

אולם מכאן מרחק עצום עד להריגה שיטתית ומתמדת של בני-אדם בלתי-מזוינים המנסים לעבור את הגבול, אם פנימה, אם החוצה.

מזה שנים אנחנו שומעים את הודעות הדוברים על המסתננים הנהרגים "בעת בריחתם", אחרי ש"לא נענו לקריאות האזהרה של המשמר הישראלי", שמענו – ושתקנו, ושתיקה זו רובצת על מצפוננו.

אך יש גבול לשתיקה. מעבר לגבול זה, השותק הופך לשותף לפשע, ומקומו בין הנבלים.

כך אמרנו במשפט אייכמן. ואין הדברים חלים על הזולת בלבד.

"נורו בעת בריחתם" – גם אלה מילים הלקוחות ישר מאוצר-המונחים של משפט אייכמן: Auf Der Flucht Erschossen ! .

זו נוסחה נאצית מובהקת – ודור שלם למד להתחלחל למשמעה. "בעת בריחה" נהרגו היהודים והקומוניסטים שנפחו את נשמתם במרתפי-העינויים של דכאו ובוכנוואלד. "בעת בריחה" נהרגו, לאחר מכן, אויבי כל המשטרים הפאשיסטיים.

ועתה נהרגים אצלנו – "בעת בריחה".

* * *

אבותינו קבעו: "לא תרצח!" זהו ציווי מוחלט, ללא תנאי או סייג. כלל לא יתכן תנאי או סייג לציווי מוחלט. ברגע שיש יוצאים-מן-הכלל, מתמוטט המוסר כולו.

מזה שנים נוהג חלק מאנשי-ציבור שלנו כאילו מותר לרצוח – בתנאי שהנרצחים אינם יהודים. ויש המוסיפים: בתנאי שלא יהיו אזרחי ישראל. אלפי בני-אדם, שנבראו בצלם, נעלמו על הגבול כאילו בלעה אותם האדמה, ואין פוצה פה. לא הממשלה. לא ועד-החוץ-והביטחון. לא העיתונות.

ואם נכון הדבר לגבי צה"ל – נכון הדבר שבעתיים לגבי אותו צבא קולוניאלי, צבא כפר-קאסם, ששמו משמר-הגבול.

איש לא לימד את אנשיו מה מותר ומה אסור. להיפך, מתייחסים בו אל שפוטי כפר-קאסם כאל קורבנות אומללים של שופט אכזרי ותימהוני. "הדגל השחור", המתנוסס לדברי השופט בנימין הלוי מעל לפקודה בלתי-אנושית ופושעת – דגל זה אינו קיים במשמר-הגבול.

על כן, אל יאמר איש: "ידי לא שפכו את הדם הזה." כולנו הרגנו.

כי בשמנו מבוצעים המעשים. בשמנו ממשיכים דויד בן-גוריון וחבר מרעיו לעצב את המוסר של הכוחות המופקדים על ביטחון המדינה. ובמדינה שלנו מעז הרדיו הממלכתי, ומעזים עיתונאים בזויים, להגן על מעשים שלא ייעשו.

אך זה לקח ההיסטוריה: כאשר מתחילים להרוג, ממשיכים להרוג. כשחיי הערבי הפקר, אין קדושה גם לחיי העברי. וכבר אירעו מקרים, שאי-אפשר לפרסמם, בהם נהרגו בנים של אמהות עבריות – ולאו דווקא על הגבול.

אבותינו ידעו זאת. על כן אמרו "לא תרצח!", תחת לאמר "לא תרצח עברי!"

* * *

המצפון הלאומי, ויצר הקיום העצמי, תובעים: תוקם ועדת-חקירה ציבורית, בראשות שופט עליון, שתחקור את נסיבות מותם של חמשה אזרחים צעירים אלה. תחקור-נא את הקצינים, את אנשי משמר-הגבול, את הרופאים, את המנתחים-לאחר-המוות, את חברי המשקים בסביבת המקרה. תקבע את הנסיבות, ותבדוק בכלל את הנהלים הקיימים לגבי מניעת הסתננות.

יש להבטיח כי ייעשה הכל כדי לשמור על חיי האדם – במסגרת התפקיד הקשה וכפוי-הטובה של היחידות האחראיות לשמירה על גבולות המדינה.

אולם זהו רק חצי החקירה הדרושה. לא פחות חשוב החצי השני: מה קרה אחרי ההריגה.

אנשים רבים נעלמו על הגבול, כאילו בלעה אותם האדמה. ואולי באמת בלעה אותם האדמה. בין מאות הצעירים הערבים שברחו בשנים האחרונות מן הארץ, יש שעקבותיהם נעלמו בכלל, ושום סימן-חיים שוב לא הגיע מהם.

ואילו חמישה אלה – גופותיהם נמסרו למשפחות. הגופות נשאו את סימני-החבלה הנוראים, אשר בעיני ההורים המזועזעים נראו כסימני התעללות, עינויים וסירוס לפני המוות.

