55 שנים לטבח כפר קאסם

(29 באוקטובר 1956)

מאת לטיף דורי *

55 שנה עברו מאז אותו ערב מר ונמהר של התחלת מלחמת סיני ב-29.10.1956, נגד מצרים ושבו נרצחו בדם קר בכפר קאסם 49 תושבים ביניהם נשים וילדים ונפצעו 13 אחרים ע"י חוליה של משמר הגבול בשובם מעבודתם בשדות.

ב- 1.11.1956, הצלחתי להסתנן לכפר שהיה נתון בהסגר צבאי מלא. פגישתי עם המוח'תאר ואדיע צרצור הביאה אותי ב- 10.11.1956 לבית החולים בילינסון שבו גביתי את העדויות מסמרות השיער של הפצועים.

חומת השתיקה וההשתקה שהוקמה ע"י השלטונות נפלה מול הלחץ האדיר של דעת הקהל שנגרם ע"י גופים פוליטיים, עיתונים, ארגונים ציבוריים ואישים שונים שתבעו לפרסם את הטבח ולהעמיד את האחראים למשפט פומבי כדי שהצדק ייעשה ויראה.

הלחץ התחיל לאחר שהעדויות הנ"ל נשלחו למאות אנשים בכל רחבי הארץ, בנוסף על מכתבו של ח"כ תאופיק טובי שהתריע על הטבח לאחר שביקר בכפר עם ח"כ מאיר וילנר ב- 20.11.1956.

מול לחץ זה נאלצה גם הצנזורה לחזור מסירובה במשך 50 יום להתיר את פרסום הפרטים  על הטבח ו"על המשמר" היה העיתון היומי הראשון שהופיע בגיליונו מיום 20.12.1956, עם הסיפור המלא שכתבתי תחת הכותרת "קציר הדמים האיום בכפר קאסם".

המשפט שבא כתוצאה מלחץ זה, עורר הדים חזקים בארץ ובעולם, פסק הדין שניתן כשנתיים לאחר הטבח מהווה תעודה מזעזעת על הטבח הנורא ותעודת כבוד לבית המשפט הישראלי שהניף את דגל האזהרה השחור על כל מעשה כזה כשהשופט בנימין הלוי שהיה אב בית הדין, קבע בין היתר, ש"זדון דרוש לכל ביצוע של פקודה בלתי אנושית ובלתי חוקית והקולר לביצוע תלוי גם בנותן הפקודה וגם במבצעיה".

השופט הלוי דחה את טענת הסנגורים שחזרו על מה שאמרו הפושעים הנאציים במשפט נירנברג ש"מילאנו פקודה".

הלוי קבע כי "על הנאשמים היה להבחין בכך שניתנה להם פקודה בלתי חוקית בעליל שעליה מתנוסס הדגל השחור אסור לבצעה".

חנינה מקוממת

אבל במציאות, הפכו השלטונות את פסק הדין לבדיחה עצובה, בסוף שנת 1959, לא נשאר בבית הסוהר איש מ-12 האשמים שנשפטו לתקופות מאסר מ-17 ועד ל-5 שנים. בדומה לפושעי "המחתרת היהודית" הם קיבלו חנינה מנשיא המדינה דאז יצחק בן צבי ויצאו לחופשי כשהממשלה דואגת להם למקורות פרנסה מכובדים. צריך לציין שאז לא היה צורך בלחץ מאחר והשלטון עצמו שניסה בתחילה להסתיר את מעשי הטבח דאג למתן החנינות. בן גוריון, ראש הממשלה החזיר את הדרגה לנאשם מס' 1 שמואל מלינקי, שקיבל גם העלאה לאלוף משנה, בנוסף על התפקיד בכור האטומי בדימונה. הוכחה נוספת לאטימות הלב של השלטונות מהווה מינויו של הנאשם מס' 2 גבי דהאן להיות אחראי על תפקידים ביטחוניים מיוחדים בעיריית רמלה כולל הטיפול בתושבי העיר הערביים. כנראה, הודות לניסיון שרכש מטיפולו בתושבי כפר קאסם. ואילו אלוף משנה יששכר שדמי יצא בעונש "כבד" קנס של 10 א"ג בלבד. מאז הפך המושג "הגרוש של שדמי" למטבע לשון ברחוב הערבי המצביע על עיוות הדין לגבי מי שאמר את המשפט "אללה ירחמו" כשנשאל מה לעשות עם התושבים שיאחרו לשוב לבתיהם.

