מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

העמימות המסייעת לרוצחיו

של ג'וליאנו מֶר-ח'מיס ולשולחיהם

פנייה למארגני הפסטיבל ה-5 "המזרח הקרוב, מה יכול הקולנוע לתרום", פאריס*

מאת יוסף אלגזי

רציחתו של ג'וליאנו מר-ח'מיס זעזעה אותי הן מן ההיבט האנושי והפוליטי הציבורי והן מן ההיבט האישי. מכאן טבעי שבהתייחסותי לרצח הנתעב כלולה גם נימה אישית. שנים רבות הייתי מיודד עם הוריו של ג'וליאנו, ארנה וסליבה. שמרתי עם ג'וליאנו על יחסים קרובים עוד מהימים שהיה נער צעיר ותוסס ושמו אז היה  ז'וּל, על שמו של המדען, חתן פרס נובל ולוחם השלום הצרפתי, פרדריק ז'וליו-קירי (Frédéric Joliot-Curie, 1900-1958).

בימים אלה הגיעה לידי התוכנית של הפסטיבל ה-5 "המזרח הקרוב, מה יכול הקולנוע לתרום" שיתקיים בימים 30.11-13.12.2011 בפאריס. זו בלי ספק יוזמה תרבותית, פוליטית והומניסטית ברוכה. ההחלטה להקדיש את הערב האחרון של הפסטיבל לזכרו של ג'וליאנו מר-ח'מיס ריגשה אותי במיוחד.

ואולם, כאשר קראתי את הטכסטים השונים המלווים את התוכנית והנוגעים לג'וליאנו שנרצח ב-4 באפריל 2011 בג'נין סמוך ל"תיאטרון החופש" אותו ייסד - התאכזבתי מאוד. הטכסטים נוסחו בעמימות, למשל: "ג'וליאנו מר-ח'מיס שנורה בג'נין"; "כאמן וכפעיל פוליטי הוא היה מודע שהיה מאוים. התיאטרון שלו הוצת פעמיים בשנים האחרונות";  ג'וליאנו "נורה מכדורים בג'נין שבצפון הגדה המערבית ב-4 באפריל האחרון והוא בן 52 שנים"; "ג'וליאנו נרצח סמוך לתיאטרון החופש".

נוכח ניסוחים אלה, מן הדין שקורא נבון יציג את השאלות הבאות: מי רצחו את ג'וליאנו?  מי  היו שולחיהם? מה היה המניע שלהם? מדוע החשודים ברצח נהנים מאנונימיות?

# למחרת רציחתו, עמיתיו של ג'וליאנו בתיאטרון החופש בג'נין הצביעו בבירור לכיוון הגורמים שמזה שנים איימו בגלוי על חייו. בעצרת-האבל שנערכה במועדון התיאטרון בג'נין, הכריז זכריה זביידה,  בפה מלא, כי רוצחו של ג'וליאנו  הוא פלסטיני שנתמך על-ידי גורם בעל עוצמה, שמאחוריו עמדו ארגון פלסטיני חזק או מדינה שאינה מעוניינת שהעם הפלסטיני יחיה בחרות. עוד הוא הדגיש, כי הכדורים שפגעו בג'וליאנו כוונו נגד הסמל אותו הוא ייצג באמצעות המטרות הנעלות שהוא קידם בניגוד מוחלט למטרותיהם של רוצחיו החותרים להנציח בּוּרוּת ונחשלות  חשוכה במטרה ליצור טליבאן חדש או חמאס  חדש.

 

 

# שנתיים לפני הירצחו, ב-19 באפריל 2009, ג'וליאנו פרסם גילוי-דעת בו התריע על כך שחייו נתונים בסכנה. אנא קראו בתשומת לב את דברי אזהרתו, וכן שימו לב שהם פורסמו באתר של האגודה "צרפת-פלסטין" (France-Palestine):

"המאיימים עלינו משתפים פעולה עם הכיבוש הישראלי.

"אנחנו אנשי תיאטרון החופש מוקיעים ודוחים את ההאשמות המופנות כלפינו במחנה הפליטים בג'נין. אנחנו כאן כדי להפיח רוח של אחריות אצל הילדים שלנו, כדי לחנך אותם וכדי לבנות עבורם עתיד חדש נוכח הכיבוש הישראלי.

