מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

החייל הזה הוא אני

מאת איה קניוק*

זה היה כמה שנים לפני שפגשתי אותו. פ' ועוד שלושה צעירים כמוהו, בני 16 וחצי עד 19 אז, ישבו למרגלות החומה שבדיוק נבנתה, וחשבו איך הם מפילים את המשטר הישראלי.

כולם נולדו במחנה הפליטים קלנדיה.

מחשבה אחת היתה לזרוק רימונים על המחסום. אבל לא ידעו איך מכינים רימונים. השנייה היתה להכין הרבה בקבוקי מולוטוב ואז לזרוק אותם ברוגטקה במקום אבנים. אבל אז ר' אמר שהאש תכבה מיד וזה לא שווה. עוד רעיון היה להכניס חומר נפץ לצמיגי מכוניות ואז לגלגל לכיוון החיילים היוצאים למסעות הציד הרגילים שלהם  סביבות המחנה. אבל גם חומר נפץ לא ידעו להכין וגם לא היה ממי ללמוד.

ולבסוף החליטו שמה שהם יעשו זה לפוצץ את חומת האפרטהייד. וקבעו ביניהם שצריך בעתיד הקרוב ללמוד איך מכינים חומר נפץ רציני, ואחרי שילמדו איך, יכינו כמות גדולה, ואת החלק הראשון יטמינו בדיוק במקום הזה בו הם יושבים, וסימנו אותו עם כמה אבנים גדולות שגררו לשם בכוחות משותפים.

ואחרי שיטמינו, אמרו זה לזה, החומה תתפוצץ, וככה ידעו שפלסטינים לא שותקים.

ואחרי שדיברו את תוכניותיהם המפליגות הלכו הביתה. ובעצם שכחו מהכל. כי לא ידעו מה בעצם לעשות או איך. וכי היו צעירים ושמחים למרות הכל.

 

חודשיים לאחר מכן חיילים הגיעו בלילה ולקחו את פ'. בן 17 וחצי הוא היה אז.

שנתי, סיפר לי, ואז שמעתי בום כזה כי הם שברו את הדלת, ופחדתי נורא. היו צעקות להיכנס כולם לחדר. מ' ור' לא נולדו עדיין. הייתי יחף, המשיך וסיפר. כולנו היינו יחפים. רק אמא נעלה נעלי בית. היו עשרה חיילים אני חושב. ואחד דיבר ערבית אבל לא היה ערבי. ואז הוא צעק שנביא לו את כל תעודות הזהות. והיו רק לאמא ולאבא ולי. לע' עוד לא היתה אפילו שכבר היה בן שש עשרה, והשאר קטנים. ואבא נתן לו את התעודות.

ואז קראו את השם שלי "פ". ואמא צעקה "לא". ורצה ונתלתה על החייל. ואבא שלי רץ אחריה ותפס אותה ואמר לחייל "אל תהרוג אותה". כי בדיוק, אולי חצי שנה קודם, אֻם בִּלאל קפצה על החייל שלקח את הבן שלה והחייל נתן לה מכה ואז היה לה שבץ והיא מתה.

והחייל צחק. אני זוכר שצחק כי היה להם שחור על הפנים וכשצחק השיניים שלו היו לבנות כל כך.

פ' נשפט על ניסיון לפוצץ את מחסום קלנדיה. וקיבל עונש מאסר של שלוש שנים שריצה בכלא דמון. גם שאר הנערים קיבלו עונשי מאסר דומים.

היה קשה, אבל לא נורא, הוא אמר כששאלתי. רק בחקירות זה קשה, הוסיף. כי יש מכות, ותלך תבוא, וככה... אבל בבית סוהר לא כל כך היה נורא. האוכל לא טעים כל כך. ולא מספיק. ולא היה לי כסף לקנטינה. ולמדתי עברית, ואנגלית גם. כי שמה יש גדולים שעשו לנו בית ספר.

אבל הכי קשה זה שכמעט לא ראה משפחה, אמר. אמו קיבלה אישור פעמיים בתוך כל הזמן הזה ואביו בכלל לא, וגם לא אחיו ע', רק שתי אחיותיו הקטנות ח' וס' באו כל כמה חודשים.

