בימת אורחים

בקרוב: היעלמויות

מאת חנה בית הלחמי*

רקע

ביום ה’ האחרון נקרא אחד ממנהלי רדיו כל השלום למשטרה, נחקר באזהרה ואולץ להתקשר במקום לתחנה על מנת להודיע על הפסקת שידוריה. ההודעה המלאה כאן, באתר.

רדיו כל השלום, שבו גם שודרה תכנית הרדיו השבועית שלנו רדיו במחשבה שנייה, משדר מזה שבע שנים באינטרנט ושידוריו מועברים באמצעות אנטנה המוצבת ברמאללה של חברת בִּלאדי, חברה הרשומה בחוק ברשות הפלסטינית וקיבלה אישור חוקי לשדר שידורי רדיו. למותר לציין כי ברמאללה לא חל החוק הישראלי ולכן גם לא חוק הרשות השנייה. כמו כן, גלי הרדיו אינם מכירים בגדר הגבול ומגיעים אל מעבר לה, כפי שתחנות הרדיו הישראליות ניתנות לקליטה במדינות הסמוכות.

לרדיו כל השלום אולפן הקלטות הפועל במזרח ירושלים, בצמוד למטה הארצי, בו הקלטנו בזמנו את תכניותינו. תוכניות הרדיו המוקלטות שם – מועלות לאינטרנט, בפודקאסטים – שבינתיים עדיין אין עליהם איסור בחוק ואינם קשורים לחוק התדרים.

במשך שבע שנות הפעילות של הרדיו נפגשו מנהלי הרדיו מספר פעמים עם בכירים במשרד התקשורת, בין היתר גם עם שר התקשורת דאז, מר אריאל אטיאס. מעולם לא התבקשו מנהלי הרדיו להפסיק את השידורים, ומעולם לא נאמר להם כי ישנה בעיה עם עצם קיומו של הרדיו או עם השידור. כ"כ התראיינו בתכניות האקטואליה ותכניות אחרות, לא מעט פוליטיקאים (גם בכירים) ואנשי ממשל.

בשונה מהריבוי המאפיין את השנים האחרונות של תחנות ימניות, דתיות ובעלות מסרים הכוללים גזענות, הסתה והדרה אלימה של נשים מהמרחב הציבורי רדיו קול ברמה כמשל)- רדיו כל השלום, מהווה כיום הבמה היחידה לארגוני זכויות אדם, לפעילות ופעילים חברתיים ולקידום השלום על פי פתרון שתי מדינות לשני עמים.

רדיו וממשל

לא בכדי טרחה ישראל לפוצץ תחנת רדיו בבירות - רדיו הוא כוחה של הרוח החופשית, הוא חופש הביטוי, לא ניתן למדר את מאזיניו ממסריו.

רדיו חופשי הוא אימתו של כל משטר פונדמנטליסטי. אין כמעט מהפיכה בעולם שאינה מגיעה בשיאה להשתלטות דרמטית של המהפכנים על תחנת הרדיו. למשל, במאי 2008 כותב צבי בראל בעין השביעית: "למהפכה הצבאית שיזם החודש חזבאללה בלבנון היה גם צד תקשורתי: השתלטות על כלי התקשורת בבּירות, הצתת ציוד והכאת עיתונאים". כל מהפיכה שלטונית המכבדת את עצמה מתחילה את דרכה בשידור ברדיו של דבר השליט החדש לאומה.

מאידך, אין כמעט ממשל שאינו עושה שימוש בשידורי רדיו משטחו על מנת להעביר מסרי תעמולה למדינות שכנות ו/או למדינות אוייב. מדינת ישראל הפעילה שידורי תעמולה בערבית למצרים, סוריה וירדן. גם היום מפעילה רשות השידור תחנת רדיו באיראנית, שקהל היעד שלה אינו בהכרח כמה אלפי דוברי הפרסית בארץ, ושעל פי הסברה הרווחת בינינו ההדיוטות – יתכן וחלק מתקציביה באים ממשרד הביטחון.

גם מצרים הפעילה לאורך שנים תחנת רדיו בעברית, שניסתה כמיטב יכולתה להעביר תעמולה ודיסאינפורמציה, כולל מסרי שווא בשלהי מלחמת יום הכיפורים, לפיהם המצרים ניצחו את המערכה. כמוה – השידור העברי מרדיו דמשק.