"שנים של חורבן ודיכוי הותירו את ילדינו ללא כל פעילות תרבותית אלמנטארית וללא כל אפשרות לביטוי אמנותי. לכל ילד בעולם מגיעה לו הזכות לבקר בתיאטרון, ללמוד את שפתו ואת האפשרות להשתמש באמנויות כדי להפגין ולבטא את זהותו ואת אישיותו. התיאטרון, הקולנוע, האמנויות בדרך כלל, הם חיוניים להתפתחותו של כל ילד וכן להתפתחותה של החברה שלנו על מנת שהעם יהיה חזק יותר, בן-חורין ועצמאי.

"לצערנו במחנה הפליטים בג'נין ישנם אנשים שאינם משלימים עם הצלחתו של תיאטרון החופש ולא עם פעילותם של ילדים וצעירים רבים. יש להם את התחושה שתיאטרון החופש מאיים על עמדות השליטה שלהם ומסיט את תשומת לב התקשורת מהם.

"מוגי לב אלה אין להם את האומץ לחתום את שמם על הכרוזים המאיימים ולא להתמודד איתנו פנים אל פנים. הם משתמשים באמצעים השפלים ביותר כדי להרוס את עתידם של ילדינו. הם טוענים שהם מגִנים על ילדינו בעוד שבפועל הם מוכנים להקריב אותם למען האינטרסים שלהם. במלחמתם התמידית נגד כל פרויקט תרבותי במחנה הפליטים בג'נין הם בעקיפין משתפים פעולה עם הכיבוש הישראלי.

"הם טוענים שאנחנו נגד הדת. זהו השקר הגדול ביותר שלהם העומד בניגוד מוחלט לאמת. בינינו ישנם מוסלמים ומאמינים, נוצרים, יהודים ואנשים שונים במוצאם, אמריקאים, פורטוגזים ורבים נוספים. אנחנו מכבדים את כל הדתות וכן את המסורות של מחנה הפליטים בג'נין. איננו כאן כדי ליטול את הדת מהצעירים שלנו, אנחנו כאן כדי להיאבק ללא תנאי נגד הכיבוש הישראלי וכדי להקים מדינה פלסטינית עצמאית. אנחנו כאן כדי לחמש את הצעירים שלנו בידע ובערכים, וכדי לתת כבוד להיסטוריה שלהם, לדת שלהם ולמשפחות שלהם.

"אל תתנו להרוס את העתיד של כולנו. תיאטרון החופש הוא הירושה שהותירו לנו סמירה זביידי (אום עבד), טהא זביידי, עלא אלסבאר, יוסף ונידאל סתתי, אשרף אבו עלג'ה ורבים נוספים שקורבנם סולל את הדרך לעצמאות  שלנו ולחרות שלנו. 

"ג'וליאנו מר ח'מיס".

# ברמאללה, הסופר והעיתונאי הפלסטיני מֻהָנַד עבד אלחָמִיד (مهند عبد الحميد) פרסם שורה של מאמרים בהם הוא לא נרתע מלהצביע על האחראים לרציחתו; ראו את אחד המאמרים שפרסם היומון "אלאיאם" (الأيام) ברמאללה ב-19.4.2011 תחת הכותרת, "ג'וליאנו מר-ח'מיס וּויטוריו אריגוני .. גבורה ואצילות" (אזכיר, ויטוריו אריגוני, מתנדב איטלקי שפעל בעזה, נרצח בעזה זמן קצר אחרי ג'וליאנו.) במאמרו ציטט מהנד עבד אלחמיד בין השאר את תוכן הכרזה שנשאו כמה מידידיו של ויטוריו אריגוני בעזה וברמאללה שבה נכתב, "אני אוהב את פלסטין... הרוג אותי גם"; את דברי האמא של ויטוריו שהתחייבה להמשיך בדרכו של בנה למען שחרור פלסטין; ואת דברי מילא מר, בתו של ג'וליאנו, שהכריזה בדברי ההספד שלה, "אבי העניק לי אחים במחנה הפליטים בג'נין ומעולם לא אתנתק מהם".

# העיתונאית מגרמניה סטפאני דויטצר (Stéphanie Doetzer) התייחסה במאי 2011 לרצח של ג'וליאנו  באתר, http://en.qantara.de/ :

"מנהל התיאטרון והאמן ג'וליאנו מר-ח'מיס חי את חייו על חבל דק. בעיני אחדים הוא היה בוגד, ואילו בעיני אחרים הוא היה איש חזון, הוא היה דמות יוצאת דופן בכל הקשור לנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני גם בצד הפלסטיני.