שנה לפני שהיה אמור להשתחרר גילו אצל אבא שלו סרטן ריאות. והוא הפך חסר שקט והתקוטט כל הזמן. בהתחלה שמו אותו בהפרדה לשבועיים וגם שם הוא הלך מצד לצד וצעק ואחר כך לקחו אותו לשיחה עם הקפטן של השב"כ שהיה מגיע גם לכלא. קוראים לו קפטן אָימַן אבל זה לא השם שלו, אמר פ'. גם לא ערבי

הקפטן אמר לו שהוא יכול לצאת כבר מחר ולהיות עם אבא שלו, כי הוא בחור טוב שרק הסתבך ושהקפטן יודע את זה, ופ' לא אמר דבר וחיכה כי כבר ידע שאין מתנות חינם, ואז נתנו לו סיגריה והוא לקח, וקפה, ואז אמר לו הקפטן: במחסום בלגאן, לא ילדים טובים כמוכם שרק הסתבכו. ורק אני צריך שמישהו יגיד לי מי שולח אותם. זה ילדים מסכנים. תאמין לי הם מגיעים אלי ואומרים שלא רוצים ככה. רק אומרים להם לך למחסום תזרוק אבנים.

ואני אמרתי לו, שלא איכפת לי מכל זה, ושאני אשאר בכלא, ולא רוצה כזה דבר, ולא חסר לי כלום, ואני לא ג'סוס.

ואז הוא אמר, אבל אתה יושב בגלל ג'סוס.

ואמרתי לו, כן, ואתה רוצה שיקרה לי מה שיקרה לג'סוס הזה אחרי שידעו מי זה?

והוא אמר, הג'סוס זה אח שלך.

וקמתי וניסיתי להרביץ לו ושניים שהיו שם בחדר איתו תפסו אותי והרגו אותי ממכות עד שהתעלפתי.

ואני נזכרתי איך אח שלו הקטן הלך למחסום ואמר באתי להרוג יהודי והבנתי הכל.

שניסה לנקות את עצמו. שזו הייתה דרכו להביע חרטה על מה שעשה. על מה שנדחף לעשות. ובגלל זה לא רצה עזרה בבית המשפט. לא רצה הקלות. ואמר כל הזמן שרוצה לכלא כדי להיות עם אח שלי ולהרוג את מי שהכניס אותו לבית סוהר.

ופ' מספר שאחר כך היה במצב לא טוב. ששתק הרבה. והיה עצוב. וכשחזר הביתה לא שמח. ואז יום אחד הבין פתאום שהוא חייב לסלוח לו, לאח שלו. וסלח. וקם. וחיפש עבודה והחל עוזר בבית ותכנן ללכת ללמוד רפואה ברוסיה כי בתקופה ההיא עוד נתנו מלגות לפלסטינים, וקצת אחרי זה גם נפגשנו.

באותו היום היתה הפגנה בקלנדיה. נדמה לי שהיה לה איזה נושא. זה היה בזמן האחרון יחסית. ההפגנה ביום הנכבה, או אחרי שמחמוד עבאס הכריז על מדינה, או יום הזעם, בכל אופן לא מזמן כל כך. אבל כל כך המון זה קורה שם. וזה לא באמת הפגנות, רק כאילו. שבקצה האחד שלהן חיילי הכיבוש עם קסדות ורובים וקהות מטווסת ואהבת המלחמה. ומהצד השני ילדים ונערים ואבנים ממחנה הפליטים קלנדיה וכעס שאין לו שם ונעורים זורחים. וכך חיילים יורים וילדים ונערים מהמחנה זורקים אבנים. כבר שנים. ואם הנערים משום מה חדלים לזרוק אבנים אז החיילים יורים כדי לגרות אותם. והם זורקים. ועוד החיילים יורים. מכוונים ישר. וקרוב. כי מותר ואפשר. ובתוך השנים נרצחו ככה אחד אחרי השני עומר מטר בן ה 14, אחמד אבו לטיפה בן 12 וחצי, האחים סאמר ויאסר כוסבה... וכל האחרים. כי זה הכיבוש.