רדיו הוא מכשיר שניתן להקשבה בווליום נמוך, הניתן להסתרה בחדרי חדרים. גלי הרדיו חוצים קירות וגבולות ומגיעים לכל בית. בימי קיר הברזל הקשיבו מסורבי העלייה לרדיו הישראלי במסתרים וקבלו גם ממנו עידוד והדחיפה להמשיך במאבקם. מידת השתדלות הממשל לחסימת התדרים מראה על חשיבותם העצומה של השידורים התמימים הללו.

אצל רבות מהמשפחות החרדיות, הנתונות לטרור אלים של מיעוט קיצוני ולא הלכתי בעליל – מוסתר רדיו איפשהשו בבית.

אז למה דווקא כל השלום?

רדיו חופשי, רדיו העוסק בזכויות אדם, פלורליזם, דמוקרטיה, שיח חופשי, חופש הבעת דיעה וחופש התאגדות – הוא מושא הדיכוי האלים של כל מי שהערכים הנעלים (כן, הנעלים) הללו הם לצנינים בעיניו. הרבה לפני עיתון (שניתן לעצור פיזית את הפצתו) או טלוויזיה (שצריך אולפן וציוד מורכבים לשידוריה והיא ניתנת לכן לפיקוח – שלא לדבר על סוגיית מימון ובעלויות המכתיבה את תכניה) – יחששו הפונדמנטליסטים בעלי השאיפה להפוך את מדינת ישראל לדיקטטורה דתית לאומנית, מהרדיו. כי כל אדם עם מיקרופון ומחשב יכול/ה לעשות רדיו. כי כל עמותת זכויות אדם שמחזיקה בית מט ליפול בשולי שכונה במזרח ירושלים ומתחת לחומת המטה הארצי של המשטרה – יכולה לעשות רדיו. השתקה היא תשובתו הטובה ביותר של הפחדן האלים, באשר הוא.

סגירת תחנות רדיו והעלמתן/הלאמתן היתה אבן דרך חשובה בהתפתחותם (או שמא – הידרדרותם) של השלטון הקומוניסטי, הנאצי, הפאשיסטי, הגנרלים בארגנטינה, שלטון פינושה בצ’ילה ואחרים.

בסוף זה נגמר בהיעלמויות של מתנגדי משטר, במערכת חינוך תעמולתית, בדיכוי והדרת נשים, בהחלפת מערכת החוק לדתית או אידיאולוגית. בסוף זה נגמר בדם.

ברגע שהפונדמנטליסט הלאומני ו/או הדתי מפחד, הוא קורא מיד למושא הפחד שלו לחקירה. מליוני לוחמי חירות וערכי כבוד האדם בעולם, לא חזרו בסופו של תהליך מאחת החקירות הללו. אבל ככה זה מתחיל, בקטן. כדאי לקרוא את רונה מהשב"כ ויונתן שפירא (גם הפעלת משטרה חשאית לסיבות אזרחיות שאינן בטחוניות וגם השתלטות על התקשורת ורדיפת תקשורת עצמאית – הם ממאפייניה של דיקטטורה, וסמן לדיקטטורה זוחלת).

ככל הפונדמנטליסטים – בדר"כ הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות בהן עשה שימוש על מנת להרוס את הדמוקרטיה, לכבוש אותה.

הפונדמנטליסט שלנו, כאחרים לפניו ובגיבוי נלהב, הציב את אנשיו כמריונטות בעמדות השפעה. השפעה שלו, לא שלהם.

לא מפתיע, לכן, שמוסי רז, מנהל רדיו כל השלום, נקרא לברור מאיים ("חקירה תחת אזהרה") דווקא במשטרה.

הטלפון שאילצו אותו לעשות לתחנה להודיע על הסגירה, אינו שונה במהות הכפייה תחת איום מיידי שבו, לבקשות והכרזות שמקריאים חטופים למשפחותיהם או לצבא/לארגון  ששלח אותם, אל מול מצלמת החוטפים. זוהי טקטיקה של טרור ודיקטטורה אלימה, ששותפים לה החמאס, החיזבאללה, המחתרת הצ'צ'נית, מחתרות אלימות בדרום אמריקה, ותופעות דומות בעולם.