"(...) דבר אחד בטוח: הרוב הפלסטיני לא גילה רצון לשמוע את דעותיו, גם האגף הפלסטיני השמרני לא יכול היה לסבול את פעילותו במחנה [ג'נין, י"א]. לדידם, מר-ח'מיס היה  כופר מדי,  ליבראלי מדי, זאת, למרות התמיכה שהוא קיבל ממנהיגי רבים מקרב ארגון חמאס המקומי. מזמן פסק החמאס בג'נין להוות קול רדיקלי, אך בעיני הקיצונים הוותיקים בארגון הוא כמעט מתון.

"'לאנשים מסוימים יש בעיה כאשר בחורים ובחורות מציגים יחד בתיאטרון. לידיעתכם, לתיאטרון מוניטין שלילי בפלסטין. אשה שהיא גם שחקנית נחשבת לכמעט פרוצה. ואולם, רוב האנשים אינם מתייחסים ברצינות לתיאטרון. לדידם, מדובר בשעשוע של ילדים'", הסביר מר-ח'מיס.

"אף-על-פי, הקיצונים התייחסו לתיאטרון בג'נין מאוד ברצינות. לפני שנתיים, הופצו כרוזים שהצביעו על מר-ח'מיס כעל 'גייס חמישי' של ישראל. בעקבות הכרוזים, הושמעו איומים על חייו, ובעקבותיהם היו שתי הצתות נפשעות בתיאטרון. באפריל 2009, כאשר החמיר המצב, שיגר מר-ח'מיס, באמצעות הדואר האלקטרוני, לידידים ולמכרים שלו, קריאה לסולידריות, וכן הוא פנה לכוחות הביטחון הפלסטיניים לקבלת הגנה יעילה יותר. את המכתב הוא סיים בציטטה מדברי מרטין לותר קינג: "בסוף, נזכור לא את המילים של אויבינו, אלא את השתיקות של חברינו."

# בעקבות רציחת ג'וליאנו מר-ח'מיס, ב-20 באפריל 2011 פרסמתי באתר מאמר בעברית תחת הכותרת: "לא חייזרים רצחו את ג'וליאנו ואת ויטוריו לרוצחים גם זהות, גם כתובת וגם מניע", בהם לא הותרתי בערפל את זהותם הפוליטית של הרוצחים ושל שולחיהם. ב-25 באפריל 2011 פורסם המאמר בערבית באתר, ואחרי-כן הוא הועתק על-ידי אתרים נוספים.

# כתב העיתון "לה מונד" בישראל ובשטחים הכבושים, לוראן זֶכּיני (Laurent Zecchini) פרסם לאחרונה, במהדורה של העיתון מה-20-21.11.2011, מאמר בנושא רציחתו של ג'וליאנו מר-ח'מיס לאחר שביקר בג'נין. המאמר נשא את הכותרת: "הלהבה המהבהבת של החרות" (La flamme vacillante de la liberté).  בפסקה האחרונה הוא כתב, "על הכתלים של מחנה הפליטים בג'נין, אפשר לראות כרזות קרועות של עליסה בארץ הפלאות, הצגה של תיאטרון החופש. הכרזות הקרועות, הן כמו אלמנט של תשובה לשאלה המתבקשת מי רצח את ג'וליאנו מר-ח'מיס". פירושים מיותרים.

פנאטיות ובערות הם שרצחו את ג'וליאנו. הסתרת זהותם של רוצחיו של ג'וליאנו מר-ח'מיס ואת שולחיהם, ולא משנה מהי זהותם, כמוהה כחילול זכרו ושליחותו ההומניסטית. מעולם לא מאוחר לתקן עוול זה. אני מקווה שהמשתתפים בפסטיבל הקולנוע בפאריס, מישראל ומפלסטין, ינקטו עמדה ברורה בנושא.

-----------

* תמצית של המאמר פורסמה בצרפתית בצורת מכתב גלוי למארגני הפסטיבל בפאריס ולתקשורת וכן באתר במדור שפות בשבוע הקודם.       

 

 

 

 

 

11/29/2011