ואז ראיתי שני אחים קטנים שלו. מ' וא'. וא' שהוא ילד ממש קטנטן היה עם אבן שהוא בקושי מצליח לאחוז בה בכפות ידיו הקטנות. וקצת דאגתי כי הם באמת קטנים וכי זה מסוכן כל כך, אבל שתקתי, כי מה אומר להם. והאם אין זו זכותם להתנגד לרשע בדרכם, וזו דרכם הפעוטה.

אבל היה רגע אחד ממש קשה שבו מאחד הבתים של הסמטה שמעל הכביש הראשי בין המחסום לכיוון רמאללה, יצא מביתו לתוך הסמטה איש הרבה יותר מבוגר מהנערים. הוא החל הולך לכיוון הכביש הראשי, לאט, גבו היה אל החיילים שעמדו בשורה עם רובים מכוונים, ממש ליד הבית של פטמה וסמי אסד. עוד הספקתי לומר לעצמי, הם הרי מביטים במשקפת וראו שיצא ממש כרגע מהבית, ושלא שייך לקבוצה המפגינה, ושהוא מחוץ לכל גם לשיטתם שרואים התנגדות לכיבוש כפשע, ושהוא לא צעיר - כשהכדור פגע בגבו. וכמו בסרטים גופו זועזע קמעה, והוא המשיך ללכת צעד או שניים גופו מתנודד ועיניו שוקעות והולכות פנימה לתוך עצמן, ורגליו הופכות קלפים, וקרס ונפל. חובשים רצו אליו ולקחו אותו. וצלילי האמבולנס הדוהר לרמאללה החרישו לרגע את השמיים.

ואין לי מושג מה עלה בגורלו.

טלפנתי לפ', כי אמנם זכותם של אחיו הקטנים להוציא את זעמם המוצדק על חיילי הכיבוש נטולי העכבות, אבל זה היה כל כך מסוכן שלא יכולתי אחרת. והוא אמר שהוא בא. ובא ממש מיד, אחרי כמה רגעים.

והחיילים ממש צלפו ללא רחם, על כולם, ומיד מצא אותם, את אֵחַיו, ואמר להם יא שבאב והם חייכו לאח הגדול והחזק והמוצלח בעיניהם. ומיד עזבו את ההפגנה ובאו לצידו. והתרחקנו ארבעתנו מהגז והירי, ועלינו במעלה הגבעה על הדרך המובילה לרמאללה עד שהיינו ממש רחוקים מהכל והתיישבנו על חומה נמוכה לצד הדרך.

וקודם דיברתי אני. על החיילים האלה. על העדריות הזו שלהם. ללכת ולעשות כל מה שאומרים להם ולהסתוכך תחת המילים הגדולות והריקות של "הגנה" ו"הקרבה" ו"צריך", כשכל מה שמניע אותם זה תאוות הביחד הנחשב, ולירות ברובה לא חשוב על מי, וכי זה מה שמקוּבל ומתגמל חברתית, ולא שום דבר אחר.
שאינם רואים בני אדם. רק סמלים ללא פַּנים. שהלוואי וילכו כולם כאחד לבית הסוהר, הוספתי אמרתי לפ'. כל אחד ואחד מהם. ודיברתי על אִמותיהם משתפות הפעולה. שזו קלישאת אהבה ולא אהבה לעמוד מנגד שהבן הולך לצבא. ולא רק הולך כדי לפגוע בעם אחר רק כי הוא אחר, אלא לסכן עצמו.

ואז אחרי זמן אחרי שדיברתי ללא הרף, שתקנו. ובזמן ששתקנו הוא שלח את אחד הילדים לקנות לנו שתייה, ופלאפל. ואז הוא אמר לי:

איה, רק שתדעי שהחיילים הישראלים האלה שאת כל כך משמיצה, הם אני.

החייל הזה הוא גם אני. והרמתי את פני בפליאה.

כשאני זרקתי אבנים על חיילים, לא הייתי ככה? עדרי, ושש לקרב, לא חשוב עבור מה הוא? תאב אקשן, וכי זה היה נחשב, והנורמה, ומה שכולם עשו?

אבל החיילים האלה מחזיקים נשק, ומתחזקים את המחסום שמונע את חיי משפחתך. על אדמה שנלקחה בכוח מקרוביך. והם מייצגי ומוציאים לפועל של מדיניות של גזילה וטרנספר, וטרור ממוסד. הם לא כל בנאדם. הם לא מייצגים צדק.