השלטונות, היודעים למנוע בכוח כל אסיפה נגד חוק הקרקעות, היודעים להחניק באיבו כל ניסיון של התמרדות, שפיתחו במרוצת השנים אלף ואחת שיטות מחוכמות להשלטת טרור קבוע ויומיומי ברחוב הערבי – גילו הפעם ליברליות בלתי-רגילה.

הם עשו את הכל כדי לאפשר הלוויות והפגנות המוניות. הם דאגו לפרסום מוקדם אדיר, באמצעות הרדיו והעיתונות. הם דאגו כי ההמונים יראו את הגופות.

במלים אחרות: הם עשו את הכל, מחוץ לחלק הזמנות בכתב לערביי ישראל שיבואו ויפגינו בהמוניהם נגד השלטונות.

וכאשר אמנם באו ההפגנות הצפויות, דאג מי שדאג כי תהיינה סוערות וקיצוניות. לדברי היומון הארץ ניסו דווקא אנשי מק"י לרסן את המפגינים בנצרת. אך מפגינים מסוימים (ויש המתיימרים להכירם כידידי הממשל הצבאי) היו כה משולהבים, שאי-אפשר היה לרסנם. חריפות סיסמאותיהם גברה מרגע לרגע.

והיה מי שגרם לפרסום רחב של הדברים בעיתונות העברית. היעילות היתה כה רבה, עד כי היתה הפגנה אחת אשר תוארה בעיתונות העברית כמה שעות לפני שנתקיימה.

רק אחרי כמה ימי הפגנות החלה המכונה המשומנת ל הממשל הצבאי להיכנס לפעולה. כל הפגנה נמנעה בנקל.

* * *

לא אדבר בשפת רמזים. בבחירות האחרונות נתנו הבוחרים רוב מוחלט למפלגות שהתחייבו חגיגית לבטל את הממשל הצבאי. ברגע זה מתנהלים דיונים – הן להרכבת הקואליציה, הן לחקיקת שורה של חוקים בכנסת. בשני הדיונים תופס ביטול הממשל הצבאי מקום מרכזי.

אינטרסים אדירים מעוניינים למנוע זאת. יש אינטרס מפלגתי: מפא"י, אשר ארבעת הקוויזלינגים הערביים שלה, נבחרי הממשל הצבאי, הם עוגן-ההצלה האחרון שלה לקיום שלטונה בממשלה הבאה. יש אינטרס כלכלי: עסקי המיליונים של הספסרים למיניהם, ביניהם מושלים-צבאיים לשעבר, המשתמשים בממשל הצבאי לניצול הערבים ואדמותיהם. יש אינטרס חקלאי: המשך גזילת קרקעות הערבים, שלא תיתכן ללא קיום הממשל, המבקש – כמו כל מנגנון – להוסיף ולהתקיים.

כל האינטרסים האלה לוחמים ברגע זה על חייהם.

מעולם לא היה קיים סיכוי מוחשי וקרוב לחיסול הממשל, ואילו בעלי האינטרסים האלה – המבוצרים מאחורי גבו של דויד בן-גוריון, ויש להם השפעה אדירה על כלי-הביטוי הממלכתיים והפרטיים במדינה – מתגוננים. מנוי וגמור עמם למנוע את פירוק הממשל בכל מחיר.

בכל מחיר.

והנה לפתע, באורח פלא, יש מהומות. יש הפגנות. העיתונות העברית מודיעה באותיות של קידוש הלבנה כי ערביי ישראל – כל ערביי ישראל – קמו "נגד המדינה", וכי "ההסתה נגד ישראל" נמשכת. מוסר ההשכל המבוקש: אם כן, אסור לבטל את הממשל הצבאי.

* * *

ואני אומר: אם כן, דווקא אם כן, חובה היא לחסל את הממשל הצבאי, ומייד! חובה היא לטהר את הגוף הלאומי מן הצרעת הזאת! חובה היא לנקות את צה"ל מן הגידול הממאיר הזה, המתיימר להיות חלק ממנו.

אחרי שלוש-עשרה שנות קיומנו הצליח הממשל הצבאי ליצור מצב בו קמים ערביי ישראל – כ ל  ערביי ישראל – "נגד המדינה". בו בורחים הצעירים בהמוניהם, למרות שיפור המצב הכלכלי. בו נענה הציבור הערבי כולו (לדברי הדוברים הרשמיים) להוראות מק"י.

בשנת הארבע-עשר לקיומו מסוגל הממשל הצבאי ליצור בישראל אלג'יריה שנייה ולהביא לכך שהאו"ם, המטפל כיום רק בבעיית הפליטים, יתחיל לטפל גם בבעיית המיעוטים בישראל.

מאורעות השבוע מגדישים את הסאה. למען ביטחון המדינה, חסלו את הממשל הצבאי – לפני שהממשל הצבאי יחסל את ביטחון המדינה!

 

 

 

 

 

 

           

 

 

 

 

      

 

 

9/27/2011