עצרת הזיכרון בכפר קאסם, 20 שנה אחרי הטבח

לזכור ולהוקיר

במהלך המשפט נשמעה הנימה השוביניסטית של ההכללה המתחסדת שהרצח התאפשר, מאחר ורוב אנשי היחידה היו מבני עדות המזרח שהם "שונאי ערבים" וכו', אבל עובדה היא, שביתר היחידות שהוצבו בששת הכפרים השכנים היו בני עדות המזרח ושם לא רק שלא התרחש טבח אלא הם התירו למאות ערבים שאיחרו לשוב להיכנס לבתיהם מאחר ולא ידעו על העוצר וזאת למרות ההוראה "אללה ירחמו".

בכך הם שמרו על צלם האדם בראותם את הדגל השחור שהתנוסס מעל ההוראה הבלתי חוקית, אותם צריך לזכור ולהוקיר ואילו את אלה שלחצו על ההדק צריך להוקיע.

"כמו הגרמנים"

הדבר המזעזע ביותר הוא, שרוב הנאשמים לא מתחרטים על מעשיהם גם לאחר 40 שנה. הם מנמקים את פשעיהם בטענה הידוע של "מילוי פקודה". אחד מהם שלום עופר שפקד על חייליו "לקצור אותם" אומר בראיון לעיתון "העיר" (10.10.1986) "היינו כמו הגרמנים, הם עצרו משאיות, הורידו את האנשים וירו בהם. כך אנחנו אין הבדל. מילאנו פקודה  כמו שחייל גרמני מילא פקודה בזמן המלחמה כשהורו לו לטבוח ביהודים".

דברים מזעזעים כאלה המעידים על טיבם של הרוצחים מחייבים את מערכת החינוך שלנו להכניס לספרי הלימוד את טבח כפר קאסם שעד היום הס מלהזכירו שם. עלינו לשנן בפני הנוער את הלקחים המתחייבים בדומה לטבח אחינו בקישינייב שאותו אנו מציינים ובצדק מדי שנה בשנה. טוב יעשה שר החינוך והתרבות גדעון סער אם ידאג להקדיש ביום הזיכרון שעת מחנך בכל בתי הספר על הטבח כפי שעשה בזמנו שר החינוך לשעבר יוסי שריד שאמר לאזרחים הערביים "אנחנו מתביישים במה שקרה, הכאב שלכם הוא הקלון שלנו".  

הפצע פתוח

אין ספק שהלקח המרכזי מהטבח הוא, שעלינו להמשיך ולהיאבק לעקירת שורש הרע  שטבח כפר קאסם היה פרי הבאושים שלו, של "הפילוסופיה הפטליסטית של אין ברירה, הנצחת החשדנות ובנטיעת האקסיומה הנוטעת בלבבות כי אויבי נצח אנו היהודים והערבים בארץ הזאת". כדבריו החריפים והחד-משמעיים של המשורר הגדול אברהם שלונסקי.

55 שנים עברו מאז הלילה הנורא ההוא ותושבי כפר קאסם מעלים את זכר חלליהם ביום השנה בתהלוכת אבל עצורה, מבקרים ב"מוזיאון החללים" המרשים המנציח את זכרם וחוזרים ומדגישים ש"הפצע פתוח ולא יגליד עד שהממשלה תכיר באחריותה המוסרית לטבח".

ונסיים בקטע משירו של נתן אלתרמן "תחום המשולש" שהתפרסם בטורו, "הטור השביעי", ב"דבר" 7.12.1956, ושבו יצא חוצץ נגד הניסיון לקיים קשר שתיקה סביב הטבח וכך בין השאר הוא כתב:

לא תתכן חברת אנוש, לא יתכן צבור בר-הכרה
שלא יהום לעת מקרה כזה ולא ישאל (בלי הצטרכות למטיפי מוסר(.
כיצד קרה מה שקרה ואיך  י כ ו ל  ה י ה  לקרות מה שקרה
ואיך ומה חייב הוא לעשות כדי שלא תקרה כזאת מחר.

לא תתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט,

ולא ירעיד בה, לפחות במעט, כיסאות של מפקחים ומפקדים גם ישירים וגם לא-ישירים,
ולא ירעיש בה מושגים שנשתרשו ולא יזעיק מורי פיקוד והדרכה ולא יעיר בה את חשבון-הנפש-והאחריות,
וזאת מ ח ו ץ לעונש שיחול על ראש עושי התועבה האסורים.

ואני מדגיש:

 תפקידנו לעשות הכל כדי שזה לא יקרה מחר.

--------------

* לטיף דורי, אזרח כבוד של כפר קאסם.