המעשה מעלה תהיות לגבי משטרת ישראל, שאני מנצלת כמה רסיסים של חופש שעוד נותרו כאן כדי להעלותן - רגע לפני שסוגרים את תחנות הרדיו מהמרכז שמאלה, רגע לפני שסוגרים את האינטרנט (ראו מאמרו של עידו קינן), רגע לפני שמפטרים ומכניסים לכלא עיתונאים שאינם שופרו של השלטון, רגע לפני שמוציאים (כמו במצרים) את ארגוני הנשים אל מחוץ לחוק וסוקלים אשה שהעזה לנהוג (איסור שקיים גם בקהילות חרדיות רבות כאן בארץ), רגע לפני ששורפים ספרים ואוסרים בחוק על הפצת תכנים "בלתי הולמים", רגע לפני שמרסקים את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון והופכים אותה למרחץ דמים ומחנה פליטים אחד גדול.

בעצם, חלק מהדברים הללו כבר קרו. זה הזמן להביא את שירו של ברכט, בבחינת דברים בשם אומרים;

כשהרֶשע בא כמו גשם נופל / ברטולד ברכט

מגרמנית: ה. בנימין

כְּאֶחָד הַמֵּבִיא מִכְתָּב חָשׁוּב לָאֶשְׁנָב לְאַחַר שְׁעוֹת-

הַקַּבָּלָה: הָאֶשְׁנָב כְּבָר נָעוּל.

כְּאֶחָד הָרוֹצֶה לְהַזְהִיר אֶת הָעִיר מִפְּנֵי שִׁטָּפוֹן: אֲבָל

הוּא מְדַבֵּר לָשׁוֹן אַחֶרֶת. אֵין מְבִינִים אֶת דְּבָרָיו.

כְּקַבְּצָן, הַדּוֹפֵק בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית בְּאוֹתָהּ דֶּלֶת שֶׁבָּהּ כְּבָר

קִבֵּל אַרְבַּע פְּעָמִים: הוּא רָעֵב בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית.

כְּאֶחָד שֶׁדָּמוֹ זוֹרֵם מִתּוֹךְ פֶּצַע וְהוּא מְחַכֶּה לָרוֹפֵא:

דָּמוֹ מַמְשִׁיךְ לִשְׁתֹּת.

כָּךְ בָּאִים אֲנַחְנוּ וּמְסַפְּרִים שֶׁעָשׂוּ לָנוּ מַעֲשִׂים

שֶׁלֹּא יֵעֲשׂוּ.

כְּשֶׁסֻּפַּר לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיְּדִידֵינוּ נִשְׁחָטִים בְּהַדְרָגָה

קָמָה זְעָקָה שֶׁל פַּלָּצוּת. אָז נִשְׁחֲטוּ מֵאָה. אֲבָל

כַּאֲשֶׁר נִשְׁחֲטוּ אֶלֶף וְלַשְּׁחִיטָה לֹא הָיָה סוֹף, נָפוֹצָה

הַשְּׁתִיקָה.

כְּשֶׁהָרֶשַׁע בָּא כְּמוֹ גֶּשֶׁם נוֹפֵל, אִישׁ אֵינוֹ קוֹרֵא עוֹד:

עֲצֹר!

כְּשֶׁהַפְּשָׁעִים נֶעֱרָמִים, הֵם נַעֲשִׂים בִּלְתִּי-נִרְאִים.

כְּשֶׁהַסֵּבֶל נַעֲשֶׂה לְלֹא-נְשּׂא, אֵין שׁוֹמְעִים

עוֹד אֶת הַצְּעָקוֹת.

גַּם הַצְּעָקוֹת נוֹפְלוֹת כְּגֶשֶׁם-קַיִץ.