הכל נכון, את צודקת, אמר אחרי מחשבה. זה נכון שהם לא צודקים ואני צודק יותר. כי אני מתגונן והם מתקיפים. אבל יחד עִם זאת נדמה לי שכאשר זרקתי אבנים על חיילים, זרקתי כי זה היה מה שכולנו עשינו אז, וזה היה כיף ומסוכן.

ואני חושב שגם החייל הזה עושה את מה שהוא עושה, במיוחד כי זה מה שעושים כולם, וכי זה כיף ומסוכן. והוא היה עושה גם דברים טובים ומתנגד גם לדברים רעים, אם זה במקרה היה הדבר שכולם עושים סביבו.

זה הרי רק מקרה שמה שהוא נשלח לעשות הוא הכיבוש.

בסדר, אני אומרת לו, אבל בכל זאת זה לא אותו הדבר להלחם נגד מי שמתקיף אותך לעומת להילחם מול מי שאתה מתקיף. אתה הרי לא באמת חושב שזה אותו הדבר נגד חיילים מאשר לא חיילים?

והוא אמר, בטח שיש הבדל. כמו שאמרתי לך, יש הבדל במובן של מה צודק. יש כובש ויש נכבש. הם לא צודקים ואנחנו כן. זה ברור. זה לא מלחמה של שווים. זה אנשים שבאו אלינו ולא אנחנו אליהם. זה הם מההתחלה אומרים לנו לא פה ולא שלך והורגים ומסלקים ויורים ולוקחים את החיים שלנו ואת הבריאות ואת העבודה ואת האדמה ואת הצדק. ויש זכות להתנגד לזה, והזכות הזו היא אצלנו.

זה גם לא אותו הדבר ירי ואבנים.

אבל הבנאדם, הבנאדם הוא קטן. זה קטן וזה קטן. זה רק במבחן ההיסטוריה אומרים ורמאכט בשרות הנאצים זה רע, בנות הברית על דרזדן, זה טוב. זה חייל טוב וזה רע. זה בשרות הצדק וזה בשרות העוול. אבל אם אני מסתכל על זה מהצד של הבנאדם, אני חושב שזה חייל של הנורמות של זמנו וזה חייל של הנורמות של זמנו.

אבל פ', החריתי ואמרתי, אולי המוטיבציה להיות חייל בשרות המדינה דומה בכל המשטרים, וזה לא בגלל שהמשטר הוא כזה ולא אחר שהצעיר נמשך לקרב, והיה נמשך לכל קרב באשר הוא, גם קרב המייצג אידיאולוגיה פחות פסולה. אבל כשאתם זרקתם אבנים זה לא אותו הדבר. זה לא צבא. זו התנגדות ספונטנית למי ששמים מגף בתוך החיים שלך. לא

ופ' אמר לי, איה אני לא בטוח שאת צודקת. אני חשבתי על זה הרבה בבית הסוהר גם. וככה אני אומר לך. וזה לא קל לי להגיד לך, אבל אני אומר את זה מהלב. האם באמת לא הייתי הולך לזרוק אבנים אם היינו פחות צודקים והם פחות פושעים? לא בטוח.. לא יודע... זה טיפש וזה טיפש. זה קטן וזה קטן. זה אותו הדבר. זה דומה. מהצד של הבנאדם, מהצד של הבנאדם הקטן, לא של המדינה, זה אותו הדבר. זה דומה. מאוד דומה.

ברקע כל הזמן היו קולות של ירי ואמבולנסים, והגז למרות שהיה רחוק הגיע גם אלינו ומדי פעם גם היה צריך להפסיק לדבר ולחכות שיהיה יותר קל בריאות ובגרון. והבטתי בפ' וחשבתי כמה הוא בוגר ומדהים. ואיך הוא מדבר איתי בעברית ואנגלית ויודע את השפות שלי ברהיטות הזו שרכש משלוש שנים בכלא, ואני עדיין לא יודעת ערבית כדי לדבר איתו, וחשבתי שזה נורא, באמת נורא, למרות שזה באמת עניין אחר.

ואני אגיד לך עוד דבר, פסע פ' לתוך מחשבותי, החייל הזה אפילו לא שונא את מי שהוא בסוף גם ישפוך את דמו. אומרים אצלכם ככה, לשפוך דם. זה דיבור יפה. הוא הורג כי חברים שלו עושים ככה וכי הוא יכול. כי זה מותר. וזה חוקי. וזה נחשב לעשות טוב. וכי כולם עושים. וכי כולם שמחים. ושמחים איתו. אבל זה לא בגלל ששונא. לא בגלל ששונא הורג. אולי אחרי שהורג, שונא. אבל לא הורג כי שונא. הורג כי אוהב להרוג, ואוהב להיות עם החברים שלו.

אבל הילד זורק אבנים והוא לא זורק אל כל אחד, התעקשתי. לא זורק עלי. רק על החייל זורק. על המתנחלים. זורק על מי שבאו ולקחו לו את החיים. והחייל יורה על אנשים שלא עשו לו כלום. רק בגלל שהם פלסטינים. וזו גזענות.

והוא אמר, נכון, קצת גם מהגזענות. אבל רק קצת. אני מסכים איתך שבאמת יש יותר גזענות אצלכם מאצלנו. אבל בכל זאת הרוב של מה שהחיילים האלה עושים לנו זה לא מהגזענות אני חושב אבל יותר מהחברים. מהכיף. ממה שמלמדים בבית ספר. מזה שזה נחשב שווה. שמחשיבים את הבנאדם.

ואני אמרתי, אבל פ', היית זורק אבנים על כל אחד, או רק על חיילים?

ואז הוא הצטחק ואמר לי, שמת לב איך את מכילה אותי, איך אותי את מבינה ומצדיקה. ואותם, את החיילים של ישראל, את לא מבינה. למה אותי כן, לא משנה מה, ואותם לא?

אז זה כמו שאת נוקטת צד, רק הפוך. כי את אומרת כל פלסטיני צודק וכל ישראלי אשם. זה גם גזענות קצת, לא?
וחשבתי איך הוא מהמקום הזה שלו יכול להביט ברוחב הזה, הרוחב הזה שאין לי, ולראות את האנושיות שתמיד ישנה בכל אדם, יהיה אשר יהיה ויעשה אשר יעשה. אבל אז שוב חשבתי לעצמי שזו הפריבילגיה שלו להכיל את מי שמתעלל בו ומתקיף אותו וגוזל ממנו, ושלי אין הפריבילגיה הזו. אני שאינני שייכת לעם של הקורבן בנקודה היסטורית זו.

לי נשאר לשפוט. וכך אני גם עושה. בכל תא ותא שבי. את חיילי הכיבוש הצעירים האלה עם רשעותם המצלצלת וקהותם ואת אִמותיהם שלא נשכבות על הכביש כדי למנוע מהם ללכת, ואת המורים והמורות שמטפחים בהם את רצון עשיית העוול הזה ואת הנורמאליות הממאירה הזו שבה אנשים רגילים עושים את מה שכולם עושים כי זה מה שכולם עושים יהיה הדבר אשר יהיה.

ואמרתי לו, נכון. יש לי צד. אבל לא כמו שאתה מסביר את הצד שלי. כלומר, הצד שלי לא נגזר משייכות כלשהי. וזה גם נכון שהצד שלי הוא לא אקסיומטית ואוטומטית הלאום היהודי ישראלי, ממש ממש לא, אבל הוא גם לא הלאום הפלסטיני רק כי הוא פלסטיני. זה לא בגלל הלאום ולא הגזע או המין ולא השייכות האתנית. זה מי הקורבן

בנקודת ההיסטוריה הזו, אתה הקורבן.

פלסטינים בנקודת ההיסטוריה הזו הם הקורבן. ולא העם היהודי ישראלי.

אז זה הצד שלי. הצד של הקורבן.

והוא חשב על זה רגע ואז חייך אלי ואמר, אז אני שמח ככה ונגע בחיבה בראשו של אחד מאחיו הקטנים. והמשכנו לשתות ולאכול בדממה עוד איזה זמן ומרחוק ענני הגז ורעש הכדורים ששנינו שכחנו מהם ומהנפגעים האפשריים ומהאבדון המזוג לכל כמו טיפות של עצב.

-------------
* המקור:
www.mahsanmilim.com

 

 

 

11/21/2011