20.11.2011

--------------

* חנה בית הלחמי - דוא"ל:  hannabh@gmail.com

נבואות ישנות - הניאו ציונות ומחירה

מאת דני אורבך**

זה קרה לפני כשמונים שנה – יום הרה גורל, רחוק ובו בעת קרוב מאד. דיוניו, המשמימים בדרך כלל, של הפרלמנט הקיסרי היפני נקטעו בשטף של צווחות ועלבונות – בעוד הפרופסור הליברלי מינוֹבֶּה טָצוּקִיצִ’י נאבק להגן על שמו הטוב מול אספסוף הצירים שהאשימו אותו בבגידה בקיסר. מינובה היה מופתע: הוא, שתמיד ראה עצמו כפטריוט ונתין קיסרי נאמן, לא הבין כיצד כתיבה על דמוקרטיה, שלטון החוק וריבונות העם, שפעם היו בקונצנזוס, הפכו פתאום לחרפה לאומית ובגידה במלכות. "אתם," אמר לצועקים נגדו, "השתלטתם על המדינה הקיסרית ושעבדתם אותה לאידיאולוגיה של בורות וטירוף – וסופכם שתביאו לחורבנה." וההמשך ידוע: הגל הלאומני ששטף את יפן הוביל אותה לאסון מלחמת העולם השנייה, ולהרס מוחלט. "המבנה הלאומי" הקיסרי, שהיה מקובל קודם על כל האוכלוסייה כמעט, הפך לאחר המלחמה למילה מגונה, מאוסה. מינובה התגלה, אחרי הכל, כנביא.

 וכמו אותו "מבנה לאומי" שכוח, כך גם המושגים "ציונות" ו"מדינה יהודית דמוקרטית". אם פעם, חרף כל בעיותיהם, היו מושגים אלו עמומים דיים כדי להכיל השקפות רבות ושונות תחת כנפיהם, עתה חטפה אותם כנופיה ימנית לאומנית בחוזק יד, והיא עושה בהם כבתוך שלה. ליברמן מציע לשלול אזרחות של אלפי ערבים ישראלים, "כי זו מדינה יהודית." אלי ישי סבור כי אין לתת ללא יהודים להגר לכאן, אפילו אם תרומתם לחברה מוכחת, "כי זו מדינה יהודית." ובאותו מושג של "מדינה יהודית", שהולך ומזוהה עם לאומנות צרת אופקים מהסוג הגרוע ביותר, תובע נתניהו מהפלסטינים להכיר כתנאי להסכם שלום. הדרישה המשונה הזאת, כמו גם שבועות הנאמנות למיניהן, החרמות, האלות והחקירות הפוליטיות בטריבונלים של ליברמן, מסז’ניקוב וקירשנבאום, מצביעות על אובדן דרך וחוסר ביטחון קיומי. בכך, צונח ערכו של המונח "מדינה יהודית", כמו מטבע שחוקה שמשתמשים בה שוב ושוב.

 רבים וטובים כבר הצביעו על הסכנה והאיוולת שבגל הפעלתנות החקיקתית האחרון של ישראל ביתנו וכל הדנונים והלווינים- תאומיה בליכוד, על הפשיזם הזוחל, המקרתיזם והסכנה לדמוקרטיה. כאן, הייתי רוצה להצביע על בעיה יסודית יותר, שעומדת מאחורי כל אלו- חיסול העמימות שמאחורי המושג "ציונות". מטרותיה של הציונות ההיסטורית הסתכמו בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. על אופיו של הבית, גבולותיו, יחסיו עם השכנים יושבי הארץ וזהות דייריו, היה ניתן להתווכח. ההגדרה העמומה של "ציונות" הצליחה להכיל תחת כנפיה סוציאליסטים וקומוניסטים אתיאיסטים, בורגנים, ימנים-לאומיים ויהודים דתיים. בצלה חסו הוגים לאומיים כמו זאב ז’בוטינסקי, שנשבעו על ארץ ישראל השלמה, וליברלים רדיקלים כמרטין בובר שהאמינו במדינה דו לאומית. העמימות היצירתית של הציונות אפשרו דיון וויכוח, בלי להוציא איש אל מחוץ לגדר. אולם כעת, בדיוק כפי שהתרחש ביפן לפני כשמונים שנה, נערכים ניסיונות חוזרים ונשנים להגדיר מחדש את הציונות, "להבהיר" את מהותה, להצר אותה ולתחום את גבולותיה. מבחינת הקואליציה ה"ניאו ציונית", החל ברונן שובל מתנועת "אם תרצו", עבור ברבנים קיצוניים כשמואל אליהו מצפת וכלה באביגדור ליברמן וחבר עושי דברו, "ציוני" הוא רק מי שדוגל בהתנחלות בלתי מוגבלת בגדה המערבית, הדרה מוחלטת של האזרחים הפלסטינים מחיי המדינה, התיישבות בתחומי הקו הירוק ליהודים בלבד וסגידה עיוורת למיתוסים ולסמלים לאומיים.

כאן נכנסת מגמה מסוכנת נוספת, שאני מכנה "שיטת הלקרדה". השם לקוח (כמשל בלבד, כמובן) מתרגיל של עבריינים שנועד להטעות כלבי משטרה: הפושע מפזר דגים מלוחים וכך מסיט את מסלול הריח של הכלב מהמטרה. בשיח ציבורי, בעלי "שיטת הלקרדה" זורקים פרובוקציות ושמות גנאי כדי להסיט את הדיון מעיקריו, ומתמקדים בהאשמות אישיות כנגד היריב במקום להתמודד עם דבריו בכנות. אנשי הלקרדה מצמידים תוכן מסוים ("השמדת מדינת ישראל", "חתרנות"‘ "אנטי ציונות") לדעות מסוימות, ומכאן מסיקים, בלי להוכיח, שזו כוונתם של כל האוחזים בדעות אלו. העיתונאי בן דרור ימיני, למשל, הוא אחד הלקרדאים המוכשרים בארץ. דפים על דפים הקדיש הפובלציסט הנ"ל לסריקה מדוקדקת של כתביהם ונאומיהם של אנשי שמאל (ואפילו מרכז, כמו השר לשעבר בוז’י הרצוג), בניסיון להוכיח שאפילו אם הם מגדירים את עצמם כציונים, הם למעשה אנטי-ציונים בהכחשה.

כך, יותר ויותר אנשים מהשמאל הליברלי, שראו את עצמם תמיד כחלק מהשיח הציוני, פתאום מגלים שאינם אינם כאלה: מסע הרדיפה כנגד נעמי חזן והקרן החדשה לישראל, החוקים המגבילים תרומות לארגוני זכויות אדם, יוזמת ועדת החקירה לארגוני השמאל ומסע הטיהור של "אם תרצו" באוניברסיטאות, הם רק שתי דוגמאות לתופעה הולכת ומתרחבת: כל מי שאינו דוגל בציונות בהגדרתה החדשה, המצומצמת, מוצא מהמחנה ומוגדר כאויב העם.

 כיצד אפשר למנוע את תהליך ההידרדרות ההרסני הזה? ראשית, לא לשתף פעולה עם שום יוזמה של "הניאו ציונים"- להחרים את ועדות החקירה המגוחכות שלהם, אם וכאשר יוקמו; להפר בפומבי את החוקים המקארתיסטיים שלהם כמו חוק החרם, ושינסו לתבוע אותנו; ובשום אופן לא להצטדק בפניהם. שנית, יש ליצור מודל חי, בועט ופעיל של ציונות אלטרנטיבית: ציונות שלא רק תומכת בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית לצד ישראל, אלא מוכנה להיאבק איתם ביד ביד למען הקמת מדינתם; ציונים שיפעלו למען חלוקת הארץ, יתמכו בהכרזת העצמאות הפלסטינית החד-צדדית, יאבקו נגד עוולות הכיבוש בשייח’ ג’ראח, בנעלין ובבלעין ויעמדו על זכותם של ערבים-ישראלים לגור תוך שוויון מלא בכל מקום שיבחרו. וכן, ציונים שלא יהססו לבקר סמלים ומיתוסים לאומיים או להודות בעוולותיה ההיסטוריות של הציונות עצמה, אם יש צורך בכך.

 אני יודע היטב שבעיני רבים המטרות שתיארתי נחשבות כ"אנטי-ציוניות", כמו אותם טוקבקיסטים שתהו, בעקבות פרסום מאמר קודם שלי בויי-נט, אלו גורמים עוינים מממנים אותי. כאשר נתקלים באנשים כאלה, ראוי להיזכר בדבריו של מנחם בגין: "אם יש כאלו שמעמקים את האף לנוכח הדברים שאנו עושים ואומרים, אז לא נורא- שיהיה להם אף עקום."

16.11.2011

---------------

** דני בלוך - הבלוג: "הינשוף": http://dannyorbach.wordpress.com.